מצות ספירת העומר והחייבים בה

מקורות
בבלי:	מנחות סה ב-סו א
רמב"ם:	תמידין ומוספין ז כב-כה
שולחן ערוך:	אורח חיים תפט

החיוב

מדאורייתא או מדרבנן

הגמרא (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו התוספות (ד"ה זכר) שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ברא"ש (פסחים י מ) ובאגודה (מנחות סו א), וכן מבואר בדעת הרז"ה (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן אין מברכין שהחיינו על הספירה. וכתב הר"ן (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת רש"י (ד"ה אמימר) שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
אבל הרמב"ם (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב הכסף משנה שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. ובחידושי הגר"ח (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר שקדושה שניה בטלה ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר שקדושה שניה לא בטלה וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם בחידושי הגרי"ז (מנחות סו א).
גם הראבי"ה (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת השבלי הלקט (רלד) שכתב בשם ר' ישעיה שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

בספר הפרדס לר' אשר ממונתשון (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן) מובא בשם ר' יעקב בר יקר שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב רבנו ירוחם מדנפשיה (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך).

דעת ספר החינוך (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. במנחת חינוך (א) הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת משנה הלכות (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם בבאור הלכה (ד"ה לספור העומר) כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
ובספר חמדת ישראל (לו) כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת רבנו ירוחם הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

החייבים בספירה

בגמרא (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ברמב"ם (תמידין ומוספין ז כד). ובשלחן ערוך אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

נשים ועבדים

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

בזוהר (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר. גם הרמב"ם כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר הכסף משנה לפי שזו מצוות עשה שהזמן גרמא.
אבל הרמב"ן (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד שכתב בשו"ת דברי מלכיאל (ג ה) שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
ובשו"ת אבני נזר (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר דברי יחזקאל (מה ד ד"ה איברא דנראה), שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
הרב אור לציון (ג טז ב) והרב ציץ אליעזר (ב יא) נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שפסק כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה, וצ"ע.
ובשו"ת משנה הלכות (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר בינת ציון (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת שרידי אש (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

הכרעות הפוסקים

הרב מגן אברהם (תפט א) הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. ובפרי מגדים כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם במנחת חינוך (שו א) תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת שיח יצחק וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות. את דברי המג"א העתיקו להלכה הגר"ז (ב) והאליה רבה (ב) והחק יעקב (ג).
לעומ"ז הרב פרי חדש לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן החיי אדם השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א בברכי יוסף (כב) הביא שמהר"ש שער אריה ומהר"י לינגו ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת לברך על לולב ולכן גם בזה יכולות לספור.
ובמשנה ברורה (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר שלחן שלמה שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב כף החיים (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
ובשו"ת עשה לך רב (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב שדי חמד (כללים מ קלו) והרב נתיבי עם (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
ובשו"ת אור לציון כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

זמן הספירה

הברייתא (מנחות סו א, מגילה כא א) אומרת שקצירת העומר וספירת העומר הן בלילה, והבאת העומר ביום.
ובמשנה (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה, וכן פסק השלחן ערוך (תפט א).

נוסח הספירה

ספירת שבועות וימים

הגמרא (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא.
הרי"ף (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות וימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועותף ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם הרמב"ם (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק "תספרו חמשים יום", ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.
כדברי אביי פסק גם הרא"ש (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן בשלחן ערוך (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.

כתב המרדכי (מגילה תתג) בשם ר' אפרים שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב בספר יראים (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל הראבי"ה (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי"ד יאמר היום י"ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם הרז"ה (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה.
אבל הרא"ש בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז"ה ומנהג אבותינו תורה. גם הר"ן כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי"ה, מ"מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב הספר יראים שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם בשבולי הלקט (רלד). גם דעת הטור (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.
בדברי הרמב"ם (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.
השלחן ערוך (תפט א) הכריע כדברי הרא"ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.

ספר ימים לבד או שבועות לבד

כתב הרב כנסת הגדולה (בית יוסף ד"ה שטה י"ח) שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא"כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת מהר"ש הלוי בתשובה (ה) שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.
גם המגן אברהם (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי"ל שספירה בזה"ז דרבנן. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי"ה והמרדכי. אמנם בשער הציון (ט) דחה ראיה זו של המג"א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ"מ גם דעת העולת שבת והחק יעקב (ח) כהמג"א.
אבל הפרי חדש (תפט ד"ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר"ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה. .
הרב אליה רבה (ד) הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי"ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו (יד) הוכיח משבולי הלקט שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה בשער הציון (ט) כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב"ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה"ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם ובמשנה ברורה (ז) לספור בלא ברכה.

ספירה בראשי תיבות

בשו"ת מהר"ש הלוי (ה) נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל"ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל"ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י"ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה"ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל"ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי שלא הזכיר שבועות. ובכנסת הגדולה (בית יוסף ד"ה שטה י"ח) חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר גט פשוט (קכו עג). אמנם דעת הפרי חדש (תפט ד"ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה (ראה עוד).
ובשו"ת שאילת יעבץ (א קלט) כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו"ד אל"ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ"ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל"ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר"ח שחוזר ומברך. ובברכי יוסף (תפט ט-י) הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות.