לימוד תורה בשבת וביום טוב

מקורות
משנה:	פסחים סח ב
בבלי:	ביצה טו ב
ירושלמי:	שבת טו ג
רמב"ם:	שבת ל י, יום טוב ו יט
שולחן ערוך:	או"ח תקכט א

הקדמה

חשיבות המאמר

מאז ומעולם שבתות וימים טובים היוו הימים המרכזיים שבו האדם הישראלי מבטא את תכליתו. בשבת הקב"ה ציווה אותנו ע"י תורתו לשמור ולזכור את יום השביעי "שמור את יום השבת לקדשו " וכן "זכור את יום השבת לקדשו" , שני ציווים מרכזיים שעל ידם אנו מקיימים את השבת –"זכור" ו"שמור". כמו שאומר הרמב"ן (שמות כ ח) "זכור" מצוות עשה ו"שמור" מצוות לא תעשה.
הגישה המרכזית לימים טובים ושבתות שמופיעה בציבור הכללי היא הדגשת העניין האיסורי למשל בשבת העניין של ה- "שמור" יותר מודגש מהעניין החיובי - "זכור" . דבר זה נובע מחוסר התעסקות בצד החיובי מעשי של שבתות וחגים. ישנם דיונים ומחלוקות מיני ים ומנהגים רבים וטובים שמטווים את הדרך לשמירת הימים. פרטי ההלכות הסבוכות ודיוקי פרטי הדינים מביאים לכל יהודי את היכולת לשמור על הצד הטוב ביותר. הצד האיסורי נעשה כהלכה אולם הצד החיובי אינו מקבל את היחס הראוי לו. מאמר זה יעסוק בדבר הצד החיובי שבקיום שבתות וימים טובים.

לימוד תורה

העניין המרכזי בשבתות וימים טובים הוא לימוד התורה. "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה" ירושלמי (שבת טו ג) וכן "אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה" תנא דבי אליהו ( א) . תכליתו של היום השביעי הוא עסק התורה. עד כדי כך שהטור (רצ א) מביא בשם המדרש שהקב"ה זיווג לתורה את יום השבת.
אך כיצד ידע שומר מצוות האם למד תורה כפי הנדרש? על כן חובה עלינו לברר כמה זמן יש על כל איש מישראל להקדיש לעיסוקו בדברי תורה ביום שבת קודש.

דין יום טוב

ישנה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי חלוקת הזמן ביום טוב בגמרא פסחים (סח ב ) ובביצה (טו ב)
רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה לעומתו רבי יהושע אומר חלק את יום טוב לשניים חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. רבי יוחנן מסביר שדעת שניהם נובעת משני פסוקים שלכאורה סותרים זה את זה. פסוק אחד בספר דברים (טז) "עצרת לה' אלקיך" ופסוק שני בספר במדבר (כט) "עצרת תהיה לכם". מצד אחד כתוב שיום טוב כולו מוקדש לה' מצד שני כתוב שיום טוב מוקדש כולו לכם.
פשט המחלוקת בהבנה ראשונה הוא כך:
רבי אליעזר סובר שיישוב הפסוקים הוא ע"י ביצוע פסוק אחד ואי ביצוע של הפסוק השני. כלומר כל פסוק בפני עצמו וממילא או אוכל ושותה או יושב ושונה . אין פשרה בין השניים. אדם שרוצה לקיים את מצוות יום טוב אין הוא חייב את שתי הפעולות אלא מספיקה אחת. יוצא שלפי דעת רבי אליעזר אין חובה ללמוד תורה ביום טוב וכן גם אין חובה לענג את יום טוב במאכל ומשתה אלא לעשות אחת משתיהן.
ואילו רבי יהושע סובר שיישוב הפסוקים הוא ע"י פשרה. אדם צריך לחלק את המועד לשניים "חציו לה'" יש להקדיש את המועד ללימוד תורה ו" חציו לכם" יש להקדיש את המועד למאכל ומשתה. יוצא שלפי דעת רבי יהושע ישנה חובה מוטלת של כל איש מישראל להציב לו זמנים במועד ולחלק בצורה שווה בין לימוד תורה לאוכל ומשתה. גם כאשר אדם עסוק בתורה אם אינו עינג את יום טוב ע"י מאכל ומשתה יש לו להפסיק את לימודו ולעשות את מצוות היום.

דעת רבי אליעזר

דעת רבי אליעזר על פניו נראית תמוהה. האם אדם לא יכול לחלק את יום טוב לשני חלקים ? כיצד יעלה על הדעת שאין מיצוע בין שני העיניינים? הרי רק במציאות שאדם מתענה הוא יוכל לשנות וללמוד כל היום .
יש לברר האם דעת רבי אליעזר כל כך קיצונית וברורה או שמא יש גם לדעתו אפשרות לקיום שני הדברים.
דבר נוסף , הגמרא מביאה את המחלוקת בשביל להוכיח שרבי אליעזר סובר ששמחת יום טוב היא רשות . יש לחקור האם אדם שאין ביכולתו ללמוד תורה האם חלה עליו החובה לענג את יום טוב במאכל ומשתה לדעת רבי אליעזר? או שמא מכוח היכולת של האדם לבחור בין שתי האפשרויות אין הוא חייב לא בזאת ולא בזאת אלא התורה אפשרה לו לעשות כרצונו וממילא שמחת יום טוב רשות.

רבינו חננאל (פסחים סח ב) אומר בדעת רבי אליעזר שלדעתו מכיוון שיכול לעשות את יום טוב כולו לה' כאילו אין כאן שמחת יום טוב. אם נדקדק בלשונו של רבינו חננאל נוכל לשים לב שגם אם אין האדם לומד תורה בכל זאת שמחת יום טוב אצלו רשות . דבר זה מראה שרבי אליעזר סבור שגם אם אדם לא לומד בכל זאת אין לו מצווה בשמחת יום טוב.
וכן התוס' (ביצה טו ב) ורבינו פרץ(שם) שואלים כיצד הורה רבי אליעזר לתלמידיו לאחר שיעורו "אכלו משמנים ושתו ממתקים"? הרי אין לשיטתו חובה לשמחת יום טוב! עונה תוס' שבכל זאת יש לו שמחת יום טוב. עולה מתוס' עקב שאלתו שאין חובה לשמחת יום טוב ברגע שאדם לא עוסק בתורה שהרי רבי אליעזר סיים את הדרשה ולכאורה ברור למה ציווה רבי אליעזר את תלמידיו לאכול ולשתות. אלא יש לומר שתוס' סובר כרבינו חננאל ואין לרבי אליעזר אף פעם חובה בשמחת יום טוב. לפי שיטה זו המחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע עקרונית , האם שמחת יום טוב חובה או לא וכן לעניין הלימוד.

לעומת זאת המאירי (פסחים סח ב) בחידושיו כותב שר' אליעזר שהיה אומר או כלו לה' או כלו לכם הכוונה ששמחת אכילה ושתייה שבו רשות ויכול להפקיעה על ידי ישיבה למשנתו. הלימוד הרצוף מאפשר אי קיום שמחת יום טוב. מהמאירי נשמע שלדעת ר' אליעזר אדם פטור משמחת יום טוב רק כאשר הוא עסוק בתורה אבל אם הוא לא עסוק חובה מוטלת עליו לאכול ולשתות וכך כתבו רבינו דוד (פסחים סח ב) והמהרש"א על התוס' (ראה מצפה איתן שם).
גם בעל המאור (שם) אומר בחיבורו בפרוש שאפילו ר' אליעזר לא נפקא שמחת יום טוב מכלל מצווה לגמרי אלא שיש לה חליפין ותמורה ביושב ושונה – יש מצווה לשמוח ביום טוב אך יש באפשרות כל אחד לדחות אותה על ידי עיסוק בתורה וכן הרא"ה(שם). לפי דעה זו המחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע פחות מרחיקת לכת אלא שניהם סוברים שיש מצווה בשמחת יום טוב ולימוד תורה, השאלה אם יש חובה לקיים גם לימוד תורה וגם מאכל ומשתה.

דעת רבי יהושע

דעת ר' יהושע ברורה. צריך להקדיש זמן ללימוד תורה וכן זמן למאכל ומשתה ויש מצווה בשניהם. אך יש לברר מה הכוונה שר' יהושע סובר "חציו לה' וחציו לכם" האם יש לחלק בצורה מדודה ומדוייקת את היום כך שחצי יהיה בשביל עונג יום טוב וחצי ללימוד תורה ? או שמא הכוונה של רבי יהושע היא שיש לתת לשתי המצוות מקום ביום טוב אבל אין צורך לחלק את הזמן שווה בשווה?

הרמב"ם (יום טוב ו יט) פוסק כדעת רבי יהושע על פי המגיד משנה (שם) ואומר שאף על פי שיש מצווה של אכילה ושתיה בחגים בכל זאת לא יאכל וישתה כל החג אלא יש לחלק את יום טוב. הרמב"ם לכאורה מבין את דעת רבי יהושע כפשוטו. עד חצי היום יתעסק בתורה מכאן והלאה יתענג בעונג יום טוב במאכל (רואים מדברי הרמב"ם שקריאת התורה והתפילות הן כחלק מלימוד התורה ויש לצרפן לשיעור חצי היום). אמנם ישנו קושי בלשונו איך באמצע לימוד התורה עושה הפסק למאכל ומשתה שהרי כותב הוא שקורין בתורה בעניין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלים אלא חייבים להגיד שאין הדבר ברור כל כך שחצי יום ללימוד וחצי למאכל ומשתה אלא יש לסדר את היום כך שבחישוב כללי תהיה חלוקה שווה.
השפת אמת (ביצה טו ב) אומר אחרת . המחלוקת בין ר"א לר"י היא רק האם צריך את שתי המצוות או שע"י מצווה אחת מקיים את יום טוב כהלכתו. רבי יהושע סובר שצריך להפסיק מלימודו ולענג את יום טוב מה שאומר שאין שייך "חציו" ממש אלא צריך לקיים את שתי המצוות. וכן משמע קצת מהספורנו (ויקרא כג) שגם דעתו שאין הכוונה לחלק את היום שווה בשווה שהכונה בהם שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קדש.

הסוגיה בתלמוד הירושלמי

בתלמוד הירושלמי ( שבת טו ג) מובאת מחלוקת הדומה למחלוקתנו בבלי.
ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה ורבי חייא בר אבא אומר לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מובן מהירושלמי שר' חגי בשם ר' שמואל סובר שייעודם של ימים טובים לאכילה ושתייה ומכיוון שהפה טריח צריך גם לעסוק בהן בתורה לעומתו ר' ברכיה בשם ר' חייא בר בא אומר שייעודם ללימוד תורה.

לכאורה אפשר להבין שהמחלוקת זאת היא בדיוק המחלוקת שלנו בתלמוד הבבלי כדעת יפה עיניים (פסחים סח ב) וממילא מוכח שרבי יהושע סובר שיש לתת חלק לכל מצווה ביום טוב אך אין לחלק באופן שווה ומדוד את יום טוב. אמנם אפשר להסתייג מהשוואה זאת מכיוון שהירושלמי במפורש חולק על הבבלי לגבי ההבדל בין יום טוב ליום השבת ומוכח שאין דברי הירושלמי בדיוק כדברי הבבלי.
הבית יוסף (רפח א) מפרש את הירושלמי לפי המדרש בתנחומא כך שמה שאמר רבי ברכיה שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בתורה אלו פועלים שעסוקים במלאכתם כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה ומה שאמר רבי חגי שלא ניתנו אלא לאכילה ושתייה אלו תלמידי חכמים שיגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים.

דין יום השבת

עד כאן דנו בעניין יום טוב . אך מה בדבר יום השבת? האם אין הבדל בין יום טוב לשבת או שמא בשבת גדרי לימוד התורה ועונג היום שונים?

הגמרא בפסחים ממשיכה ואומרת בשם רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מאי טעמא "וקראת לשבת עונג" רואים מתוך הגמרא שיש הבדל בין יום טוב לשבת וגם רבי אליעזר סובר שבשבת ישנה חובה על האדם בעונג השבת . בפשט המילים אנו מבינים שרבי אליעזר מודה לדעת רבי יהושע בחיוב לענג את השבת. אין הבדל בדעתו של רבי יהושע בין שבת ליום טוב.
כך הבין רבינו חננאל שכולם מסכימים שאין לשבת וללמוד כל יום השבת אך מקצת מהיום יש חובה. וכן בעל הטורים בקיצור פסקי הרא"ש (ביצה פרק ב ב) אומר שבכל הימים יש לחלוק חציים לאכילה וחציים ללימוד תורה כדעת רבי יהושוע משמע שהבין את הסוגיה שכולם מודים הכוונה שרבי אליעזר לגבי שבת מודה לדעת רבי יהושע. האליה רבה הביא בשם הסמ"ג שמבואר שבשבת צריך לעשות חציו לה' וחציו לכם ואין הבדל בין שבת ליום טוב וכן נקט הים של שלמה (ביצה פ"ב סי' ד) שאין לאחר את התפילה בשבת וביום טוב יותר מחצות שיש.

אולם ה'מגן אברהם (או"ח סי' רמ"ב סק"א) כתב בשם העולת שבת שיש חילוק בין שבת ליום טוב גם לדעת רבי יהושע ובשבת כולו לכם. בהגהות רבי ברוך פרנקל על דברי מגן אברהם הביא את הריטב"א (סוכה כז.) לגבי עצרת שהכל מודים שכולו לכם וכמו עצרת כך שבת שכן הגמרא מביאה אותם יחד. ועוד מביא את דעת הלבוש שחלוק יום השבת מיום טוב שביום טוב חציו לכם וחציו לה' ואילו שבת כולו לכם.

בירושלמי לכאורה פשוט שאין הבדל בין יום טוב ליום השבת שכן ההוכחה לחילוק בין זמני היום לקוחה מיום השבת "שבת היא לה'" ומיום טוב "עצרת תהיה לכם". אך הבית יוסף (סימן רפח) מקשה על הירושלמי מהגמרא אצלנו שכתוב שכולם בעינן לכם ולכאורה משמע מרבי ברכיה שלא בעינן לכם מתרץ הבית יוסף שני תירוצים האחד הוא שבעינן לכם רק לדעת רבי אליעזר ורבי יהושע ואילו רבי ברכיה ורבי חגי אין הם סוברים כך (הפרישה מפרש אחרת שכולם מסכימים אך רבי אליעזר ורבי יהושע מדברים על אנשים שקובעים עיתים לתורה גם בימי השבוע ). ותירוץ שני שביום טוב יש לענג קצת ובשבת יש לעסוק כל היום בתענוג.

הלכה

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם משנה בלשונו בין יום טוב לשבת. בהלכות יום טוב (ו יט) כותב הרמב"ם שקורין ושונין עד חצי היום כדעת רבי יהושע ואילו בהלכות שבת פרק ל הלכה י כותב שיקרא וישמע עד מנחה ואינו מזכיר חצי היום . היה אפשר להגיד שאין הכי נמי מנחה וחצי היום עניינם אחד וכוונתו לחלק בין לימוד התורה לעונג היום. אך שינוי לשונו מעיד שיש הבדל בין הימים ובשבת אין לכאורה חובה לחלק את הזמן חציו לה' וחציו לכם. עוד דבר מדויק מהרמב"ם שאין הוא אומר שבשבת כולו לכם שהרי בפרק ל הלכה י כותב במפורש שלא יקבע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשבת בית המדרש. להלכה נשמע מדבריו שביום טוב חובה על האדם לחלק בין הזמנים חציו לה' וחציו לכם ובשבת אין חובה לחלק את היום שווה בשווה אך צריך לקיים את שניהם. הב"ח בסימן רמב מביא את דעת הרמב"ם ומסביר שהחילוק בין יום טוב לשבת הוא שביו"ט חציו לה' וחציו לכם ובשבת רוב היום לה' ומקצת לכם. הב"ח יוצא מנקודת הנחה שכל ההווה אמינא של הגמרא לגבי שבת היא שאם לא היה כתוב לכם היינו אומרים ששבת היא יום המיועד ללימוד תורה בלבד מכך שכתוב "ששת ימים תעבוד ויום השביעי שבת לה' אלקיך".

שיטת המרדכי

המרדכי (שבת סימן לב) אומר כדעת הראבי"ה בתחלה היה דעתו לפסוק כרבי אליעזר וחזר בו ופסק כרבי יהושע ותמהה הב"ח (רמב) כיצד היה הווה אמינא לפסוק כרבי אליעזר בשבת הרי מפורש בגמרא שכולם בעינן לכם ? ומתרץ שבתחילה חשב הראבי"ה לפסוק כרבי אליעזר משום המעשה של מר בריה דרבינא דהוה יתיב בתעניתא כל השנה חוץ מעצרת כולל שבתות והאמירה של רבא שכולם בעינן לכם הכוונה שיש לאדם החובה לענג את השבת ואם קבע אדם בדעתו שתענית בשבת גורמת לו לעונג בין גשמי בין רוחני הרשות נתונה בידו. לאחר מכן הראבי"ה חזר בו בגלל הגמרא בסוכה כז. שאומרת בפירוש שביום טוב חובה לאכול.וכן משמע מתוס' שם שחובה לאכול בלילי יום טוב.

שיטת האחרונים

הטור (רמב) מביא את המחלוקת בין רבי יהושע לרבי אליעזר ואת לשון הגמרא דבשבת כולי עלמא מודו דבעינן לכם אך לא מובן מה דעת הטור לגבי חלוקת היום בשבת. אולם לגבי יו"ט מפורש בטור (תקכט) שמצות יום טוב לחלק אותו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה ומכריע כדעת רבי יהושע.
הב"ח (רמב) דן בסוגיה ופוסק שביום טוב חציו לה' וחציו לכם ובשבת רובו לה' ומקצת לכם.
הסמ"ג (ל"ת עה) ורבינו ירוחם(חלק א' ני"ב ס"ה ע"ג) סוברים שהכוונה בלשון הגמרא שלפי כולם בעינן לכם היא שאין הבדל בין שבת ליום טוב לפי דעת כולם ויש לחלקם חציו לה' וחציו לכם .
שולחן ערוך (תקכט) פוסק כדעת רבי יהושע ואומר שמצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה. הגרא בהערותיו על השולחן ערוך מביא סיוע לכך שפוסקים כדעת רבי יהושע מהגמרא בברכות . הגמרא בברכות (מט ב) דנה לגבי הזכרת עניינו של היום בברכת המזון ושם כתוב שבשבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל הכי נמי דא יטעי הדר הכוונה שבגלל שיש חובה של אכילה ממילא אם טעה ולא הזכיר יחזור.
השולחן ערוך בפסקיו לא מזכיר לחלק את השבת כרבי יהושע ולכן משמע שאין חובה בשבת לעשות חציו לה' וחציו לכם. אפשר להוכיח שדעת המחבר היא לא כדעת העולת שבת שבשבת כולו לכם כיוון שבמקום אחר אומר השולחן ערוך (רצ) שאחר הסעודה רובים מדרש לקרוא בנביאים ולדרוש בדברי אגדה ואסור לקבוע סעודה באותה שעה.
המגן אברהם (סימן רמב) אומר שלשון הגמרא דבעינן נמי לכם וממילא משמע שצריך גם לכם וגם לה'.