מוקצה מחמת מיאוס

מקורות
משנה:	שבת ג ו
בבלי:	שבת מד א; מו א; קמ ב; קנז א
רמב"ם:	שבת כה יא; כו יט
שולחן ערוך:	אורח חיים רעט ו; שי א

המקורות התלמודיים

נר של חרס

המשנה (שבת ג ו) מביאה מחלוקת תנאים לגבי טלטול נר בשבת. לדעת תנא קמא מותר לטלטל בשבת רק נר חדש שלא הדליקו בו מעולם, אבל נר ישן שכבר דלק, אף שכבר כבה מבעוד יום אסור לטלטלו.
בברייתא המובאת בגמרא (שבת מד א) מבואר שזוהי דעת ר' יהודה, ושטעמו הוא משום שנר שדלק וכבה הוא מאוס ומוקצה מחמת מיאוס אסור.
בברייתא נוספת המובאת בגמרא להלן, אומר ר' יהודה שנר של מתכת מותר לטלטלו אם כבה קודם השבת, אך אם כבה בשבת עצמה אסור לטלטלו. טעם הדבר הוא שנר של מתכת אינו מאוס ולכן כל שכבה קודם השבת מותר (ובמשנה מדובר בנר של חרס), אך אם כבה בשבת עצמה הרי זה מוקצה מחמת איסור ואסור, ומתוך שהוקצה ונאסר בין השמשות הוקצה לכל היום, אף לאחר שכבה.

דווקא בראוי לשימוש כלי

הגמרא (שבת מו א) מביאה דברי רבה ורב יוסף שמתירים לטלטל גן נר של נפט אחר שכבה וכדעת ר' שמעון שסובר שאין מוקצה מחמת מיאוס, וזה דלא כרב יהודה שם שסובר שגם ר' שמעון אוסר לטלטל נר של נפט מפני שמסריח הוא ואינו ראוי אלא למלאכתו. והגמרא שם מבארת שסוברים רבה ורב יוסף שעל כל פנים ראוי הוא לכסות בו כלי, ולכן מתיר ר' שמעון. ובסיום דבריה מעירה הגמרא, שאף שצרורות אסורים אף שראויים לכסות בהם כלי, מכל מקום נר זה תורת כלי עליו ואילו צרורות אין תורת כלי עליהן.

מדברי הגמרא מבואר שכל ההיתר לטלטל נר של נפט שמאוס הוא, הוא רק מפני שתורת כלי עליו.

תלא דבישרא

הגמרא (שבת קמ ב) מביאה דברי ר' חייא בר אשי בשם רב ש'תליא דבשרא' מותר לטלטלו אבל 'תליא דכוורי' אסור לטלטלו. כלומר, בשר התלוי
רש"י (קמ ב ד"ה תליא וד"ה דכוורי) ביאר שהכוונה לבשא ממש ולדגים ממש. דסובר רב שבשר אינו מורצה לפי שראוי הוא לאומצא, אבל דג שאינו ראוי לאכילה בהיותו חי הוי מוקצה.
אבל התוספות (קלט ב ד"ה תלא) הקשו על רש"י מספר קושיות, וכתב בשם הערוך לפרש שלא מדובר בבשר ובדג עצמו, אלא בעץ שתלוים עליו את הבשר והדג, וקאמר רב שהעץ של בשר אינו מאוס ומותר לטלטלו, אבל העץ שתולים בו את הדגים מאוס הוא ואסור משום מוקצה מחמת מיאוס. ובפירוש נוסף בשם רבו כתב התוס' שהמתלה של בשר יש עליו תורת כלי ושל דג אין עליו תורת כלי, אבל לא איירי במוקצה מחמת מיאוס. כפירוש האחרון של התוספות פירש גם ברשב"א בחידושיו (קמ ב ד"ה תלאי), וכן צידד הריטב"א (קמ ב ד"ה האי).
הרי"ף (נח א) כתב כפירוש הראשון שבתוס', דהכא איירי במקוצה מחמת מיאוס, ושל בשר מותר ושל דגים אסור לפי יש לו ריח שנאוי ואדם מסיח דעתו ממנו. וסיים הרי"ף שכיון שקיימא לו כר' שמעון דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס, אין הלכה כרב בזה, וכדלהלן. דברי הרי"ף הללו הועתקו ברא"ש (כ ט) בלא שינוי, וכן הוא בטור (אורח חיים שי).

הרמב"ם (שבת כו יט) לא הלך אחר הרי"ף בזה, כי בדבריו מבואר שפסק כרב שתלאי של בשר מותר לטלטלו ושל דגים אסור לטלטלו.
המגיד משנה פירש בדבריו כהרשב"א (ומה שכתב 'פירשו בהלכות' טעות סופר היא וצ"ל 'פירשו בתוספות') שהוא מטעם שאין עליו תורת כלי.
וספר מעשה רקח הקשה לפירוש זה, מה ענין להך דהכא שאינו עסוק הרמב"ם אלא במאכלי הבהמה ולא בכלים, וכן הקשה במהדורת הרב 'קאפח (נב). ופירש הרב קאפח שם שכוונת הרמב"ם על החבל עצמו שמשחילים בו חתיכות בשר וראוי הוא למאכל בהמה, אך אם משחילים בו דגים הוא מאוס ואינו ראוי, ולפי זה קרוב הוא לפירוש רש"י.

פסיקת ההלכה

הגמרא להלן (שבת קנז א) מביאה מחלוקת רב אחא ורבינא. לדעת אחד מהם הלכה כר' שמעון מלבד מוקצה מחמת מיאוס, ולדעת האחר גם במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר' שמעון, ורק במוקצה מחמת איסור אין הלכה כמותו, ומסיימת שם הגמרא שבמוקצה מחמת חסרון כיס גם ר' שמעון מודה שאסור.
כתבו הרי"ף (כא א) והרא"ש (ג כ) שקיימא לן בכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, ולכן גם כאן הדין הוא שמוקצה מחמת מיאוס מותר ואילו מוקצה מחמת איסור אסור, כלומר שלענין טלטול נר אין הלכה כר' יהודה שאוסר לטלטל נר של חרס שדלק מחמת מיאוסו, אלא כר' שמעון שמוקצה מחמת מיאוס מותר.
כן כתבו להלכה גם הטור (אורח חיים רעט) והשלחן ערוך (רעט ו).