מלאכת בורר

מקורות
משנה:	שבת ז ב
בבלי:	שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב
ירושלמי:	שבת ז ב
רמב"ם:	שבת ח יב-יג
שולחן ערוך:	אורח חיים שיט

גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.

סוגיית הגמרא

ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים

הגמרא (שבת עד א) מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:

תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.

ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:

• עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
• רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
• הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.

על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.

• רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.

אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.

• ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.

על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת רש"י (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך תוספות (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה

ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:

היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.

ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

פירוש רש"י

רש"י (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים התוספות (ד"ה והתניא) שהרי במשנה במסכת ביצה (יד ב) מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו הרמב"ן (ד"ה והתניא) והר"ן (ד"ה היו לפניו).

בספר פני יהושע (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.
כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו במגיני שלמה (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.

אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו התוספות (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.
ובריטב"א (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.
גם בשיטה לר"ן (עד א) הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר.

פירוש רוב הראשונים

אמנם תוספות (ד"ה והתניא) פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי.
ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.

פירוש הרמב"ן

הרמב"ן (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם בשיטה לר"ן (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.

מסקנת הגמרא

לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה. חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.
חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.

לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר רבנו חננאל (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו התוספות (ד"ה והתניא), הרמב"ן (עד א ד"ה והתניא), הריטב"א (עד א ד"ה אמרוה), הר"ן (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ברא"ש (שבת ז ד) ובטור (אורח חיים שיט).
גם ברי"ף (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא הרמב"ם (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב המאירי. ולפי מה שביאר הפני יהושע כן היא גם דעת רש"י.
כן נפסק גם להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים שיט א).

בספר המכריע (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד.
וכן כתב בשו"ת מהרי"ט צהלון (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר במיוחס לר"ן (ד"ה אלא אמר אביי) בשם הרא"ה.
אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.
גם מדברי רבנו חננאל (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.

גדר לאלתר

איתא בירושלמי (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.
מירושלמי זה למד ר' חננאל (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.
הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב הרמב"ן (עד א ד"ה וכתב עוד), והר"ן (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא בשיטה לר"ן (ד"ה ולענין פסק), וברא"ש (ז ד).
ובמאירי (עד א ד"ה זה שביארנו) הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.
מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר.

גם רבנו ירוחם (אדם וחוה יב ח) כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם בבית יוסף (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.
אבל הדרישה (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.

בהגהות מרדכי (שבת ז) כתב בשם ראב"ן במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', והבית יוסף (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר.
ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה.

הכרעת הפוסקים

בשלחן ערוך (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם הרמ"א שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב הלבושי שרד שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. ובביאור הגר"א הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא. בביאור הלכה (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.

באגרות משה (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.

טעם ההיתר בברירה לאלתר

כתב רבנו חננאל (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ברש"י (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה במיוחס לר"ן (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.

ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר

כתב הבית יוסף בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד הלבוש (ב).
אבל האליה רבה (ד) כתב בשם המלבושי יום טוב (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא בפרי מגדים (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר).
אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב הגר"ז (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.
ובשער הציון (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת הר צבי (טל הרים - מוציא א) שלענין צידה איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.

ובספר קרית מלך רב על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם.
ובשו"ת רב פעלים (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי המוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע, ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב טל אורות שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.
ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר.

ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו

בשו"ת רב פעלים (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה בבן איש חי (ב בשלח ג).
ובשו"ת אור לציון (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.
אבל בשו"ת יביע אומר (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.

כלי הברירה

כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד. דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד. תבנית:לוקה בחסר

אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל

נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.
אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין לעיל בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.
בהמשך הגמרא (עד א) מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.
תוספות (ד"ה ולא) מעירים על דברי הגמרא שכוונת רב דימי לומר שמה שלא בירר את הפירות קודם שהניח לפניהם הוא משום שסובר אוכל מתוך פסולת אסור, אבל לברור בשעה שמניח לפניהם ודאי מותר, דלית מאן דסבר אוכל מתוך פסולת אסור.
אמנם לפי זה היה לו לרב דימי לומר ולא ידענא אי משום דסבר ברירה להניח אסור, ומה שייטא אוכל מתוך פסולת הכא.
ובאמת מרש"י נראה שלא ביאר כן אלא ששפך לפניהם ולא רצה לברור אפילו לפניהם שיאכלו לאלתר, דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור.

עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.
ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.

על גמרא זו כתב רבנו חננאל (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
גם מדברי הרי"ף (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.

פסולת מרובה מן האוכל

הסוגיה בביצה יד:

במסכת ביצה (א ח) שנינו שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.
ובגמרא (ביצה יד ב) מובאת ברייתא בשם רבן גמליאל שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר הא וכל מרובה על הפסולת, שאז דווקא בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת.
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת. על כל פנים מתרצת הגמרא שמדובר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.

רש"י מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.
לפירוש זה הסכימו גם התוספות (ד"ה הבורר).

הסוגיה בשבת קלח.

לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי נתינת שמרים לתלויה, משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
מתוך גמרא זו הקשו התוספות (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.

תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.
ובסוף דבריהם הביאו דברי הרשב"א (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת ביצה (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.
הרמב"ן (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.
והריטב"א (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.

בהגהות אשר"י (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה.

ברירה בין שני מיני אוכלין

הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב רש"י (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר הריטב"א (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין.

ור' חננאל גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר התוספות (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע בירושלמי שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.
וכן העתיקו להלכה הרא"ש (ז ד) והטור (אורח חיים שיט) והשלחן ערוך (שיט ג).

המאירי (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת.

ברירה במין אחד

כתב התרומת הדשן (נז) שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.
עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.

בבית יוסף (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל הרמ"א (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.

בטורי זהב (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.
והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.
אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - הגר"ז (שיט ו), המשנה ברורה (טו), וערוך השולחן (ו).

בפרי מגדים (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.

טיוטא

גדר תערובת

פעולת הברירה היא הוצאת החלקים הרצויים מתוך תערובת שבה מעורבים חלקים רצויים ושאינם רצויים. פעולת ברירה יכולה להתבצע רק במקרה שבו יש תערובת - אם אין תערובת, אין ברירה. כך עולה מדברי התוספתא (טז) והרמב"ם (ח יב). יש לברר על מה בדיוק חל שם תערובת.

עוד לפני בירור גדרי התערובת, יש להעיר שברירה לא חלה רק על אוכלים, אלא אף בכלים וכד' עשוי לחול שם תערובת. כך היה במשכן, ממנו למדים את מקור המלאכות - שם בררו את הסממנים זה מזה. כך גם עולה מדברי רש"י (עד ב ד"ה "שבע חטאות" - שם מסביר שיש חיוב על ברירת "צרורות גסות" מתוך עפר). וכך אכן פוסקים הט"ז (שיט יב), ה"אגלי טל" (בורר סי' יב), המשנ"ב (שיט סקט"ו), שש"כ (ג, א - {ב}), וה"ילקוט יוסף" (שיט סט).

אפשר לחלק את סוגי התערובות לארבעה:

1. ערבוב גמור - אי סדר מוחלט, כגון: פסולת ואוכל, סלט ירקות.

2. תערובת במקום המגע - מעורבב רק במקום המגע, שני דברים הדבוקים יחד זה על גב זה. כגון: שומן על מרק, קרום על חלב.

3. תערובת שכבות - שני דברים המונחים זה על גבי זה, ואינם דבוקים, כגון: בגדים, ספרים.

4. קליפה - פסולת שעוטפת אוכל, כגון: תפוז, בננה.

לגבי קליפה, הרוב המוחלט של הפוסקים סובר שמותר להוציא את הפסולת (קליפה) מעל האוכל (פרי) כדי לאוכלו לאלתר, כי זאת דרך אכילה ולא דרך ברירה. כך פוסקים ה"אגלי טל" (בורר סי' ו), ה"ביאור הלכה" (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל"), שש"כ (ג לג) וה"חזון עובדיה" (שבת ד בורר, יא).

בדין תערובת שכבות, מותר להזיז את השכבות העליונות על מנת להגיע לשכבות התחתונות, ואין בזה משום ברירה. וכן מותר להוציא חתיכת בשר מתוך רוטב או ירק גדול מתוך מרק, אם רוצה לאוכלו לאלתר. כך פוסקים המשנ"ב (שיט סקט"ו) ה"ביאור הלכה" (שיט ג ד"ה "לאכול מיד"), וה"חזון עובדיה" (שבת ד, ד {ד}).

בדין תערובת במקום המגע, נראה שכנ"ל. וכך אכן מביא ה"אגלי טל" (בורר סי' י). אך השש"כ מחמיר (ג נ-נא), והמחמיר תבוא עליו ברכה.

לגבי ערבוב גמור, קשה לקבוע גדר ברור. ה"אור שמח" (ח יא) סובר שרק על שני מינים הבלולים זה בזה חל שם תערובת. לעומתו סוברים הרמ"א (שיט ג) והמשנ"ב (שיט סקי"ד) שכל שני מינים המעורבים יחד ולא מונחים כל אחד בפני עצמו נחשבים לתערובת. וכך פסק השש"כ (ג ג). הרב שלמה זלמן אויערבאך תולה את מעורבות המינים בדעת בני אדם (עיין שש"כ ג {ז}), וכן גם הרב "ילקוט יוסף" (שיט מא). "ערוך השולחן" (שיט ט) מסביר שאם נוטל דבר ניכר מתוך כלל הפריטים - אין זאת ברירה אלא נטילה בעלמא. וכך פוסק ר' חיים גריינמן בחידושיו, וכן השש"כ (ג ד).

דין ברירה במין אחד

על אף כל האמור לעיל, עדיין אפשר לשאול - האם יש דין ברירה במין אחד (כגון חתיכות קטנות מתוך גדולות)? על כך יש להקדים ולשאול מה מגדיר "מין" של דבר, ומה מבדיל בין מין למין אחר? ניתן לחלק את ההבדלים לשלושה: 1. הבדל מהותי - בגוף הדבר וכו', כגון שני מיני פירות בסלט פירות. 2. הבדל לא מהותי - באיכות הדבר, כדוגמת "חתיכות דג שלא נקדחו" לעומת "אלה שנקדחו" (- נתבשלו. לשון המשנ"ב שיט סקט"ו). 3. הבדל קל - שינוי בגודל החתיכות.

במקרה של הבדל מהותי, מוסכם על הפוסקים שחל איסור ברירה. המחלוקת העיקרית בדין ברירה היא במקרה של הבדל קל. הט"ז (שיט ב) סובר שיש בזה איסור ברירה, "תרומת הדשן" (סי' נז) לעומתו סובר שאין בזה דין ברירה. הרמ"א והמשנ"ב (סקט"ו) פסקו כ"תרומת הדשן", וכן בשש"כ (ג כה) וב"חזון עובדיה" (שבת ד ט {ט}). אמנם המשנ"ב סייג דבריו ואמר שבמקרה שבו יש הבדל לא מהותי בין הדברים, אסור לברור אותם זה מזה, אלא מותר רק לאלתר (סק"ח, סק"טו).

בדין אכילת דג בשבת

על סמך כל הנאמר לעיל, ננתח מקרה שכיח ביותר, ונדון בפסיקות השונות לגביו. בעת אכילת דג בשבת, האם מותר להוציא ממנו את העצמות? האין זה ממש בורר אוכל מתוך פסולת, או שמא זו דרך אכילתו?

דעת הרב עובדיה היא שמותר להוציא "העצמות הדקין הבלועים בדגים בשעת האכילה" (לשונו בילקו"י). מכיוון שזוהי דרך אכילתו בחול, יהיה מותר לאכול כך גם בשבת. בנוסף לכך, בגלל שעצמות הדג מחוברות אליו מעצם ברייתו - לא נחשב כתערובת אלא כדבר המחובר, וממילא לא שייך בזה ברירה.

דעת ה"ביאור הלכה" (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל") שבברירת העצמות מתוך הדג יש ממש איסור! אך מלמד זכות על מי שעושה כן כדי לאכול לאלתר, ומציע שמפני שיש עצמות רכות שאפשר לאכול, הן לא נחשבות לפסולת. וכן מביא שאפשר לומר שהעצמות והדג הם ב"חיבור אחד", כמין אחד מחובר, ואין בזה ברירה אלא רק תיקון האוכל (מסתמך על דברי מהרש"ל). אך לכתחילה באמת אסור, "ואם כן נכשלין באיסור חיוב חטאת"! ולכן מציע פתרונות שונים, כמו להוציא את הבשר מעל העצמות, להוציא את העצמות עם קצת בשר עליהם, שאז אין הוצאת פסולת מתוך אוכל, אלא הוצאת אוכל מתוך אוכל ("ביאור הלכה" ד"ה "חייב").

דעת ה"חזון איש" (הל' שבת סי' נד) היא שאסור בכלל להוציא את העצמות מתוך הדג, וכל דרך שבה יוציאו את העצמות היא איסור דאורייתא! מותר רק להוציא את הבשר מעל העצם או לאכול הכל ולהוציא את העצמות מתוך הפה. השש"כ (ג יב-טז) פוסק לכתחילה כחזו"א, אך מביא גם שאפשר לנהוג כדעת המשנ"ב בבורר לאכול לאלתר. לעומתו פוסק הרב מלמד ב"פניני הלכה" (שבת א בורר ט) כרב עובדיה אם בורר את העצמות תוך כדי אכילה, ומביא שכך "העיקר להלכה". ו"נהרה נהרה ופשטיה", והמחמיר תבוא עליו ברכה.

בגבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות אחרות

הגמרא ( עג ב - עד א) מבררת את גבולות מלאכת בורר:

"הזורה הבורר והטוחן והמרקד" - היינו זורה היינו בורר היינו מרקד?!

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה.

וליחשב נמי כותש?!

אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה.

רבא אמר: הא מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואי חשיב כותש - הויא ליה ארבעים. וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש?! - אלא מחוורתא כדאביי.

הגמרא מבררת מדוע מלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות בנפרד, שהרי תכליתן היא אחת - הפרדת האוכל מן הפסולת (כמו שמסביר רש"י במקום, ד"ה "ה"ג היינו")?! עונים אביי ורבא, שכל מלאכה שהייתה במשכן היא חשובה, ולכן מקבלת מקום משלה. מרש"י ד"ה "שכן"(עד, א) עולה שעיקר ההבדל נעוץ בכך שהמשנה נקטה מלאכות על דרך "סידורא דפת" (סדר הכנת הלחם), ולאו דווקא על פי עשייתן המקורית במשכן, לדוגמא - מלאכת אופה במקום מבשל. מלאכת בורר היא חלק אינטגראלי מסדר הכנת הפת, והיא פעולה עצמאית ברצף הפעולות הנדרשות. ואכן כך עולה מתירוצו של אביי, שבורר - בניגוד לכותש - היא מלאכה הנהוגה על ידי רובא דעלמא כחלק בלתי נפרד מתהליך הכנת הפת.

עולה מדברינו שישנן שתי סיבות לכך שמלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות כל אחת בנפרד למרות הדמיון ביניהן: 1. כי במשכן כל אחת מהן הייתה מלאכה עצמאית. 2. מכיוון שיש רגילות לעשות כל אחת ואחת מהן כחלק אינטגראלי מתהליך עשיית הפת, רגילות המובילה לייחודן כמלאכות עצמאיות.

בירור רעיוני במהותה של מלאכת בורר

כשבוחנים את המלאכות האסורות בשבת, כמעט לגבי כל מלאכה ברור מאיזה טעם נאסרה - היא יוצרת איזו מציאות קיומית חדשה. כך לדוגמא במלאכת קוצר, נאסרה פעולת ניתוק דבר ממקור גידולו / חיותו, כי האדם יוצר במעשיו תוצר חדש לגמרי, מציאות חדשה, ודבר זה נאסר בשבת. אמנם, במלאכת בורר, בדומה למלאכת הוצאה, קשה לראות מה התוצר החדש שנעשה, שהרי רק הופרדה תערובת, ולא נעשתה פעולה בגוף הדבר! קצת קשה לומר שבהפרדת המינים יש משום יצירה חדשה! ומאליה עולה השאלה - למה לאסור על הפרדת המינים בתערובת?

במבט מעמיק על הפעולה האסורה, ניתן לראות שנאסרה הוצאת פסולת מאוכל, הוצאת הרע מהטוב. תפקידנו בעולם הזה הוא להבדיל את הרע מהטוב ולחזק את מציאות הטוב - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד טו), וכך אנו פועלים יום יום על ידי קיום המצוות ועבודת המידות, שמכוונים אותנו לדרך הישר, להתרחק מנטיות שליליות ולהתנהל בצורה בריאה ונכונה. בשבת נאסרה עלינו פעולת הברירה, המבדילה בין הרע והטוב, מכיוון שבשבת אנו מצווים להתמקד רק בטוב. כפי שנאמר בבראשית ב, ג - "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ..." - "וקִדשו במן, שלא ירד בו מן כלל" (רש"י ד"ה "ויברך ויקדש"). קדוש, נבדל, יום השבת מובדל מכיוון שלא לוקטים בו מן, כי בשבת אין צורך לצאת וללקוט, אלא המן יעמוד מוכן ומובדל אצלנו, ואנחנו נדרשים רק לאכלו - לקחת את הטוב בצורה ישירה, בלא צורך בהפרדתו מהרע. שבת, שהיא "מעין עולם הבא", צריכה להיות כמו העולם הבא, שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". השבת צריכה להיות נקייה מהתעסקות עם הרע ומלאה בהתעסקות בטוב, נקייה מהתעסקות בברירת המציאות ומלאה בהנאה מזיו השכינה.

לבירור הדברים יש להעמיק את המבט על גדרי המלאכה. השיטה שנקבעה להלכה בקביעת גדרי המלאכה היא שיטת ר"ח. לשיטתו, ההיתר לברור הוא בשלושה תנאים: 1. אוכל מתוך פסולת. 2. ביד ולא בכלי. 3. לאלתר. מותר לברור אם מוציאים את האוכל - הטוב, אם ההתעסקות היא רק בו, כנדרש לעיל. אסור לברור בכלי - מפני שזה יוצר ריחוק, ההתעסקות עם הטוב כבר לא ישירה, כי הברירה בעזרת כלי מזכירה לי את הצורך להתרחק מהפסולת, מהרע. ברירת הטוב ביד, היא התעסקות ישירה עם הטוב. הברירה צריכה להיות לאלתר, ושלא תהיה שהות בין פעילות הברירה לאכילה - כדי שההתעסקות עם האוכל תהיה מיידית וישירה, בלי עיכובים. עולה מדברינו שאיסור מלאכת בורר נועד לכוון אותנו בשבת להתעסקות אך ורק עם הטוב, ולהימנע מעיסוק בצדדים הרעים, כדי להישאר בתודעה של "מעין עולם הבא", כדי לא לפספס את מהותה של השבת בהתעסקות עם דברים צדדיים, ולהישאר מכוונים "ליהנות מזיו השכינה".