סמיכת גאולה לתפילה

מקורות
בבלי:	ברכות ד ב, ט ב, ל א
ירושלמי:	ברכות א א
רמב"ם:	סדר תפילות
שולחן ערוך:	אורח חיים רלו ב

הצגת הסוגיה

בגמרא (ברכות ד ב) מובאת מחלוקת בין ר' יהושע בן לוי לר' יוחנן, בעניין סדרה של תפילת ערבית. ריב"ל סובר ש'תפילות באמצע תקנום', כלומר, שכל שלושת תפילות העמידה שתקנו חז"ל נתקנו לאחר קריאת שמע של שחרית, ולפני קריאת שמע של ערבית. יוצא מכך, שלדעתו, בערב צריך קודם כל להתפלל תפילת שמונה עשרה, ורק אח"כ לקרוא קריאת שמע. לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שצריך קודם כל לקרוא ק"ש ואח"כ להתפלל, כיוון שיש לסמוך גאולה לתפילה, וכל הסומך גאולה לתפילה של ערבית, הרי זה בן העולם הבא.
עוד מבואר שם בגמרא שמחלוקת ר' יוחנן וריב"ל היא גם בסברה וגם בפסוק.
בסברה - לדעת ר' יוחנן אף שעיקר הגאולה היתה בבוקר, מ"מ כיון שהגאולה התחילה מבערב, גם בערבית יש לסמוך גאולה לתפילה. ואילו ריב"ל סובר שכיון שעיקר הגאולה היא בבוקר, אין צורך לסמוך גאולה לתפילה בערב.
בפסוק - מן הפסוק 'בשכבך ובקומך', מקיש ר' יוחנן שכיבה לקימה, כשם שבקימה יש לקרוא קודם את שמע ואחר כך להתפלל כך גם בשכיבה. ואילו ריב"ל אומר, כשם שבקימה קריאת שמע סמוך למיטתו, כך גם בשכיבה קריאת שמע סמוך למיטתו קודם שיישן, כלומר אחר התפילה.

הפסקה ב'השכיבנו'

הגמרא בסוף הסוגיה, שואלת היאך אנו אומרים ברכת 'השכיבנו', והרי בזה אנו מפסיקים בין גאל ישראל לבין תפילת עמידה, ומתרצת שכיון שתיקנו חכמים לומר 'השכיבנו', הרי זה כגאולה אריכתא. וראיה לזה, שהרי גם בשחרית תיקנו לומר קודם התפילה פסוק 'ה' שפתי תפתח', אלא שכיון שתיקנו כן, הרי זו תפילה אריכתא. וכן הדין לענין 'השכיבנו' שזה כגאולה אריכתא.

רבנו יונה (ב ב ד"ה ואע"ג) מבאר שכאשר הקב"ה ירד לנגוף את מצרים, היו ישראל מתפללים שיקיים ה' הבטחו ולא יתן למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף. וכנגד אותה תפילה תיקנו לומר 'השכיבנו', ולכן אין זו הפסקה. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שגם בברכת השכיבנו יש גאולה מן המזיקים.

להלכה

הגמרא אומרת שהברייתא המובאת בתחילת הגמרא שתיקנו חכמים לקרוא קריאת שמע קודם חצות כדי שלא יבוא אדם לאכול ולשתות ולישן כל הלילה, יש בה ראיה לדברי ר' יוחנן, שכן בהמשך הברייתא כתוב, שאדם צריך להיכנס לבית הכנסת, לקרוא או לשנות, ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. מבואר להדיא שקריאת שמע היא קודם תפילה. וכן כתבו התוספות (ד ב ד"ה דאמר) בשם רב האי גאון שהלכה כאן כר' יוחנן, ויש לקרוא קריאת שמע של ערבית קודם תפילת עמידה, וכן אין להפסיק בין ברכת גאל ישראל לתפילה.
אבל בסידור רב עמרם גאון כתב שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה של ערבית, כיון שתפילת ערבית רשות, והראיה שהרי אנו אומרים קדיש בין הברכות לתפילה. אבל התוספות שם דחו את דבריו, אם כן יצא לנו שר' יוחנן סובר שתפילת ערבית חובה, שהרי מחייב הוא כאן לסמוך, ואנן קיימא לן כרב שרשות היא. וסיימו התוספות שאף שאנן קיימא לן שתפילת ערבית רשות, לא קשיא הלכתא אהלכתא, שצריך לומר שאף אם היה ר' יוחנן סובר שתפילת ערבית רשות, היה הוא מחייב לסמוך.

בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב גם כן שהלכה כר' יוחנן מכח הברייתא המסייעתו.

סמיכת גאולה לתפילה בשחרית

מתוך דברי הגמרא עולה שכולי עלמא מודים שבשחרית יש לסמוך גאולה לתפילה, וכן כתב להדיא רש"י (ד"ה זה הסומך). וכן להלן בגמרא (ט ב) שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו, וגם מסופר על ר' ברונא שפעם סמך גאולה לתפילה ולא פסק מפיו החיוך כל היום כולו.

טעם חשיבות סמיכת גאולה לתפילה

בירושלמי (ברכות א א) מובא תכף לגאולה תפילה, ממה שכתוב בתהלים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", ומיד בסמוך "יענך ה' ביום צרה". ומוסיף שם ר' יוסי בר' בון שכל התוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. ור' אמי אומר שמי שאינו תוכף גאולה לתפילה דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשהמלך יצא אליו לראות מה הוא מבקש, מצאו לאותו אדם שכבר הלך משם.
רש"י (ד ב ד"ה זה הסומך), מביא את דברי הירושלמי הללו, וכתב שצריך אדם לקרב את הקב"ה אליו על ידי ברכות וקילוסין של יציאת מצרים, ובעודו קרוב אליו יתבע צרכיו.
גם בבבלי להלן (ט ב) כתוב שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל יום כולו.

ברבינו יונה מובאים שני טעמים מדוע הסומך גאולה לתפילה זוכה לחיי העולם הבא:

• הסומך גאולה לתפילה מראה את עצמו כמי שמכיר שהוא עבד לה' מפני שגאלו, וע"י כן הוא עובדו ועושה רצונו ומצוותיו. בברכת גאל ישראל האדם מזכיר את החסדים והניסים שעשה ה' לנו שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים, וכשמתפלל הוא עובד את ה' כמו שאמרו בבבא קמא (צב ב) "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו תפילה", וכשמראה את כל זה שהוא עבד לה' ועושה מצותיו זוכה ע"י כן לחיי העוה"ב.
  
• כשמזכיר גאולת מצרים ומיד מתפלל, מראה את עצמו כמי שבוטח בה' ע"י התפילה, שהרי מי שאינו בוטח בה' לא מבקש כלום. כן מובא במדרש שמות רבה, עה"פ "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שכשראו ישראל את הניסים שעשה הקב"ה שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, וכעת כשמזכיר את אותה הגאולה ואותו הבטחון שבטחו אבותינו ומתפלל מיד, מראה שגם הוא בוטח שה' יענה אותו כמו שענה את ישראל במצרים, ובזכות הבטחון הזה זוכה לחיי העוה"ב שהבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה"ב.

בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה אמר מר) כתב שלא עבור הסמיכות גאולה לתפילה בלבד זוכה לעולם הבא, אלא שכל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהם ולקיימם, שאף בזו הוא זהיר לסמוך אפילו בלילה גאולה לתפילה, לכן זוכה לעולם הבא.

מנהג אמירת 'יראו עינינו'

מנהג היה בימי הראשונים, ואפשר שאף קדום יותר, לומר מספר פסוקים אחר ברכת 'השכיבנו' ולאחריהם ברכת 'יראו עינינו'. ותקנה זו תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפילה, מפני שבתי כנסת שלהם היו רחוקים מן היישוב, והיו מתיראים להתעכב עד אחר תפילת ערבית, לכן היו אומרים פסוקים אלו וברכת 'יראו עינינו', וכשהיו מגיעים לבתיהם היו מתפללים שמונה עשרה.

בטעמי אמירת הפסוקים וברכת "יראו עינינו" מצאנו בראשונים כמה שיטות:

• התוספות (ברכות ב א ד"ה מברך שתיים לפניה) כתבו שטעם אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות והיו מסוכנים מהמזיקים וצריכים להמתין לחבריהם, היו אומרים את הפסוקים האלו, כדי להמתין לחבירהם בבית הכנסת. והוסיפו התוספות שזהו דווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה, אבל בבתי כנסיות שלנו, אין צריך להמתין לחבריהם אלא בלילה.
• דעת הרא"ש (ברכות א ה) והמאירי (ד ב) שבימיהם שהיו מתפללים בשדות והיו מפחדים להתפלל תפילת ערבית מלאה, היו אומרים את הפסוקים האלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד תפילת שמו"ע, ואחרי כן היו אומרים קדיש ומסיימים את התפילה. וכן כתבו תלמידי רבנו יונה רק שאמרו שהטעם הוא משום שתפילת ערבית רשות ולא משום היראה שפחדו להישאר בשדות.
• האבודרהם (תפילת ערבית של חול, ד"ה "ובעל המנהגות כתב) מביא עוד טעם בשם בעל המנהגות - הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם כשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות.8 ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם (וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"א סי"ד).
  
• ובספר שיבולי הלקט (ענין תפילה סימן נב) מובא, שהטעם לאמירת "יראו עינינו" הוא כדי להודיע שתפילת ערבית היא רשות. על ידי כך שאנו עושים הפסק מכוון בין גאולה לתפילה אנו מראים בכך שאין זו תפילה מן המניין. לאחר מכן מסיימים בקדיש כדי לסמן את סיום התפילה ומי שרוצה יכול לשוב לביתו.

א. האם רק הש"ץ אומרם או שזו חובה גם על היחיד: לפי טעמו של התוס' אפשר לומר, שרק הש"ץ צריך לאומרם ושאר הציבור ממתין. ולפי טעמי הרא"ש, הראב"ד ושיבולי הלקט - כל הציבור צריך לאומרם.
ב. האם צריך לעמוד באמירת הפסוקים: לפי התוס' ושיבולי הלקט, נתקנו הפסוקים בנוסף לשמו"ע, לכן לא צריך לעמוד. ואילו לפי הרא"ש והראב"ד נתקנו במקום שמו"ע, ולכן צריך לעמוד כמו שעומדים בשמו"ע עצמו.

נוסח 'יראו עינינו'

הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) תמה למה ברכת יראו עינינו אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות קריאת שמע, שהרי היו אומרים פסוקים אלו בבית הכנסת כדי לא להתעכב שם בלילה, ולכן תיקנו פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות. ואם כן לא פתחו בה בברוך. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) יישב שעשאוה לענין זה סמוכה לקריאת שמע, אע"פ שבמקום תפילה נתקנה.

חשש הפסק בין גאולה לתפילה

הראשונים נתקשו בדבר היאך אומרים פסוקי יראו עינינו, והרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית.

התוספות (ברכות ד ב) כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'. והטעם שתיקנו כן, מפני שבתוך זמן זה יתפלל גם חבירו, וכך לא ילכו מבית הכנסת עד שיסיימו כולם.

אמנם חלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. תלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה, וכן העיד השיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון), והרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות שר' שמואל נמנע מלאומרה, וגם המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה.

אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג, ובחלקם משמע שאף נהגו כן. הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וכן בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שמנהג אבותינו בידינו, שאף שאנו מתפללים שמונה עשרה אומרים אותו, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות. וברבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה עריבת אדעתא דהכי. המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק.