הנכנס ומצא ציבור מתפללים

מחלוקת אמוראים לעניין המאחר לתפילה

בגמרא (ברכות כא ב) נחלקו בדין מי שהגיע לתפילה כשהציבור כבר באמצע עמידה. לדעת רב הונא, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יסיים את תפילתו לפני שהחזן יגיע בחזרת הש"ץ למודים, ולדעת ר' יהושע בן לוי, יתחיל להתפלל רק אם יסיים לפני שהחזן יגיע לקדושה. ובארה שם הגמ' שנחלקו בשאלה האם יחיד יכול לומר קדושה לבדו: רב הונא סובר שהיחיד אומר קדושה, וריב"ל סובר שאינו אומר קדושה. ומבואר שם בגמ', שדעת רב אדא בר אהבה כדעת ריב"ל (אמנם ברי"ף גורס "רב יצחק", ושרב אדא בר אהבה רק נתן מקור לדבריו).

הכרעת ההלכה במחלוקת האמוראים

מדברי הגמרא, שרב אדא בר אהבה מסכים להלכה לריב"ל, משמע שהלכה כמותו. ואכן רבנו יונה (כא ב מדפי הרי"ף ד"ה "במאי") והרמב"ם (היד החזקה י טז) פסקו כדעת ריב"ל, שיחיד אינו אומר קדושה, ולכן אם הגיע באיחור למניין, לא יוכל להתחיל אם לא יספיק לומר קדושה עם הציבור. וכתב הב"י (או"ח קט א), שכן דעת הראשונים. וביאר הגר"א, שהלכה כריב"ל, כיוון שהלכה כמותו נגד ר' יוחנן, וכל שכן נגד רב, וכל שכן נגד רב הונא. וכן כתב הב"ח (קט א), שהלכה כריב"ל. וכתב הב"ח (קט ב), שהוא הדין למצב שהגיע קודם קדושה, ואם יתחיל לא יספיק להגיע עם החזן לקדושה, לא יוכל להתחיל להתפלל קודם קדושה.

וכן כתבו הטור והשולחן ערוך (קט א), שמי שאיחר לתפילה, לא יתחיל אם לא יספיק לסיים קודם שיגיע הש"ץ לקדושה (אמנם כתבו שיש לחשוש גם למודים, והטעם לכך מבואר להלן).

דעת רב הונא- מדוע צריך לסיים תפילתו לפני שהחזן מגיע למודים

כאמור, דעת רב הונא, שלא יתחיל להתפלל אם לא יספיק לסיים את תפילתו לפני שיגיע החזן למודים.

רש"י מסביר, שרב הונא סובר שיחיד אומר קדושה, ולכן לא נכנס לבעיה כאשר לא יספיק לקדושה של החזן, כיוון שיכול לומר אח"כ בעצמו, אבל חושש לעניין מודים, שהרואה את כולם כורעים ואותו לא כורע- נראה לו ככופר במי שהציבור משתחווים לו. וכן פרשו תוספות (ד"ה "עד"), שהטעם שאין להתחיל אם לא יספיק למודים הוא שצריך לשחות עם הציבור כדי שלא ייראה ככופר. ומכאן כתבו, שאם יוכל להגיע למודים יחד עם החזן- מותר, שהרי משתחווה עם הציבור. וכן דעת הרא"ש (ג יח) והטור (קט א). וכן דעת האחרונים, וכן כתב במשנ"ב (קט ג). וכן דעת השע"ת (סו יג), שכתב שאם הש"ץ עומד סמוך למודים, יתחיל להתפלל עמידה ויראה לכרוע ב"ברוך אתה ה'" כשהש"ץ אומר מודים.

אמנם דעת האור זרוע (א צז), שהטעם שלא יתחיל להתפלל אם לא יספיק למודים הוא, שצריך לומר עם הציבור מודים דרבנן, ולכן גם אם יגיע עם הש"ץ למודים, אסור לו להתחיל, כיוון שלא יוכל לומר מודים דרבנן. וכן נראים דברי רבנו יונה (בדפי הרי"ף כא ב ד"ה "במאי"), שלדעת רב הונא צריך לומר מודים דרבנן עם הציבור. וכן כתב במעדני יו"ט (ג יח ע).

דיון בדין שאסור להתחיל אם לא יספיק לכרוע עם הציבור במודים

המהר"י אבוהב (הובא בב"י קיג א) הקשה על הטעם שכתבו הראשונים לכך שלא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק למודים, שזה משום שעליו לכרוע עם הציבור (כאמור, כן כתבו התוס' והרא"ש, וגם האחרונים נקטו טעם זה): מדוע לא יוכל להתחיל להתפלל לפני מודים, ויכרע כשהחזן יגיע למודים כשיהיה באמצע ברכה?

ותירץ הב"י (קט א), שלא סומכים על כך שישחה באמצע ברכה. ובמקום אחר כתב (קיג א), שמתירים לו להתחיל להתפלל אם יספיק להגיע לברכה שצריך לכרוע בה, שאז יוכל לצמצם עצמו בתפילתו ולהספיק להגיע לשם. וכעין זה כתב במשנ"ב (קט י), שהטעם שאין להתיר לו להתחיל בתפילתו הוא שמא ישכח לכרוע במודים כיוון שאינו מחויב לכרוע שם מצד תפילתו. וכתב בשם הפר"ח, שאם ייתן ליבו לזה, ייטרד ולא יכוון בתפילתו.

והט"ז (קט, ב) כתב, שאם הטעם שכורע הוא משום שנראה לו שראוי לכרוע, מותר לכרוע באמצע ברכה. אבל אם כורע רק משום שהציבור כורע שם, ולא מצד עצם התפילה, נחשב קצת כהפסקה, ולכן אין לו להתחיל אם לא יסיים קודם מודים.

ובעטרת זקנים כתב בשם מוהר"ר יהושע ר"מ דק"ק קראק, ששחייה של מודים היא שחייה של מצווה, ולכן בשחייה של רשות כשנמצא באמצע תפילה, לא יפטור לכתחילה שחייה של מצווה. ורק אם נמצא גם הוא במודים או בברכה ששוחים בה, הוי שחייה של מצווה ויוצא בזה.

האם רבי יהושע בן לוי מודה לרב הונא

דעת ריב"ל היא, כאמור, שיחיד שאיחר למניין לא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, וזה משום שאין היחיד אומר קדושה, ולכן צריך לענות לקדושה של החזן. וכתב הרא"ש (ג יח), שאם יוכל להתחיל ולהספיק לקדושה, יוכל לנהוג כן, ויאמר עם הש"ץ את הקדושה מילה במילה. וכתב הלחם חמודות, שמקורו בדברי רב האי גאון שהובאו ברי"ף, שהמנהג שאם נכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, ימתין לתחילת חזרת הש"ץ, ויאמר עם הציבור מילה במילה עד שיענה קדושה, שמה שאמרו שצריך להתחיל ולגמור קודם שיגיע החזן לקדושה, זה רק כשמתחיל לפני החזן, אבל אם מתחיל איתו- מותר.

אלא שנחלקו הדעות האם ריב"ל מודה לרב הונא לעניין זה שלא יתחיל אם לא יספיק למודים, או שחלוק עליו גם בזה. מדברי הגמ' שציינה שנחלקו האמוראים רק לעניין אם יחיד אומר קדושה, משמע שכו"ע מודים שיש לחשוש למודים, ומאידך מפשט דברי ריב"ל משמע שאינו חושש למודים:

התוס' (כא ב ד"ה "עד") והרא"ש (ג יח) הביאו את מנהגו של ר"ת, שאם היה באמצע עמידה כשהחזן הגיע למודים, היה כורע עם הציבור. וכתבו שניהם שלכתחילה אין לעשות כן. ומכאן כתב הב"י (או"ח קט א) בדעתם, שריב"ל מקבל את דברי רב הונא לעניין מודים. וכן כתב מהרלנ"ח (הובא בחידושי הגהות על הטור א הוצאת שירת דבורה), שמסתבר שריב"ל ורב הונא אינם חולקים אלא בקדושה, אבל במודים לכו"ע אסור. וכן דעת הסמ"ק (יא עמוד יד).

אולם הרמב"ם (היד החזקה תפילה י טז) השמיט את דברי רב הונא, וכתב רק את דברי ריב"ל. ומשמע שסובר שריב"ל לא מקבל את דברי רב הונא. וכן כתבו בדעתו הלח"מ, השלט"ג והגמ"י, הב"י (קט א) והפמ"ג (משב"ז קט א). 

בדרכ"מ (קט א) כתב, שמהרי"ל (תפילה ב) נהג להתחיל אע"פ שלא היה מסיים קודם מודים. ונראה שהוא נוקט בדעת הרמב"ם, שריב"ל חולק על רב הונא, ולא חושש למודים. וכן כתב בדעתו בערוה"ש (קט ד). אמנם בדרכ"מ כתב, שאפשר שזה משום שהשעה עוברת, היינו שאם ימתין אולי לא יספיק להתפלל בזמן תפילה. אך תמה עליו בערוה"ש, שדוחק לבארו כן, ומה שגם שידוע שהקדמונים היו מתפללים בבוקר.

ובבירור הלכה (קט א) הרחיב בנידון, וכתב שדעת המאירי ג"כ כרמב"ם, שאין לחשוש למודים, ושכן נראית דעת ר"ח, מחזור ויטרי, סמ"ג, פסקי הריא"ז, א"ח, כלבו וספר צידה לדרך, שלא הזכירו דין מודים. ומאידך ציין שם בבירור הלכה ראשונים רבים שחולקים על הרמב"ם, וחוששים למודים: סידור רס"ג, האשכול, שיבולי לקט, ספר האורה, רא"ה, תוספות רבנו פרץ, המכתם ואגודה. וכתב שם, שבספר נחלת דוד (ברכות כא ב) סובר שהרמב"ם מסכים שיש לחשוש למודים, אך כתב עליו בהלכה ברורה, שאין דבריו נכונים.

בטור ובשו"ע (קט א) נקטו כדעה שריב"ל מסכים עם רב הונא לעניין מודים, שכן כתבו שיחיד שהגיע אחר קדושה, לא יתחיל אם לא יסיים עד מודים. וכן הסכימו הב"ח (קט א), המ"א (קט ב), המשנ"ב (קט ג) ורוב האחרונים. אולם בערוה"ש (קט ד) תמה על הטור והשו"ע, שלא הביאו את דעת הרמב"ם, ונקט למעשה שאין דין מודים כקדושה, ושנראה לו שכן המנהג גם עתה, שלא חוששים למודים. וכתב עוד, שממה שכתבו התוס' והרא"ש שר"ת כרע בלא אמירה כלל כשהיה באמצע תפילתו, והחזן הגיע למודים, משמע שר"ת סובר כרמב"ם, שאין לחשוש למודים, שאם לא כן, כיצד התחיל בתפילה. וגם בספר יוקח נא (קט ד) כתב לתמוה על השו"ע שלא הזכיר דינו של הרמב"ם שלא חושש למודים. והסיק, שאם רוצה להתחיל אחר קדושה ומסתפק אם יספיק למודים, יתחיל להתפלל, שאף לסוברים שיש לחוש למודים, מ"מ במקום ספק יכול להתחיל.

התחלת התפילה כשלא יספיק לקדיש

עוד נאמר בגמרא (ברכות כא ב), שבין לדעת ריב"ל ובין לדעת רב הונא, אם נמצא באמצע תפילה, לא מפסיק בדיבור כדי לענות לקדושה. ושאלו שם בגמ' האם ניתן להפסיק לענות ל"יהא שמו הגדול מבורך" (יהא שמיה רבה מברך). ואמר רב דימי שאמרו תלמידי ר' יוחנן בשמו שמפסיק, אך אין הלכה כך.

ועל פי זה כתב המרדכי (ברכות ג סט- ע) בשם ר"י, שלא יתחיל להתפלל אא"כ יודע שיגמור עד שיגיע הש"ץ ליהא שמיה רבה של הקדיש, שלא גרע מקדושה וממודים, שהרי לקדושה ולמודים אין דעה שמפסיק לענות, ולקדיש יש דעה שעונה. והובאו דבריו בב"י. וכן דעת התוס' (ברכות כא ב ד"ה "עד"), שכתבו שלכתחילה לא יתחיל להתפלל אם לא יוכל לענות על קדיש או קדושה.

אמנם הטור השמיט דין זה (וכן לא הובא דין זה ברי"ף, רמב"ם, רא"ש ותוס'). ונראה שכן דעת רבנו מנוח, שכתב שקדושה עדיפה מקדיש.  ובספר בירור הלכה (קט ב) כתב, שדעת המאירי (ברכות כא ב), שאין לחוש לקדיש. ומ"מ כתב בבירור הלכה, שנראה שהרמב"ם שלא הזכיר קדיש, בכל זאת סובר שצריך להמתין לקדיש, שדווקא במודים שהחשש הוא משום שייראה ככופר לא חשש לכך, אך בדבר שצריך לענות כקדיש וקדושה יש לחוש.

השו"ע (קט א) פסק להלכה שלא יתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדיש. וכן הסכימו הגר"א (קט א) והמשנ"ב (קט ד). וביאר במ"א (קט ב), שהכוונה ליהא שמיה רבה.

והוסיף המ"א, שלא יענה אמן אם סיים תפילתו רגע לפני שצריך לענות יהא שמיה רבה, כיוון שהוי אמן יתומה, שלא נתכוון על מה יענה (שהרי שלא שמע את הקטעים שלפני יהא שמיה רבה). והביא דבריו במשנ"ב (קט ד), אך כתב בשם הפמ"ג (שפ"ד קט ב), שאם נותן ליבו ויודע על מה עונה, רשאי. ובערוה"ש (קט ט) כתב שהמנהג פשוט לענות גם אמן, שקאי גם על להבא. וכתב בכה"ח (קט ה) בשם הלבושי שרד, שלדעת המ"א, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יסיים כך שיוכל לענות גם אמן שקודם יש"ר, והיינו שמכוון דעתו. ועוד כתב בכה"ח (קט ג), שאם הציבור כבר עונים קדושה או איש"ר, כל שלא השלימו, מותר לענות עמהם.

התחלת התפילה כשלא יספיק לאמן של האל הקדוש ושומע תפילה

בירושלמי (ברכות פרק תפילת השחר ה"ו) נאמר, שאם לא התפלל מוסף, והגיע כשהציבור כבר באמצע התפילה, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יספיק לענות אמן. ונחלקו שם אמוראים על איזה אמן מדובר: אמן של האל הקדוש או של שומע תפילה. והסיקה הגמ' שאין מחלוקת, אלא ביום חול צריך להספיק אמן של שומע תפילה, ובשבת יספיק אמן של האל הקדוש.

והתוס' (ברכות כב א "עד") דנו בגמ' זו, והסיקו שיש טעות סופר בירושלמי, ואין מדובר דווקא על תפילת מוסף. ומכל מקום יוצא מהירושלמי להלכה, שאין להתחיל להתפלל אם לא יספיק לענות אמן של האל הקדוש ושומע תפילה. והובא להלכה בדברי הרא"ש (ג יח) והמרדכי (סד- סה). אולם הטור (קט א) השמיט דין זה. וכתב הב"י, שנראה שזה משום שלא הוזכר בבבלי, והוי כשאר אמנים שלא צריך להמתין בשבילם. אולם כתב שנראה מדברי תה"ד (יא) שנוקטים כירושלמי הזה.

למעשה, בשו"ע (קט א) לא כתב דין זה של האל הקדוש ושומע תפילה. אמנם הרמ"א כתב, שדין האל הקדוש ושומע תפילה כקדיש וקדושה, ויש להמתין גם בעבורם. וכ"כ הפרישה (קט ג). וכתב עוד הפרישה, שמכל מקום, גם לדעת השו"ע חשובים אמנים אלו יותר משאר אמנים, שכן כתב (קט ב), שאם מתחיל להתפלל עם הש"ץ, יאמר עמו מילה במילה את כל הקדושה, ואת ברכת האל הקדוש ושומע תפילה. ומוכח שאף שלדעתו אין צריך להמתין בשביל אמנים אלו, מכל מקום יש להם חשיבות יותר משאר אמנים.

וכתב במשנ"ב (קט א) בשם מחה"ש, שהנפקא מינה לעניין עניית אמן על האל הקדוש היא, שגם אם כבר המתין לקדושה, חייב להמתין עד האל הקדוש. ובשם דרך החיים כתב עוד נ"מ, שאם כבר שמע קדושה ממניין אחר ולא שמע האל הקדוש, צריך להמתין עד אחרי האל הקדוש (שכפי שיבואר לקמן, אם שמע כבר קדושה, לא צריך להמתין לקדושה אחרת).

ואם יספיק להתחיל אחרי שענה אמן על ברכת האל הקדוש, ולהגיע בתפילתו בברכת שומע תפילה עם הש"ץ בשווה, כתב המשנ"ב (קט ז), שיוכל לעשות כן.

התחלת התפילה כשלא יספיק לענות 'ברכו' ועניינים נוספים שיש להמתין בעבורם

כתב המ"א (קט ג), שנראה שגם לעניין עניית ברכו, אם לא יספיק לסיים לפני שיענה, לא יתחיל להתפלל, כיוון שאין היחיד אומר ברכו. והביאו להלכה במשנ"ב (קט ה). וכתב הפמ"ג (א"א קט ג ומשב"ז קט א), שברכו עדיף מאמן של שומע תפילה והאל הקדוש. ובבירור הלכה כתב שדעת המאירי (כא, ב), שאין לחשוש לעניית ברכו, אך כאמור, המאירי סובר כן גם לעניין קדיש ומודים, ולא קיי"ל כמותו להלכה.

בערוה"ש (קט, ז) כתב, שביום שיש קריאת התורה, חייב להמתין לשמיעתה, בין אם התחילו בקריאה ובין אם לא.

ובשועה"ר (קט, ב) כתב, שלכל דבר שהציבור כורעים כגון עלינו, לא יתחיל אם לא יסיים לפני כן, כדין מודים. והביא דבריו בכה"ח (קט, ב).

וכתב בשו"ת שלמת חיים (קנו- קנז), שאם איחר במנחה בערב שבת, לא יתחיל לפני קדושה גם אם עקב כך יסיים מנחה לאחר שהציבור כבר קבלו שבת.

וכתב בספר התפילה והלכותיה (כב מב) בשם שו"ת אגרות משה, שפשוט שאסור להתחיל להתפלל אם יודע שלא יספיק לברכת כהנים.

וכתב באש"י (לב סז) שלא צריך להמתין בעבור ברכת מקדש השבת שבחזרת הש"ץ בעמידה של שבת.

מי ששמע כבר דברים שבקדושה או ישמע לאחר מכן

כתב המ"א (קט ג), שאם שמע כבר קדושה או ברכו, או שיודע שישמע אח"כ, יכול להתחיל להתפלל, ואין צריך להמתין בשבילם, שהעיקר שישמע כל אחד פעם אחת (כוונתו בפעם אחת לכל תפילה שיש בה קדושה או ברכו, ולא די בפעם אחת ביום). והובא במשנ"ב (קט ה). וההוכחה לכך שקדושה צריך לשמוע פעם אחת, כתב המ"א, שהרי רב הונא סובר שיחיד אומר קדושה ולכן לא צריך להמתין לקדושה, משמע שדי בפעם אחת, וריב"ל לא טען כנגדו שאין קצבה לקדושה, אלא שיחיד לא אומר קדושה, משמע שאם היה אומר קדושה, לא היה צריך להמתין.

ואם מתפלל שחרית, ועתיד לשמוע קדושה של מוסף, כתב באשי ישראל (לג, א) בשם הגרח"ק, שאין צריך להמתין.

אמנם לגבי קדיש, כתב המ"א (קט ב), שאין לו קצבה, ולכן גם אם שמע קדיש או ישמע אח"כ, חייב להמתין בעבורו. אך הוסיף שם, שאפשר שהקדישים שאחרי עלינו אינם בכלל זה. וכוונתו לנוסח אשכנז, שמתפללים עלינו לפני שיר של יום וקווה אל ה', ואומרים ביניהם פעמיים קדיש יתום (אחרי עלינו ואחרי שיר של יום) וקדיש על ישראל (אחרי קווה אל ה'). ולפי זה בנוסח ספרד ונוסח עדות המזרח, אחרי קדיש תתקבל שאחרי ובא לציון, אפשר שיכול להתחיל תפילתו, שקדישים אלו הם תוספת, ולא צריך לעכב תפילתו בשבילם. וכן דעת שועה"ר (קט א). וכן נראה שנקט בפס"ת (קט א).

אולם במשנ"ב (קט ה), אחרי שהביא את דברי המ"א, כתב שהח"א ודרך החיים (קט ו) חלוקים עליו, וסוברים שכיוון ששמע קדיש אחד, שוב לא צריך להמתין לקדיש אחר. וכן דעת ערוה"ש (קט ו), שכתב שאפשר שלא חוששים שלא להתחיל את התפילה אחר מודים בשחרית, כיוון שיספיק לקדיש תתקבל שאחרי ובא לציון, אולם בערבית, אף שיש עוד קדיש אחרי עלינו, אינו עיקר כקדיש תתקבל שאחרי התפילה, ולכן לא יוכל להתחיל. וכן הדין במנחה, שלא יתחיל אם לא יספיק לקדיש תתקבל שאחרי תחנון. וכתב שם שאין המנהג כמ"א, ואדרבה, אם לקדיש אין קצבה, די בקדיש אחד. (ונראה שגם לדעת הח"א ודה"ח, לא יועיל אם יספיק לקדישים שבסוף התפילה, אלא צריך להספיק דווקא לאחד הקדישים שעד תתקבל, ומכל מקום יש לעיין לגבי מי ששמע חצי קדיש בין ישתבח ליוצר, האם יועיל לו להתחיל תפילתו אם לא ישמע את הקדישים שעד קדיש תתקבל).

וכתב המשנ"ב (קט, ה), שלגבי מודים, גם אם שמע כבר כמה פעמים, צריך להמתין, שהרי הטעם הוא שלא ייראה ככופר.

התחלת התפילה בשעת הדחק ושחייה במודים באמצע התפילה

כתב הב"י בשם הסמ"ק (יא עמוד יד) והגמ"י (תפילה י טז), שאם איחר לתפילה, והשעה עוברת, כך שלא יוכל להמתין עד אחר מודים, יתחיל להתפלל. וכן פסק השו"ע (קט א).

ואם צריך להתחיל כדי להסמיך גאולה לתפילה, כתב הרא"ש (ג יח), שיתחיל, וכשיגיע החזן למודים ישחה. ודווקא באמצע ברכה, אבל בתחילת או בסוף ברכה לא ישחה, שאסור לשחות בתחילת או בסוף ברכה שלא תקנו בה לכרוע, שנראה כמוסיף על הכריעות שתקנו חז"ל (כפי שמובא בברכות לד א). וכן כתבו התוספות (כא ב ד"ה "עד"), שר"ת שחה דווקא באמצע ברכה. אמנם רבנו יונה (דפי הרי"ף כא ב) כתב, שמה שאסרו לשחות בתחילת או בסוף ברכה זה דווקא שלא לצורך, אבל אם צריך לכך, כגון שלא ייראה ככופר כשכל הציבור כורעים, יכרע. ומכל מקום כתב שם שלא יאמר שום דבר כשכורע. וכתב בדרכ"מ (קט ב) שכן כתב האו"ז. למעשה, פסקו הטור והשו"ע (קט א), שאם הוצרך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה יתחיל, ויכרע רק באמצע ברכה. וכתב המ"א (קט ה), שזה דווקא כשטעה ואמר גאל ישראל, שהרי לכתחילה צריך להמתין בשירה חדשה.

דיני קדימה בתוך דברים שבקדושה

כתב המ"א (קט ב), שאם בא אחרי קדושה, ואם יתחיל להתפלל לא יסיים לפני מודים, ומאידך אם ימתין עד אחר מודים לא יספיק לקדיש, ואם יתחיל אחרי קדיש יעבור זמן תפילה, מוטב שיתחיל לפני מודים, שעדיף לבטל מודים מקדיש, ועוד, שבמודים אפשר לשחות (בדיעבד) באמצע ברכה.

עוד כתב המ"א, שאם הגיע לפני קדושה, ואם ימתין עד אחריה לא יספיק להתחיל ולסיים קודם מודים, ואחרי מודים לא יוכל להתחיל כיוון שזמן תפילה יעבור, מוטב שיתחיל אחרי קדושה ולא לפניה, כיוון שקדושה עדיפה ממודים. ובמשנ"ב (קט ד) הביא דברי המ"א להלכה.

וכתב הפמ"ג (משב"ז קט א), שסדר החשיבות בדברים שבקדושה הוא כך: איש"ר של קדיש, קדושה, מודים, ברכו, אמן של האל הקדוש ושומע תפילה, שאר אמנים. ובשחרית סמיכת גאולה לתפילה קודמת לאיש"ר, ואיש"ר קודם לתפילה בציבור (ומכל הנ"ל מבואר שגם האל הקדוש ושומע תפילה קודמים לתפילה בציבור, אמנם זה לדעת הרמ"א, אך לדעת השו"ע תפילה בציבור קודמת לאמן של האל הקדוש ושומע תפילה). ובערבית סמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה בציבור. והובאו הדברים בבאה"ל (קט א ד"ה "לקדושה"). והוסיף, שלדעת דרך החיים, לפעמים ברכו עדיף ממודים, שהרי במודים יכול לכוון לשחות באמצע ברכה.

המתחיל להתפלל עם הציבור ולא יספיק לדברים שבקדושה

כתב בבאה"ל (קט א "הנכנס"), שיש להסתפק לגבי מי שמדרך טבעו להאריך בתפילתו כך שגם אם יתחיל (עמידה) עם הציבור, לא יספיק לקדושה. מצד אחד, קדושה עדיפה מתפילה במניין, אך מצד שני, כיוון שעתה חלה עליו חובת תפילה במניין, וחיוב קדושה לא חל עליו לעת עתה, אולי אין לחוש לכך שלא יוכל לקיים את מצוות עניית הקדושה, ועוד, שאחרי שכבר התחיל תפילה במניין, כבר יהיה אנוס מלענות לקדושה. וכתב שמה שפסק בשו"ע עפ"י הגמ', שלא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, אינה ראייה שלא יוכל להתחיל, כיוון שאפשר שתפילה לאחר שהציבור כבר התחילו, אינה נחשבת תפילת ציבור גמורה.

ובשו"ת יבי"א (ב ז) הרחיב בעניין זה, והסיק שרשאי להתחיל עם הציבור, ואם יפסיד קדושה ושאר דברים שבקדושה אין בכך כלום, כיוון שאנוס הוא. והציע בשחרית להקדים תפילתו מעט לתפילת הציבור כך שיספיק גם קדושה (ודן שם בעניין ההלכה המובאת בשו"ע צ י, שאין מקדימים את התפילה לתפילת הציבור, והסיק שבכה"ג אין איסור). וכתב שם שאפשר גם שיתחיל תפילתו אחרי קדושה, ואין איסור בזה שלא יספיק למודים, כיוון שמה שאמרו שאין להתחיל אם לא יספיק לקדושה ומודים זה רק בדרך מקרה, שאיחר לתפילתו, אך מי שמטבעו מאריך בתפילתו ולא יספיק בכל אופן לקדושה גם אם יתחיל עם הציבור, לא הטריחו אותו להמתין בכל יום עד אחרי דברים שבקדושה, ולכן טוב שיתחיל אחרי קדושה (והביא שם שכתב בשו"ת פאר עץ חיים ז, שיתחיל אחרי מודים אף שיפסיד קדיש שלאחר התפילה, אך העיר על דבריו, שקדיש עדיף ממודים, ולכן יתחיל אחרי קדושה). וגם בילקו"י (קט ג) כתב כן למעשה, שיכול להתחיל תפילתו עם הציבור אף שיפסיד עניית קדושה, אם כי הוסיף שנכון למהר מעט בתפילתו כדי להספיק לקדושה.

וכן כתב בערוה"ש (קט ה), שהמנהג פשוט שהמאריכים בתפילתם מתחילים להתפלל עם הציבור אף שלא יספיקו לקדושה, ואין סברה שלעולם נבטלם מתפילת הציבור ונצריכם להתחיל אחר קדושה. וכן כתב בפס"ת (קט, ב), שהכרעת האחרונים שיתחיל להתפלל גם אם יפסיד דברים שבקדושה, ויוכל להתפלל בכוונה כרצונו, אם כי נכון שישמע קדושה ממניין אחר.

ומי שהגיע בזמן לבית הכנסת, והתחיל את התפילה עם הציבור מהודו או מברכות ק"ש (כגון שדילג קצת בפסוד"ז והתחיל איתם בברכות ק"ש), ומפני תפילתו במתינות ובכוונה, לא התחיל עמידה עם הציבור, כתב בפס"ת (קט א) עפ"י שו"ת שלמת חיים, שרשאי להתחיל את התפילה גם אם לא יספיק לקדושה וכו', שהגמ' והשו"ע דברו במי שאיחר לתפילה. והוסיף שם בפס"ת, שלימוד זכות זה אינו תופס לעניין מנחה, שאם אומר קורבנות ואשרי במתינות, יתחיל אותם קודם לציבור, ולא יוכל להתחיל מנחה אחרי שהציבור התחילו עמידה אם לא יספיק לסיים קודם קדושה.

וכ"כ באז נדברו (ח מא), שיוכל להתחיל להתפלל אם מאריך ולא יספיק לדברים שבקדושה, ובתנאי שלא פשע באיחור לתפילה.

תפילה במניין מול דברים שבקדושה

כתב המ"א (קט ב), שאם הגיע במנחה לפני קדיש, ואם ימתין עד אחרי קדיש לא יספיק להתפלל ערבית עם הציבור, יתחיל מנחה עכשיו, שתפילת הציבור עדיפה מקדיש. וכן פסקו בשועה"ר (קט ד) וביד אהרון (בהגהות הטור). וכן פסק בכה"ח (קט ז).

ותמה הפמ"ג (א"א קט ב), שהרי כבר אמרנו שתפילה בציבור נדחית מפני קדיש (שזה כל שכן מקדושה ומודים שדוחים אותה, כאמור לעיל). וכתב לתרץ בדוחק, שכיוון שבא באמצע התפילה לא הוה ממש תפילת ציבור, ולכן תפילתו נדחית מפני דברים שבקדושה, מה שאין כן אם יוכל להתפלל ממש תפילה בציבור, עדיף מקדיש, קדושה ומודים (וכיוצא בזה כתב בא"א קט ד, שאם מתחיל להתפלל כשהש"ץ מתפלל נראה שאין זו תפילה בציבור). וכן הציע בבאה"ל (קט א ד"ה "הנכנס"), שאפשר שתפילה שלא מתחיל עם הציבור "לאו תפילת ציבור גמורה מקרי" (אמנם לא כתב כן בתור דיון בדברי המ"א).

ובשו"ת אג"מ (או"ח ג ד) כתב שתפילה אחרי שהציבור התחילו להתפלל נחשבת תפילה בציבור, אלא שאפשר ליישב את דברי המ"א, שעדיפה תפילה בציבור באופן שאם לא יתחיל, יתבטל גם מתפילת מנחה וגם ממעריב.

ובא"ר (קט ז) הקשה על המ"א, שיש מי שאומר שאיש"ר עדיף מסמיכת גאולה לתפילה, וקיימא לן שסמיכת גאולה לתפילה עדיפה מתפילה במניין (שו"ע קיא ג), ואף שלמעשה לדידן סמיכת גאולה לתפילה עדיפה מאיש"ר, מ"מ לכו"ע איש"ר עדיף על תפילה במניין.

ולכאורה קשה על המ"א גם מהתוס', שכתבו (ברכות כא ב ד"ה "עד") שלכתחילה אין להתחיל להתפלל אם יפסיד קדיש או קדושה, כיוון שענייה נחשבת יותר הידור מצווה. ונראה שכוונתם, שתפילה במניין הוי רק הידור מצווה, ויש עניין יותר בענייה על הקדיש וקדושה. אך אולי אפשר לומר שמדובר כשאיחר לתפילה, ואז הוי רק הידור מצווה להתפלל עמהם ביחד ולא נחשב לתפילה במניין לגמרי, ואם כן ענייה על קדיש וקדושה עדיפה.

וכאמור לעיל, דעת הפמ"ג (משב"ז קט א), שתפילה בציבור פחותה בחשיבותה משאר דברים שבקדושה, היינו איש"ר, קדושה, מודים וברכו (וכן האל הקדוש ושומע תפילה לדעת הרמ"א). וגם במשנ"ב (קט ד) נקט שעניית קדיש עדיפה מתפילה בציבור, ולכן בנידון שכתב המ"א, שאם יתחיל מנחה לפני הקדיש יספיק לתפילת ערבית במניין, כתב המשנ"ב, שימתין עד אחרי קדיש אף שיפסיד תפילת ערבית במניין. וכתב שם בשעה"צ (קט י) שזה כדעת הא"ר, הפמ"ג ודרך החיים, ושלא כמ"א. וזה כאמור לעיל, שכתבו הפמ"ג והבאה"ל סדר קדימה בדבקים שבקדושה, וכל הדברים הנ"ל, היינו קדושה, קדיש, ברכו ומודים (ואמן על שומע תפילה והאל הקדוש לדעת הרמ"א), עדיפים על תפילה במניין. וכן הסכים בהלכה ברורה (קט ח), שקדיש עדיף על תפילה במניין.

גדר תפילה בציבור

כעת יש לברר האם יש מציאות שבה יהיה אפשר גם להרוויח תפילה בציבור וגם לא להפסיד דברים שבקדושה, ולשם כך יש לדון מעט בשאלה מהי תפילה בציבור.

כאמור, בפמ"ג כתב לדחוק בדברי המ"א, שתפילה אחרי שהציבור התחילו לא הוי ממש תפילה בציבור. וכן כתב בשו"ת עמודי אש (ג ז), שלא הוי תפילה במנין כשמתפלל עם הש"ץ או כשמתחיל אחרי שהש"ץ כבר התחיל.

אמנם בשו"ת יבי"א (ב ז ה) הביא את דברי שו"ת עמודי אש, וחלק עליו, שלדעת הא"א מבוטשאטש (נב א), אין ספק שכשמתפללים בעת החזרה הרי זו תפילה במנין ממש. והביא שם שכן דעת שו"ת פרי תבואה (סח). וכתב עוד ביבי"א (ב ז ו), שבשו"ת מעט מים (כא נ א) כתב על מה שהציע הפמ"ג שתפילה עם החזן לא נחשבת תפילה בציבור ממש, שכל שלא עקרו הציבור רגליהם, ועוסקים בתפילה, נחשב לתפילה בציבור. והסיק שם ביבי"א, שהוי תפילה בציבור, ושכן פסק למעשה בשו"ת מעט מים, שאם איחר לתפילה בציבור, והציבור עדיין מתפללים, ואפילו הגיעו לברכות אחרונות, יוכל להתחיל וייחשב לו לתפילה בציבור.

וגם דעת האג"מ (או"ח ג ד) כאמור היא, שכל שהציבור מתפללים, המצטרף אליהם נחשב למתפלל בציבור. אמנם לעניין תפילה עם חזרת הש"ץ, דעת האג"מ (או"ח ג ט), שאינה תפילה בציבור.

ובפס"ת (צ יד) הרחיב בעניין, וכתב בשם הרבה פוסקים, ביניהם הבאר יצחק, החזו"א והגרשז"א, שלאחר שהתחילו הציבור תפילתם, כל המצטרפים אליהם לאחר מכן, כל שהציבור עדיין בשמונה עשרה, הוי תפילה בציבור, אף שלכתחילה נכון להתחיל עם כולם ביחד. והוסיף בפס"ת עפ"י החת"ס, החזו"א, מנח"י, באר יצחק ועוד רבים, שגם המתחיל עמידה עם הש"ץ, הוי תפילה במנין (ולדברי החת"ס זו היא תפילה בציבור האמיתית, ודנו הרבה בדבריו), וזה שלא כאג"מ ושו"ת חבצלת השרון, שסוברים שאינה תפילה בציבור. וכתב עפ"י הבאר יצחק ושו"ת פרי תבואה שבשעת הדחק, אף כשהש"ץ עומד בסוף החזרה, יש לדבר חשיבות של תפילה בציבור. וכתב שכן כתוב באורחות חיים בשם החזו"א, שהוי תפילה בציבור, אם כי לא בשלמות.

דיון נוסף בדין תפילה בציבור מול דברים שבקדושה

כאמור לעיל, בכל אופן לא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, מודים, קדיש וברכו. ולדעת הרמ"א חייב להספיק אף לעניית אמן על ברכת האל הקדוש ושומע תפילה. וכפי שרינו, יש שהוסיפו גם קריאת התורה ועלינו לשבח. ואמנם לדעת המ"א, שתפילה בציבור חשובה יותר מעניית דברים אלו, לכאורה היה יכול להתחיל גם אם יפסיד דברים שבקדושה, אם נחשיב תפילה זו כתפילה במניין, אבל ראינו שאין להסתמך על דבריו, כיוון שהפוסקים האחרונים לא קבלום למעשה. וכן מוכח בשו"ע, שלא יוכל להתחיל בכה"ג, שהרי כתב שאין להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדיש, קדושה ומודים, וגם אם סובר שאם מתחיל להתפלל אחרי שהציבור התחילו, או בזמן החזרה, כגון אחרי קדושה, הוי תפילה במנין, הרי מכך שלא התיר להתחיל, מוכח שסובר שאין להתחיל את התפילה אם יפסיד בשל כך דברים שבקדושה.

ובשו"ת יבי"א (ב ז) שהובא לעיל, ראינו שסובר, שמי שמאריך בתפילתו באופן קבוע, יוכל להתחיל את תפילתו אחרי קדושה, ויעלה לו לתפילה במנין. ואף שיפסיד מודים, מותר לו. ולכאורה הטעם לכך הוא מה שכתב קודם לכן, שהרי בלאו הכי, גם אם יתחיל עם החזן לא יספיק לקדושה, ולכן עדיף שימתין עד אחר קדושה ולא יספיק למודים, וכך ירוויח גם תפילה במניין וגם קדושה, ומה שמפסיד מודים- אנוס הוא. אמנם הוסיף שם במאמר מוסגר לגבי מודים, שכיוון שאין התפילה מזומנת לפניו, שהוא רחוק ממודים, לא שייך לומר "אין מעבירים על המצוות". ולכאורה לפי כלל זה, גם אם איחר בתפילתו ונמצא אחרי קדושה, יוכל להתחיל, שהרי כעת מזומנת לפניו תפילה במנין (שכבר ראינו שיש מהפוסקים סוברים שהוי כתפילה במניין), ומודים רחוק ממנו. אולם בשו"ע מבואר בפירוש שלא יוכל להתפלל אם לא יספיק למודים (וגם ביבי"א משמע שהתיר רק למי שבדרך קבע מאריך בתפילתו ולא למאחר). וצ"ע.

ובילקו"י (קט ד) כתב, שהמאחר לתפילה ולא יספיק לסיים לפני קדיש או קדושה, לא יתחיל להתפלל. אמנם השמיט דין מודים. ואולי נקט כרמב"ם שלא חושש למודים, אך צ"ע, שהרי השו"ע חשש לדין מודים. וכאמור, גם דעת היבי"א לחשוש למודים כשאיחר לתפילה אף מול תפילה במניין.

ובאז נדברו (ח מא) כתב להסתפק בדין המאחר לתפילה ומצא ציבור מתפללים, האם לא יוכל להתחיל משום שלא הוי תפילה בציבור גמורה, ואם כן דברים שבקדושה עדיפים, וכדעה שכתב הפמ"ג לבאר בדברי המ"א, או שבאמת הוי תפילה בציבור גמורה, אלא שלא יוכל להתחיל משום שפשע בכך שאיחר לתפילה, אבל אם לא פשע, אלא מחמת כך שמאריך בתפילתו מחמת כוונה לא התחיל עם הציבור, יוכל להתחיל, וצידד למעשה כאפשרות השנייה. ומדבריו אלו משמע שאם איחר לתפילה מחמת אונס, כגון שהיה נצרך להתפנות וכיו"ב, יוכל להתחיל, ומ"מ צ"ע. ובכל אופן משמע מדבריו שתפילה הציבור מעיקר הדין עדיפה משאר דברים שבקדושה, ואפילו מקדיש ומקדושה, וכדעת המ"א המובאת לעיל, אך צ"ע איך מסתדרים דבריו לפי הראשונים והשו"ע, וכן לפי הפמ"ג והבאה"ל שכתבו שדברים שבקדושה עדיפים מתפילה במניין.

ולעניין מי שהגיע אחרי קדושה, או שהגיע לפני קדושה ולא היה יכול להתחיל כיוון שהמתין לקדושה, כתב בספר יוקח נא (קט א), שלא דוחה מודים תפילה במניין, שכן דעת הרמב"ם שאין לחשוש למודים, וגם החולקים עליו, וביניהם השו"ע, יודו שלא צריך להמתין אם יפסיד בשל כך תפילה בציבור, שגרע מקדושה. ולדעתו תפילה אפילו בסוף החזרה הוי תפילה במנין, וא"כ כשיתחיל אחרי קדושה הוי תפילה במניין, וא"כ יוכל להתחיל גם כשלא יספיק למודים. וכן בערוה"ש (קט ג) כתב, שחלילה לבטל תפילה בציבור בשביל מודים, שתפילה בציבור עדיפה, אלא שכיוון שנמצא אחר קדושה, גם אם יתפלל עם הציבור, אין זו תפילה במניין, ולכן ימתין עד אחר מודים. וכתב עוד (קט ט), שמי שהגיע אחר קדושה, אם אין השעה עוברת, טוב שיתחיל את התפילה אחר חזרת הש"ץ, כיוון שמצווה לענות על כל האמנים שבחזרה (ובתנאי יספיק לקדיש תתקבל, ואם לא- יתחיל לאחר קדיש תתקבל).

עוד יש להעיר, שאף שראינו שלרוה"פ קדושה עדיפה מתפילה בציבור, מכל מקום כתב בשו"ת שלמת חיים (קלג), שבניגוד לתפילה בציבור שיש חיוב לטרוח ללכת עבורה מיל (כמובא בסימן צ, טז), בשביל קדושה אין חיוב לטרוח ללכת עד מיל, שמה שעדיפה קדושה על פני תפילה בציבור זה רק כשהוא כבר בבית כנסת.

תפילה מחוץ לבית הכנסת כאשר איחר

בשע"ת (קט, א) כתב בשם הרשב"א (בצרור החיים דרך ראשון יג), שהורה לו הרמב"ן, שכל דין זה שלא יכול להתחיל להתפלל אם לא יספיק לדברים שבקדושה, הוא דווקא במתפלל בבית הכנסת, אבל אם יוצא להתפלל בעזרה, מחוץ לבית הכנסת, יתפלל ואל ימתין. והובאו דבריו להלכה במשנ"ב (קט א).

ובפס"ת (קט, 9) כתב שדנו בדבריו, שהרי יש עליו חובת תפילה בציבור, וכן חייב בקדיש וקדושה וברכו, ומה יועיל שיצא מחוץ לבית הכנסת. והביא שבשו"ת אבן ישראל כתב להגיה בדבריו 'אם רצה להתפלל בעזרה', היינו שלא נכנס לבית הכנסת, ואז לא חלו עליו חיובים אלה, אך דחה דבריו עפ"י מ"ש בבית ברוך, שחיובי קדיש וקדושה חלים עליו אפילו אינו עם הציבור, כל שבידו לשומעם. ובבית ברוך עצמו תירץ, שמדובר כששמע קדיש וכו' במנין אחר, אך גם על זה הקשה בפס"ת, שהרי מבואר באחרונים שאם כבר שמעם ממנין אחר, אינו צריך לצאת מבית הכנסת.

ובתורת חיים סופר (קט ב) תירץ, שהרשב"א דיבר על מודים, שכשיוצא לעזרה לא נראה ככופר, אך קדושה וקדיש ודאי חייב לשמוע. ועוד כתב לתרץ, שמדובר כשעומד בעזרה ומראה פניו למתפללים, והוא נחשב מתפלל בציבור, ואין לחשוש לאמירת קדושה ומודים עם הציבור (כנראה סובר כאבן ישראל שאינו חייב בקדושה אם לא נכנס לבית הכנסת, ולפי"ז אם כבר נכנס- לא יוכל לצאת). ומדבריו יוצא חידוש חשוב, שאם איחר לתפילה, וגם לא הספיק להתחיל עם הש"ץ, יוכל לצאת מחוץ לבית הכנסת ולהתפלל שם אם ההפסד יהיה לעניין מודים, שאז לא ייראה ככופר. אולם אם יפסיד גם קדיש- לכאורה לא יוכל להתחיל להתפלל, אא"כ נקבל את האפשרות השנייה שהציע, שכשלא נכנס לבית הכנסת כלל, לא חל עליו חיוב עניית קדיש.  

ובשו"ת אגרות משה (ד סח) ביאר, שהרשב"א דיבר כשיש לו צורך גדול, ולכן התירו לו לצאת, אך אם היה נשאר, היה עליו להתפלל להמתין לקדושה וקדיש וכו'. וכתב שם, שבלא צורך גדול, אם הוא בבית כנסת, חייב להמתין לקדיש ולקדושה ולאמנים של האל הקדוש ושומע תפילה. ומשמע שאם אינו בביהכ"נ, אינו מחויב בכך.

ובהלכה ברורה (בירור הלכה קט ד) כתב, שקיי"ל שתפילה עם הש"ץ נחשבת לתפילה בציבור (שכן הסיק בהלכה ברורה צ יד), וא"כ כיצד התיר הרשב"א לצאת החוצה ולבטל בכך תפילה בציבור. וכתב כמה אפשרויות לבאר דברי הרשב"א: א- מדובר שאינו יכול להתפלל בבית הכנסת עם הש"ץ כיוון שהדבר מפריע לו בכוונתו, ואינו יכול להמתין כיוון שממהר;  ב- הרשב"א סובר שחזרה עם הש"ץ אינה נחשבת תפילה בציבור אא"כ אומר עמו מילה במילה, ולכן יכול לצאת מחוץ לבית הכנסת; ג- הרשב"א סובר שתפילה בציבור נחשבת למצווה מן המובחר בלבד.

ועפ"י מה שהובא לעיל בשם שו"ת שלמת חיים, מבואר שהוא סובר שאם לא נמצא בבית הכנסת, לא חלים עליו חיובי קדושה וקדיש וכו', שכתב שאע"פ שאם נמצא כבר בבית הכנסת, עדיפים הם על תפילה בציבור, מ"מ אין חיוב לטרוח אחריהם עד מיל, וא"כ מוכח שאינו חייב בהם כשאינו נמצא בבית הכנסת. וזה כעין דברי האבן ישראל, רק שנראה שהשלמת חיים סובר, שגם אם כבר היה בבית הכנסת, נראה שיוכל לצאת ולהתפלל מחוצה לו, מה שאין כן לדעת האבן ישראל, שנראה שסובר שרק אם לא נכנס לבית הכנסת יוכל לעשות כן.

ועל פי זה אולי אפשר לומר, שגם אם איחר לתפילה כשהציבור באמצע עמידה של ערבית, ואם יתחיל להתפלל לא יספיק לקדיש, יוכל להתפלל במקום שמראה פניו לציבור, אם אינו במקום שבו הם נמצאים, כגון שיש דלת בינו לבין הציבור, והיא פתוחה, ואז נחשב לו לתפילה במניין, ולא חלים עליו חיובי קדיש וקדושה. אך צ"ע אם אכן כך כוונתו, ואם עדיף שיעשה כן, לפטור עצמו מקדיש.

ומדברי האג"מ הנ"ל משמע שלא יעשה כן לפטור עצמי מקדיש וקדושה כשהוא כבר בבית הכנסת, אם לא במקום צורך גדול. ומשמע שתפילה במניין לא מהווה צורך גדול לפטור עצמו מדברים שבקדושה.

א.      תפילה עם החזן בחזרה, סעיף ב בשו"ע ונו"כ

ב.      הנמצא בתפילה ושומע דבר שבקדושה