ברכת האילנות

מקורות
בבלי:	ברכות מג ב
רמב"ם:	ברכות י יג
שולחן ערוך:	אורח חיים רכו א

דיני ברכת האילנות, שיש לברך בימי ניסן כאשר רואה אילנות מלבלבים.

חובת הברכה

הגמרא (ברכות מג ב) מביאה דברי רב יהודה, שאדם היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, מברך:

"ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"

. הפוסקים הביאו גמרא זו לדינא. כן הוא ברי"ף (ברכות לא ב), ברמב"ם, ברא"ש (ו לח) ובשאר ראשונים, ונפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים רכו א).

נשים

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. בדקו אם ישנו תוכן לא ערוך בדף הטיוטה.

נוסח הברכה ופירושה

כגירסת הגמרא כן היא הגירסה במאירי (מג ב ד"ה מי שיצא), וכן היא הגירסה גם ברי"ף (לא ב), אלא שמוסיף: "כדי להתנאות בהן בני אדם".
ברא"ש מועתק בשינוי קטן: "שלא חיסר מעולמו.
באורחות חיים (א ברכות מה) הגירסה: "שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות מהם בני אדם".
ברמב"ם (ברכות י יג) הנוסח: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם".
בפסקי הרי"ד (מג ב) הגירסה: "ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתעדן בהן בני אדם". ובשיורי ברכה (קונטרס אחרון רכו ב) הביא גירסה זו בשם ספר הפרדס לרבנו אשר בר חיים (ח א א).
בספר הפרנס (שצו) כתב הנוסח: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות נאות להתנאות מהם". והוסיף שאם כבר גדלו הפירות חותם: "בריות טובות ואילנות טובות". וכן הוא בתשבץ קטן (שכב) בשם רבנו יוסף.

בשלחן ערוך (אורח חיים רכו) הנוסח: "בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

בשיטה מקובצת (מג ב) העיר שברכה זו היא בשם ומלכות. וכן הוא בריטב"א (ראש השנה יא א ד"ה והא).

טעם ופירוש הברכה

בשיטה מקובצת (מג ב) מובא שקבעו ברכה זו לפי שלבלוב הפרחים הוא ענין שבא מזמן לזמן ומחודש, ואדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקדוש ברוך הוא.

הרב ערוך השולחן (רכו א) מבאר בענין ברכה זו, שנותן הוא שבח והודאה להשי"ת שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרח לחיי האדם כמו פירות האילנות, מה שאין כן זרעים וירקות שהם הכרחיים לאדם.

בשו"ת משפטי עוזיאל (א ו) מבאר שברכה זו היא ברכת הראיה, להודות לבורא על שברא את עולמו בחכמה נפלאה, ועל התועלת הנמשכת ממנה להנאת בני אדם.

זמן הברכה

במרדכי (ברכות ו קמח) שהביא דברי הגמרא הוסיף "בפעם ראשונה בשנה". ודייק מדבריו הבית חדש (אורח חיים רכו א) שברכה זו היא פעם אחת בכל שנה, דלא כברכות ראייה אחרות שהם משלושים לשלושים יום. וכן הוא ברש"י של הרי"ף (לא ב ד"ה וחזי).
וכן כתב בשלחן ערוך (רכו א) שאינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה.

שלא בחודש ניסן

בחידושי הריטב"א (ראש השנה יא א) כתוב שיומי ניסן לאו דוקא, אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי.
ברוקח (ברכות שמב) כתב שהרואה אילנות שהוציאו פרח כגון בניסן וכו', מבואר בדבריו שה"ה לחודשים אחרים שרי לברך. וכעין זה הלשון גם ברבנו ירוחם (יג ב קג ד)

ומבין האחרונים מצאנו בספר צידה לדרך (א ג כח) כתב שלאו דווקא חודש ניסן, אלא הוא הדין אם רואה אילנות פורחות בחודש אדר, מברך. והביאו האליה רבה (א).
אבל בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שאין לברך על פרחי השקדים שממהרים לצאת הרבה קודם ניסן. ובברכי יוסף (רכו ב) הביא דברי הצידה לדרך (א ג כח), וכתב שאין זה סותר דברי ההלק"ט, שדווקא שקדים שממהרים לצאת אין לברך עליהם, אבל שאר אילנות שבמקרה לבלבו באדר מברך. והוסיף שעל פי דרך האמת יש לברך ברכה זו דווקא בניסן, וכן כתב במורה באצבע (קצח קצט).

במחצית השקל (א) כתב שהגמרא נקטה חודש ניסן, כי כן דרך האילנות בארצות החמות ללבלב בחודש ניסן, אבל הוא הדין לכל חודש אחר שרואה הלבלוב פעם ראשונה מברך. וכן הוא בחיי אדם (סג ב) שלאו דווקא ניסן.
וכן כתב הרב ערוך השלחן (רכו א) שבמדינות שלהם שהפריחה היא באייר או בתחילת סיון, מברכים את הברכה הזו אז. וכן דעת המשנה ברורה (א).

וכן דעת הרבה פוסקים להלכה, שמותר לברך ברכה זו אחר חודש ניסן, ולחלק מהפוסקים אף קודם ניסן:
בשו"ת זכר יהוסף שטרן (קצד) כתב שאף שהידור הוא לברך בניסן, אם ראה לבלול או לא בירך בניסן, יכול לברך אחר כך. ובלאו הכי יש להכריע כהפוסקים נגד המקובלים במקום שהם חלוקים.
בשו"ת ויחי יעקב גולדשלג (ח) כתב שקודם ניסן אין לברך, לפי שזהו לבלוב השייך לשנה שעברה, או שאינו לפי טבעו של עולם. אבל אחר ניסן אפשר לברך כל התקופה, שזהו ניסן אייר סיון, שהם שייכים לתקופת ניסן.
בשו"ת השיב משה (א ח) טייטלבוים השיב לשואל, שמי שלא בירך בניסן ודאי יש לו לברך כשרואה, ומה שנקטה הגמרא 'ניסן' הוא שלא נאמר שיש לברך בכל פעם שרואה או אחת לשלושים יום.
בשו"ת משפטי עוזיאל (א ו) מצדד לומר להלכה ולמעשה שאין לברכה זו כלל זמן קבוע, וניתן לברכה אף קודם ניסן או אחריו. ואף לפי המקובלים לא באו להגביל לחודש ניסן אלא במקומות שיש בניסן אילנות מלבלבים, אבל ודאי מקומות שבניסן כבר גדלו הפירות, או שעדיין לא צמחו הפרחים, גם לפי המקובלים ניתן לברך ברכה זו שלא בחודש ניסן, אלא לפי לבלוב האילנות באותו מקום.
בשו"ת מנחת יצחק (י טז) מצדד לומר שאף אם נאמר שניסן הוא דווקא, זה נאמר רק לארץ ישראל וסביבותיה, שדרך גידול האילנות בחודש זה, אבל כגון באוסטרליה וכיו"ב, שהאילנות כלל לא מלבלבים בניסן אלא בתשרי או בחשוון, בזה לכולי עלמא יכול לברך שלא בחודש ניסן.
אמנם הרב שדי חמד (אסיפת דינים ברכות ב א), אחר שהביא הדעות בזה, הפוסקים והמקובלים, כתב שכיון שיש בזה פלוגתא וגם לשון הגמרא מורה שניסן הוא דווקא, וגם קיימא לן ספק ברכות להקל, ודאי נכון לומר כאן שב ואל תעשה עדיף. אבל סיים שזהו לדידן שהולכים אחר המקובלים, אבל מעיקר הדין הלכה כהרב 'השיב משה' הנ"ל, וכדברי הריטב"א.
ובספר כף החיים (רכו א), הביא רק תחילת דברי השדי חמד ומכריע שאין לברך ברכה זו אלא בניסן, והמתאחר מלברך בניסן יברך בלא שם ומלכות.

אך כאמור דעת רוב פוסקים שאפשר לברך גם אחר חודש ניסן. וכן כתב בשו"ת ישמח לב גאגין (יב), וכן פסק הרב יחוה דעת (א א).

ראה ולא בירך

בהגהות מיימוניות (ברכות י ט) כתב בשם רבו, שדווקא בפעם הראשונה שרואה מברך. ומשמע שאם ראה ולא בירך, לא יברך לאחר מכן.
במחצית השקל (א) תלה זאת במחלוקת לגבי ברכת שהחיינו בסימן רכו ס"ג, שלפי החולקים שם וסוברים שגם אם לא בירך בפעם הראשונה יכול לברך בפעם השניה, הוא הדין הכא, שיכול לברך בראייה שניה אם לא בירך בראייה ראשונה.

בשו"ת משפטי עוזיאל (א ו) פוסק לדינא שמי שראה ולא בירך, לא יכול שוב לברך, ואינו דומה לברכת שהחיינו שהיא ברכה על ההנאה, ויש לה גדרי ברכת הנהנין, שלכן גם אם לא בירך כשנהנה פעם ראשונה יברך כשנהנה פעם שניה, לפוסקים הנ"ל. אבל ברכת האילנות אינה ברכת הנהנין, ומי שלא שיבח לבורא פעם ראשונה, הרי הוא מעוות לא יוכל לתקון, כדין מי שבטל קריאת שמע או תפילה.

בלילה

בשו"ת ציץ אליעזר (יב כ ו ד"ה כן) הביא בשם ספר יין הטוב שמותר לברך ברכה זו גם בלילה, והסכים לדבריו, ושאם לא כן היה ראוי לפטור מטעם זה נשים מברכה זו, דהוי מצות עשה שהזמן גרמא.

בשבת וביום טוב

בספר מועד לכל חי פלאג'י (א ח) כתב, שבקושטא נוהגים לברך ברכת האילנות גם בשבת ויום טוב, אבל בעירו איזמיר לא ראה ולא שמע מעולם שמברכים ברכה זו בשבת ויום טוב. ותלה את חלוקת המנהגים בשאלה האם המנהג לצאת ולברך. שבקושטא היו נוהגים שלא לצאת, ולכן מברכים גם בשבת. אך באיזמיר יוצאים ולכן בשבת אסור. וסיים שעל כל פנים, אם יש חשש שמא יטלטל האילנות או שמא יתלוש, יש לאסור לברך בשבת וביום טוב.
והרב כף החיים (רכו ד) הכריע דאין לברך בשבת וביום טוב ומטעם שמא יתלוש. והוסיף שלפי המקובלים שעל ידי הברכה מברר ניצוצות הקדושה מן הצומח, יש בזה משום איסור בורר בשבת.
בשו"ת יחוה דעת (א ב) תמה על טעם זה של הרב כף החיים, שעירב ענייני קבלה בהלכות פסוקות. והכריע שאין חשש מלברך ברכה זו בשבת, כי אין לנו לגזור גזירות מדעתינו. וזה דלא כהרב נתיבי עם (רכו).

כמה אילנות

בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שאין לברך אלא על ריבוי אילנות. ונראה שכוונתו שצריך לכל הפחות שניים.

גדר 'לבלוב'

הרמב"ם כותב (ברכות י יג) "וראה אילנות פורחות וניצנים עולים", וכן העתיק לשון זה באבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה ד"ה הרואה בריות). ובארחות חיים (א ברכות מה) הלשון "אילנות שפורחין". ברוקח (ברכות שמב) כתב "הרואה אילנות שהוציאו פרח". והלשון ברבנו ירוחם (יג ב קג ד) "הרואה אילנות בנץ שלהם".

המאירי כותב (מג ב ד"ה מי שיצא) "הרואה אילנות שהוציאו פרח", וכן במרדכי (ברכות ו קמח) "בפעם ראשונה בשנה שמוציאין פרח". כעין זה הלשון בשלחן ערוך (אורח חיים רכו א) "אילנות שמוציאין פרח".

בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שמושג 'לבלוב' כלולים גם הפרחים, כלומר השושנים, וגם הניצנים שהם כמו לולבי גפנים.

בפרי מגדים (אשל אברהם א) דייק מדברי הרמב"ם, שעל עלים וכן על זרעוני גינה אין לברך.
הגר"א (א ד"ה שמוציאין) נתן מקור לכך שלבלוב הוא פרח, מהפסוק "והנה פרח מטה אהרן ויצץ ציץ", שמתרגם אונקלוס "ואפיק לבלבין".

פירות

במרדכי (ברכות ו קמח) הביא בשם הר"ר יוסף שאם לא ראה אילנות עד שגדלו הפירות, שצריך לברך כך. וכן הוא בהגהות מיימוניות (ברכות ו ט) משמו. וכן היא דעת האגודה (ברכות ו קנח) ואבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה ד"ה הרואה בריות).
וכן בספר הפרנס (שצו) כתב שאם מברך אחר שכבר גדלו הפירות, צריך לחתום "בריות טובות ואילנות טובות", כמובא לעיל. מוכח מדבריו שמברכים גם על פירות. ובתשבץ קטן (שכב) גם כן כתב כעין דברי ספר הפרנס, וכתב כן בשם רבנו יוסף.

אבל בטור (אורח חיים רכו) כתב שאם לא בירך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד. ובבית יוסף (ד"ה ומ"ש רבינו ואם איחר) כתב שדברים של טעם הם, אבל הביא גם דברי המרדכי והגהות מיימוניות החולקים.
הבית חדש (ב) כתב ליישב דלא פליגי, דהטור מיירי באופן שכבר ראה האילנות קודם שהוציאו פירות ולא בירך, ועכשיו רואה שוב עם פירות, דבזה מודה המרדכי שלא יברך. אבל בפרישה כתב שאין זה תירוץ נכון, שהרי לגבי ברכת שהחיינו אם לא בירך בראייה ראשונה, מברך בראייה שניה.
בשלחן ערוך (רכו א) פסק שאם לא בירך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד, וכדעת הטור. ובלבוש (א) נתן טעם לדבר, שלפירות כבר יש לכל אחד ברכה בפני עצמו, כשהחיינו על הראיה ובורא פרי העץ על האכילה.
בפרי מגדים (אשל אברהם א) דייק מדברי הלבוש, שדווקא אם הפרי נגמר כבר אינו יכול לברך, אבל כל זמן בישולו עדיין יכול לברך גם לדעת השלחן ערוך.

האליה רבה (ב) פוסק כדעת המרדכי וכפירוש הב"ח, שאם לא ראה האילנות קודם לכן, ועכשיו רואה פעם ראשונה עם פירות, מברך. וכתב שכן דעת עוד ראשונים והטור יחידאה הוא. וכן דעת הערוך השלחן (רכו ב).
גם בביאור הגר"א (א ד"ה ואם) פוסק כדעת המרדכי והראשונים שגם אם לא בירך עד שגדלו פירות, יברך אחר כך.

אמנם בברכי יוסף (א) כתב שאף שכמה ראשונים סוברים כהמרדכי, אנו קיבלנו הוראות מרן ואין לברך, ובמיוחד לפי הכלל שספק ברכות להקל.
גם בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שאין לברך ברכה זו משגדלו הפירות.
החיי אדם (סג ב) לעומת זאת פוסק שאם הפרי עדיין לא ראוי לאכילה, יכול עוד לברך. אך אם כבר גדלו הפירות וראויים לאכילה אין מברכים ברכה זו.

המשנה ברורה (ד) מצדד כהגר"א והאליה רבה שמותר לברך גם על פרי, ובשער הציון (ב) מסביר שהיינו דווקא כאשר לא ראה הפרי מקודם, ולכן לא איבד הברכה וכדעת הב"ח. אך מקבל גם דברי הפרי מגדים, שכאשר נגמר הפרי לגמרי וראוי לברך עליו שהחיינו, שוב אין כדאי לברך עליהם ברכת האילנות. בספר ברכת השם לוי (ד ד לב) פסק כדברי השולחן ערוך, שאחר שגדלו וניכרים הפירות, אין לברך.

האם צריך לצאת חוץ לעיר

ברמב"ם (ברכות י יג) הלשון: "היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן". ובשו"ת הלכות קטנות (ב כח) דייק מלשון זו, שצריך לצאת.
אבל הרב פתח הדביר (א) כתב שהרמב"ם דיבר בהווה, ואין הכוונה לצאת דווקא חוץ לעיר, אלא יכול לרדת לגינה שבתוך העיר ולברך שם.

כמות האילנות וסוגם

אילנות סרק

בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב אין לברך אלא על אילני מאכל. וכן פסק המשנה ברורה (ב).
בשו"ת משפטי עוזיאל (א ו), ביאר טעם בדבר, שברכה זו היא כפולה גם על יופי הבריאה, וגם על התועלת הנמשכת ממנה להינות בני אדם, וזהו דווקא באילני מאכל ולא באילני סרק.

אילנות של ערלה או אשרה

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. בדקו אם ישנו תוכן לא ערוך בדף הטיוטה.

כתב ר' עקיבא איגר בגליון ש"ע, שיש להסתפק באילנות של ערלה תוך ג' שנים לנטיעתם, אם מותר לברך עליהם, כיון שאינם ראויים להינות מפריים. אך הוסיף שאם זהו ספק ערלה, מותר לברך, כיון שקיימא לן ספק ערלה בחוץ לארץ מותר, ואם כן הרי זה ראוי להינות מפריו.

אילנות מורכבים מין בשאינו מינו

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. בדקו אם ישנו תוכן לא ערוך בדף הטיוטה.