קידושין בעד אחד

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
בבלי:	קידושין סה א - סה ב
רמב"ם:	אישות ד ו
שולחן ערוך:	אבן העזר מב ב

המקדש אישה בפני עד אחד או שלא בפני עדים כלל, האם יש לחשוש לחלות הקידושין, ואם יש הבדל בין כאשר מכחישים את העד לבין כאשר מודים לדבריו.

המקדש בפני עד אחד

מחלוקת האמוראים

הגמרא (קידושין סה א) מביאה דברי רב יהודה האומר שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, אך הסתפק מה הדין כאשר האיש והאשה מודים לדברי העד.
לעומת זאת דעת רב נחמן בשם שמואל שם, שאין חוששין לקידושין אפילו שניהם מודים, וכן בהמשך הגמרא אומר כן רב שמואל בר מרתא משמיה דרב, וכן מובא שם בשם רבי.
ואף שהמשנה אומרת, שאדם האומר לאשה 'קידשתיך' והיא טוענת 'לא קידשתני', שכל קרובתיה אסורות לו על פי דבריו בלבד, זה מדובר כאשר הוא אומר 'קידשתיך בפני שני עדים והלכו להם למדינת הים', שכן לפי טענתו חלו קידושין. אך אם אומר 'קידשתיך בפני עד אחד' אינו אוסר עצמו בקרובתיה, וכל שכן אם אומר שקידשה בלא עדים שאינו אוסר עצמו.

להלן בסוף הסוגיה (סה ב) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים נוספת, שלדעת רב פפא חוששין לקידושין בעד אחד (ולכאורה משמע אפילו בשאין שניהם מודים), ולעומת זאת דעת רב כהנא שאין חוששין כלל, וכדעת רוב האמוראים לעיל.

קושית רב אשי ותירוץ רב כהנא

רב אשי תמה על רב כהנא מדוע לא לחשוש לקידושין, הרי המקור לכך שצריך עדים בקידושין הוא בגזירה שווה מממון, שבממון כתוב "על פי שנים עדים יקום דבר", ובערוה כתוב "כי מצא בה ערות דבר", מה כאן על פי שני עדים אף כאן על פי שני עדים, ואם כן כשם שבממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף בקידושין נאמר שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי?
עונה לו רב כהנא שיש לחלק בין ממון שאינו חב לאחריני לבין קידושין שחב לאחריני. כלומר בהודאת ממון אינו מחייב אלא את עצמו בלבד לשלם ממון. לעומת זאת בקידושין הוא מחייב אחרים בהודאתו.

מהו חב לאחריני בקידושין

פירש רש"י (ד"ה הכא קא חייבה) שבדבריהם הם אוסרים את קרובותיה בו ואת קרובותיו בה, וכן פירש ביד רמה (סה ב ד"ה מאי הוי עלה).
הרשב"א (ד"ה א"ל רב אשי) הקשה על רש"י, שאם כן בגר וגיורת שאין להם קרובים ואינם אוסרים אף אחד בהודאתם, יחולו הקידושין אף בלא עדים? לכן הסביר הרשב"א באופן אחר, שמחייב לאחריני הכוונה שהיא אוסרת עצמה על כל העולם בהודאתה, וכתב שכן פירש רבנו חננאל. בפסקי הרי"ד (סה ב) כתב כשני הפירושים, שגם אוסרת עצמה אכולי עלמא (כרבנו חננאל), וגם היא נאסרת בקרוביו לאחר שתתאלמן או תתגרש (כרש"י).
אך גם על תירוץ זה הקשה הרשב"א, שהרי אין זה באמת חוב לאחרים, אלא הוי כמוכר שדהו לחבירו, דאין בזה חוב לאחריני לפי שהרשות בידו לעשות בה ככל שירצה, כן האישה בידה לקדש עצמה למי שרוצה. ועוד שכל שיכולה לחוב עצמה עכשיו בפנינו ולקבל קידושין, נאמנת במיגו לומר שקיבלה, והרי בידה לקדש עצמה.
לכן מתרץ הרשב"א באופן אחר, שלגבי ממון כתוב 'אשר יאמר כי הוא זה', שמזה לומדים שהודאת בעל דין מהני בממון, ולולי פסוק זה, גם בממון היינו אומרים דלא מקיימא מילתא אלא בסהדי. ואם כן הפסוק 'על פי שנים עדים יקום דבר' איירי במקום שיש חוב לאחרים דווקא, וממנו הוקש לעריות דהיינו באיכא חוב לאחריני, ולכן בעינן עדים קיום וחלות.
בריטב"א (ד"ה התם) נמצא פירוש דומה לשל רבנו חננאל, אלא שמוסיף עליו שהוי חב לאחריני כיון שבמעשה הקידושין נעשית היא אשת איש והבא עליה מתחייב מיתה, וזהו החב לאחריני. כן מובא פירוש זה גם בהשמטות ליד רמה (יח), ושם מבואר יותר שעצם זה שאוסרת את עצמה לא חשיב מחייב לאחריני, כיון שאין להם כלל שייכות בה, ואינה מפסידתם כלום, אך מה שמביאה לידי חיוב מיתה, זה חשיב חב לאחריני.

בספר מרומי שדה (סה א ד"ה א"ל) כתב לבאר בדעת רש"י שנמנע מהסבר רבנו חננאל (המובא ברשב"א) לפי שאם מחייב לאחריני הכוונה שאוסרת עצמה על אחרים, אם כן הוא הדין אף באומרת נתקדשתי בפני שנים והלכו, נימא דמחייב לאחריני, וכמו שכתב הרשב"א עצמו לדחות. לכן הסביר רש"י לענין איסור קרובים, שאם נימא דקידושין שלא בעדים מהני, אם כן כשמתקדשת בפני הקרובים בלא עדים, הרי זה מחייב לאחריני, כי השתא גם הקרובים צריכים לחשוש לעצמם, מפני שראו הקידושין שלא בעדים.

הכרעת הראשונים

דעת המקלים

בספר הלכות גדולות (מ קידושין תלג) הביא רק דעת האמוראים האומרים שאין חוששין לקידושין, ומשמע שס"ל כוותייהו לדינא, וכן הוא בתשובות הגאונים (שערי צדק ג ג ו), וכן הרי"ף (כח א) פסק הלכה כדעת שמואל שאין חוששין לקידושי בפני עד אחד, וכן פסק הרא"ש (ד יג). והרמב"ם (אישות ד ו) הוסיף קל וחומר למקדש בלא עדים.
כן היא גם דעת רוב הראשונים, יד רמה (סה א ד"ה אמר רב נחמן), סמ"ק (קפג), מהרי"ק (קא ב), וכן הביא בהגהות מיימוניות (אישות ד ד) בשם רבנו שמחה בשם רבנו תם, וכן ראבי"ה, ושכן היא דעת מורו בתשובה. שו"ת תשב"ץ (א ע; א קל), פסקי הרי"ד (סה ב), מאירי (סה א ד"ה המקדש), רבנו ירוחם (אדם וחוה כב ב קפד ג). הרשב"א בתשובה (א תתנו) גם הוסיף בשם מהר"ם בר ברוך שאין להחמיר ולהצריכה גט, שנמצאת פוסלה מן הכהונה.

דעת המחמירים

לעומת זאת בספר יראים (ז) כתב שהלכה כרב פפא, ושכן שמע מפי אדם גדול. וכן בספר מצוות גדול (עשין מח ד"ה גרסינן בפרק האומר) כתב שכיון שבסוף הסוגיה לא נפסק הלכה כמי, ראוי להחמיר. וכן דעת המרדכי (קידושין ג תקלד), וכן כתב רבנו ירוחם (אדם וחוה כב ב קפד ג) בשם התוספות (דרוש מקור), אבל לא הסכים לדבריהם. גם בתרומת הדשן (ריב) כתב כדעת המחמירים שהיכא שאין העד מוכחש, אין להתיר. ובדרכי משה (א) כתב שכן דעת מהר"ם, אבל אם אחד מהם מכחיש את העד, אין הקידושין כלום.

הרי"ד בתשובה (מ) כתב שהיה ראוי להחמיר כרב פפא שהוא בתרא, וגם שזהו דין דאורייתא והיה לנו למעבד לחומרא, וגם משמע שרב אשי סובר כן, מ"מ כיון שר"ח ורי"ף ובה"ג פסקו שאין חוששין ולא נמצא מי שחולק עליהם, גם הוא נוטה לדבריהם.

הטור (אבן העזר מב) הביא בסתם דעת רוב הראשונים שאין חוששין לקידושין, והזכיר גם דעת סמ"ג שחוששין להצריכה גט.
ובספר כנסת הגדולה (מב יז) כתב בשם ר"י הלוי בכת"י, שטועים האומרים שדעת הסמ"ג שחוששין לקידושין, אלא הוא רק הביא דעת הר"א מממיץ בספר יראים וליה לא סבירה ליה. אבל הכנה"ג עצמו שם חלק על דבריו והוכיח מתוך לשון הסמ"ג שסבירא ליה כהיראים.

מדוע פסקו הפוסקים כרב כהנא

בהגהות מיימוניות (ד ד) כתב שהסיבה שפסק רבנו חננאל כרב כהנא, היא מפני שרב אשי שקיל וטרי אליביה להעמיד שיטתו. והמגיד משנה (ד ו) כתב שכן היא מסקנת הגמרא שם (וכן הוא במשנה למלך). אך הלחם משנה העיר עליו שאין שם בגמרא מסקנה ברורה, אלא מדשקלו וטרו אליבא דמ"ד אין חוששין ש"מ שהכי הלכתא.

הנודע ביהודה (תניינא עה) כתב טעם נוסף על פי הגמרא בדף מג. לגבי האומר לשלושה צאו וקדשו לי אשה, שלדעת בית שמאי, אחד נעשה שליח ושנים עדים ומקודשת, ואילו לדעת בית הלל כולם שלוחים ואינה מקודשת, דאין שליח נעשה עד. ואומרת שם הגמרא שכל המחלוקת היא דווקא בשלושה, אבל בשניים לכו"ע אין שליח נעשה עד. ואומר הנוב"י שאם איתא דחוששין לקידושין בעד אחד, אם כן הוא הדין דגם באמר לשנים פליגי, שלב"ש אחד נעשה שליח ואחד נעשה עד.
באור שמח (אישות ד ו) כתב על דברי הנוב"י, שאינו מוכרח, לפי שלא אמרו ב"ש שאחד נעשה שליח והשנים עדים אלא כאשר כל די בהם לכל עניין הקידושין, אבל בשנים אין אחד נעשה שליח, לפי שעד אחד אפשר להכחישו, ולכן מסתמא לא כיוון שיהיה אחד מהם עד אלא שיהיו שניהם שלוחים.

שלחן ערוך ואחרונים

בשלחן ערוך (אבן העזר מב ב) פסק כדעת המקלים שאין חוששין לקידושי עד אחד.
והרמ"א במקום הוסיף שיש מחמירים בששניהם מודים, אבל אם אחד מהם מכחיש העד אין לחוש. אך הוסיף שבמקום עיגון ודוחק יש לסמוך על המקלים.

כשהעד מוכחש

בשו"ת התשבץ (א ע) כתב שאף הסוברים שחוששין לקידושי עד אחד, זהו דווקא כששניהם מודים, אבל אם אחד מהם מכחיש, אין חוששים כלל. וכתב שכן כתב גם הרשב"א.
כן כתב גם הדרכי משה והרמ"א. ובבית חדש (מב ג) הראה שכן מוכח בגמרא (סה.) שאף למ"ד חוששין זהו דווקא כששניהם מודים.

אמנם בחלקת מחוקק (ד) תמה על זה, דבשלמא כאשר אחד מודה ואחד טוען לשחוק נתכוונתי אין לחוש, דסוף סוף לא נתכוון לקידושין, אבל כאשר אחד מודה ואחד טוען להד"ם, למה פטור המודה מלחשוש למאן דחייש לקידושי עד אחד

טענת השטאה

כתב הבית חדש (מב ג) שמכחישים הוא לאו דווקא כשאומרים לא היו דברים מעולם, אלא אפילו אומר שנתן קידושין אלא שמתכוונו לשטות או לשחוק והיתול, גם זה חשיב שאינו מודה לדברי העד ואין כאן חשש קידושין. ואף שבקידושין בפני שנים אין שומעים לטענת 'משטה הייתי', זהו מפני ששם אינו יכול לטעון להד"ם להכחיש העדים, אבל הכא יכול לטעון להד"ם להכחיש עד אחד וה"ה לטענה השטאה. וכן כתב בתשובות הב"ח (ישנות צז ד"ה וא"כ הא דכתב הסמ"ג). וכן הסכים לדברים אלו חתנו הטורי זהב (ד).
אבל החלקת מחוקק (מב ב) כתב שאין הדברים מוכרחים להקל לכתחילה, שכשם שאין חוששים להשטאה בשנים, כן אין לחשוש להשטאה בעד אחד. ומה שהיו נאמנים במיגו דלהד"ם להכחיש את העד, אין זה ענין לכאן, שהרי אין הטעם מפני שאין מאמינים להם נגד העד, אלא מפני שדברים שבלב אינם דברים, וכיון שפירשו בפה לשם קידושין, יש לחשוש לקידושין כדברי העד.

למאן דאמר שחוששים האם הוא מדאורייתא או מדרבנן

בספר יראים (ז) משמע שלומד שלפי רב פפא חוששין לקידושין מדאורייתא. אבל בשו"ת תשב"ץ (א קל) כתב שגם לרב פפא חוששין רק מדרבנן.

עד אחד המעיד שנתקדשה בפניו ובפני חבירו

כתב הריטב"א (סה א ד"ה איתמר) שעד אחד שמעיד שנתקדשה בפני שנים, אין חוששין לקידושיו. והוכיח זאת מכך שעל קושיית הגמרא ממשנת 'האומר לאשה קידשתיך', לא תירצה הגמרא דהב"ע בעד אחד שמעיד שנתקדשה בפני שנים, שמוכח שגם בכה"ג אינו נאמן, שגזירת הכתוב הוא דאיסור ערוה אינו בפחות משנים. אמנם כשמעידה על עצמה שנתקדשה בפני שנים אין זה עדות, אלא דמשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. משמע בדבריו שאפילו כאשר אף אחד אינו מכחיש העד, אינו נאמן.
מיהו דעת המאירי (סה א ד"ה המקדש) שדווקא לאותו שמכחיש את העד, אין העד נאמן עליו, שכל עד אחד בהכחשה אינו נאמן אצל אותו שמכחישו. ומבואר בדבריו שאותו שאינו מכחיש את העד צריך לחשוש לדבריו, דלדידו נאמן העד לומר שנתקדשה בפני שנים.

בתרומת הדשן (ריב) כתב שאף לדעת הגאונים הסוברים שאין חוששין לקידושין בעד אחד, אם עד אחד מעיד שהיו קידושין בפניו ובפני חבירו, חוששין לדבריו לכולי עלמא.
הבית יוסף (אבן העזר מב ד"ה וכתב עוד תרומת הדשן) חלק על דבריו וכתב שאינם נראים כלל.
גם בשו"ת מהרי"ל (עד) כתוב כעין דברי התרומת הדשן, שאם העד אומר נתקדשה האישה בפני שנים והלכו להם למדינת הים, נאמן. אמנם אם העד השני מכחיש אותו אין דברי הראשון כלום.

מדוע צריך עדים לקיום הקידושין

הקשה הקצות החושן (רמא א) מדוע בקידושין צריך עדים לעצם הקיום, מה שאין כן בממון שאין צריך עדים לחלות המעשה, אלא רק למקרה של הכחשה, כמו שאומרת הגמרא 'לא איברו סהדי אלא לשקרי', והרי עדי קידושין ילפינן 'דבר דבר' מממון, ואם כן כשם שבממון אין צריך עדים אלא לבירור ולא לקיום המעשה, כן נאמר גם בקידושין. ושוב הקשה כן גם באבני מילואים (מב א).
והביא הקצות דברי הרשב"א והשיטה מקובצת (באיזהו נשך) ש'דבר' שנכתב בממון לא נאמר אלא בהכחשה, "על פי שנים עדים יקום דבר", ולכן לא בעינן עדות לקיום המעשה, אך 'דבר' הנאמר בערוה, נאמר בסתם "כי מצא בה ערות דבר", ולכן אפילו לעצם הקיום בעינן עדים. אבל הקשה הקצות מנ"ל הא ש'דבר' שבערוה נאמר שלא במקום הכחשה.
ותירץ שבממון יש דין הודאת בעל דין שנלמד מן הפסוק 'אשר יאמר כי הוא זה', שהוא מטעם שהתורה האמינה לכל אדם על עצמו כמאה עדים (וזהו גם טעם הנאמנות כאשר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא). ובאמת מה שכתוב 'על פי שנים עדים יקום דבר' משמעותו אפילו עדי קיום, דהיינו שלא יחול הדבר כלל בלא עדים, אלא שבממון כיון שהודאת בעל דין כמאה עדים, אז כיון שבעל הדין שם במעשה והוא מודה בקיומו, הרי זה חל. מה שאין כענייני ערוה כגיטין וקידושין, לא יכול לחול בלא עדים, דהתם ליכא פסוק להודאת בעל דין. ולכן דווקא בממון אמרינן 'לא איברו סהדי אלא לשקרי', אבל בגיטין וקידושין שלא מהני הודאה משום דמחייב לאחריני, בעינן עדות לגוף המעשה.

הערות שוליים

[[קטגוריה:קידושין סה:]