ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
בבלי:	ברכות לו ב - לז א, לט א
רמב"ם:	ברכות ג ג-ו
שולחן ערוך:	אורח חיים רח ב-ו

ברכה על תבשיל מחמשת מיני דגן, או שיש בו מחמשת מיני דגן.

תבשיל עם חמשת מיני דגן

חביץ קדרה

הגמרא (ברכות לו ב) מביאה מחלוקת האמוראים לגבי ברכתו של חביץ קדרה (תבשיל קפוי העשוי מקמח, דבש ושמן) וכן דייסא, לדעת רב יהודה יש לברך 'שהכל נהיה בדברו', ואילו לדעת רב כהנא ברכתם 'בורא מיני מזונות'.
ומוסיפה הגמרא שבדייסא רגילה, כלומר שהחיטים כתושות לגמרי מבלי תוספת דבש ושמן, לכולי עלמא מברך 'מזונות'. אך חלוקים הם בדייסא שהיא כעין חביץ קדירה, כלומר שהחיטים שבורות ונתנו בהם דבש ושמן, ובזה פליגי כנ"ל.
רב יוסף שם מכריע כרב כהנא לברך 'מזונות', מכיוון שרב ושמואל אומרים כמותו. שאמרו רב ושמואל שכל דבר שהוא מחמשת מיני דגן, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'בורא מיני מזונות'.

בהמשך עושה הגמרא צריכותא לשתי המימרות של רב ושמואל, ש"כל שיש בו", השמיענו שאפילו על ידי תערובת ברכתו מזונות, ו"כל שהוא" בא לאפוקי אורז ודוחן שלא מברכים עליהם בורא מיני מזונות, אפילו שהם בעין.

להלן הגמרא (ברכות לז ב) מביאה דברי רבא לגבי 'ריהטא' (שזהו חביץ קדרה הנ"ל), שמברכים עליו מזונות בין בעיר ובין בכפר, כלומר בין שיש בו הרבה קמח, כפי שעושים בני הכפרים, ובין שיש בו מעט קמח והרבה דבש, כפי שעושים בני הכרכים, מברכים עליו 'מזונות' (וחזר בו רבא מתחילת דבריו שרצה לחלק ביניהם). וראייתו של רבא לדין זה, היא מדברי רב ושמואל הנ"ל.

קמח העשוי לדבק

עוד מביאה הגמרא (ברכות לט א) את דברי רב אשי בשם רב כהנא, שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח מברכים 'אדמה', ועל תבשיל של לפת ובו הרבה קמח, 'בורא מיני מזונות'. אך לאחר מכן חזר בו, ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא".
כלומר, חמשת מיני דגן מקבלים חשיבותם לענין ברכה, רק כאשר הם באים כמזון, אבל אם הם באים על מנת לדבק הרי שאינם עיקר ויורדת חשיבותם.

פסיקת הראשונים ושלחן ערוך

הראשונים כולם פוסקים הלכה כרב כהנא שחביץ קדרה ברכתו מזונות:
הרי"ף (כה ב) פסק רב יוסף שהכריע כרב כהנא שמברכים עליו 'מזונות'. ובהמשך דבריו מוסיף שהלכה כרב ושמואל ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות', ומסביר הרי"ף, שאף שדברי רב ושמואל לעניין ברכת האורז נדחו מכח קושיה מהברייתא, מ"מ דבריהם לענין 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחו.
הרא"ש (ו ז) גם הוא העתיק כדברי הרי"ף, ומדגיש שאפילו אם הרוב הוא ממין אחר, חמשת המינים הם עיקר ומברך לפניו 'מזונות' ולאחריו 'מעין שלוש'. אך מסייג זאת מהגמרא בדף לט. הנ"ל, שאם הקמח מחמשת המינים בא כדי להקפות ולדבק המאכל, לא חשיב עיקר. וכן הוא בתוספות רא"ש (ד"ה רב ושמואל).
כמו כן בתוספות (לו ב ד"ה כל) מבואר שפוסקים כרב ושמואל לברך מזונות על תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן. אך הוסיפו התוספות, שהנותן קמח לתוך שקדים כמו שעושים לחולה, אם מטרתו בקמח כדי לסעוד הלב, ברכתו מזונות, אך אם לדבק בעלמא אינו מברך מזונות. וסיימו שטוב להחמיר לגומעו בתוך הסעודה ובכך נפטר הוא בברכת המוציא.

הרשב"א (לז א ד"ה תיובתא) הסכים לדברי הרי"ף שהלכה כרב ושמואל לגבי תבשיל שיש בו מחמשת המינים, והוכיח זאת מדברי רבא שפסק לגבי 'ריהטא' לברך מזונות אפילו שהקמח אינו הרוב, מכח מימרא דרב ושמואל. בהמשך (ד"ה דובשא) כתב הרשב"א, שאפילו כאשר הסולת היא מיעוט והרוב דבש, כיון שהסולת בא להכשירו, מברכים עליו. אמנם אם בא רק לדיבוק, מאבד הוא את ברכתו.
גם המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל מאלו) פסק כדברי הרי"ף ושאר ראשונים, והדגיש, שהואיל ויש בו מחמשת המינים ועיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין, אע"פ שרובו ממינים אחרים, הולכים אחר אותו מין. אך אם עושים תבשיל שעיקרו מדברים אחרים, ונותנים בו קמח כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל, אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו.
כן פסקו גם ספר הפרדס (שער הדגן), חידושי הרשב"ץ (על הרי"ף לז ב) ועוד ראשונים.

הרמב"ם (ברכות ג ד) פסק גם הוא כשאר הראשונים, שקמח מחמשת המינים שבשלו בקדרה, בין לבדו בין בתערובת עם דברים אחרים, וכן כל תבשיל שעירב בו קמח מחמשת המינים, מברך עליו בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (ה-ו) מסייג הרמב"ם ואומר שזהו דווקא כאשר הוא עיקר, אך אם הוא טפל, כגון שהמין מחמשת המינים אינו בא אלא לדבק, או ליתן ריח או צבע, אינו מברך עליו מזונות. רק כאשר הוא בא ליתן טעם בתערובת מברך מזונות. וסיים הרמב"ם, שמטעם זה תערובת של דבש שמבשלים אותה ונותנים בה חלב חיטה כדי לדבק, אין ברכתו מזונות מפני שהדבש הוא עיקר.

הטור (אורח חיים רח) הביא להלכה כדברי הרא"ש, שאפילו עירבן עם דברים אחרים ורבו עליהם, מ"מ מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלוש, אלא אם כן נתנם בתבשיל להקפות ולדבק.
גם בשלחן ערוך (רח ב) פסק שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב דבש או מינים אחרים ושאר דברים והם יותר ממיני הדגן, מברך מזונות ועל המחיה. אך אם נתן את הדגן בתבשיל רק כדי להקפותו, בטל הוא בתבשיל.

רוב קמח אבל עשוי לדבק

בבית חדש (רח ב) כתב כדבר פשוט שכאשר הקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אינו קובע ברכה לעצמו. וכן משמע לכאורה מדברי הראשונים, שחילקו בין לדבק לבין להכשיר המאכל, דמשמע שלדבק לעולם אינו קובע ברכה לעצמו. אמנם בטורי זהב (ד) חכך בזה לענין לעקי"ך שעשויים בשביל הדבש והבשמים, והקמח אינו בא אלא לדיבוק אף שהוא הרוב, ולבסוף כתב שאין להקל בכך, כיון שעל כל פנים יש לו הנאה חשובה מצד ריבוי הקמח. ודימה את הדבר למה דאיתא ביורה דעה לגבי תערובת שיש בה איסור והוא נותן טעם לפגם, כיון שהוא הרוב יש מי שחוכך להחמיר בזה. וכתב הט"ז שכנראה זהו מה שנתספק לתוס', ולכן יש להחמיר בכה"ג לאוכלו בתוך הסעודה.
אמנם הרבה אחרונים חלקו בזה על הט"ז. האליה רבה (ב) כתב שלא ראה שנוהגים בזה כהט"ז, אלא מברכים על הלעקי"ך מזונות בלא פקפוק, וביאר הטעם לפי שריבוי הקמח הוא לאכילה. וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ג). גם המשנה ברורה השמיט דברים אלו, והסביר בשער הציון (יג) שלבד מה שהרבה אחרונים פליגי בזה על הט"ז, גם אינו מצוי שיתן כל כך הרבה קמח ולא יהיה בשביל המאכל עצמו אלא רק לדבק.

תבשיל שהגרעינים שלמים או שבורים

בגמרא (לז א) מובאת ברייתא האומרת, שעל מעשה קדרה יש לברך מזונות ומעין שלוש. ועוד תניא - "אלו הן מעשה קדרה חילקא וטירגיס, סולת, זריז וערסן ואורז".
ופירשו רש"י והראשונים ששמות אלו הם בעצם גרעיני חיטה לאחר שחילקום לשנים לשלושה לארבעה או לחמישה. ואם כן מבואר שכאשר הגרעינים הם שלמים, אינו נחשב מעשה קדרה לענין ברכה, ואין ברכתו מזוונות אף שהוא מחמשת מיני דגן, ורק כאשר הגרעינים מחולקים, מקבלים הם דין של מעשה קדרה.

ובאמת כן כתב הרמב"ם (ברכות ג ד) שדגן שחילקו או או כתשו ובשלו בקדרה, כגון ריפות וגרש כרמל, הרי הם מעשה קדרה וברכתם מזונות. משמע שאם בישל את הגרעין שלם, אינו מברך מזונות.
גם המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל שהוא) סובר שאם מבשל תבשיל מחמשת מיני דגן ולא נתבקעו, מברך עליו בורא פרי האדמה בתחילתו, ובורא נפשות בסופו. אבל אם נתבקעו בבישול, או שחלקן בעודם חיים לשנים או לשלוש או לארבע או לחמש, מברך מזונות ומעין שלוש.
תלמידי רבנו יונה כתבו (כו א), שדווקא חביץ קדרה מברך מזונות, והיינו כשנכתשו החיטים ונדבקו, אבל אם בישל החיטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים, אינו מברך עליהם אלא בורא פרי האדמה, כשם שמברך הכוסס את החיטה.

אמנם בשלחן ערוך (רח ב) כתוב שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, מברך מזונות. משמע שאפילו בישל הגרעינים בלא שחילקם. ותמוה, שהרי להלן בסעיף ד' כתב במפורש שגרעינים שלמים אפילו שלוקים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה.
במגן אברהם (ב) כתב לחלק, דהכא איירי ששלקו עד שנתמעך. ומוסיף המג"א שאם מבשל חיטים שלמים בלא להסיר הקליפה, הרי שאינם נדבקים ומברך בורא פרי האדמה, אך אם כבר הסיר הקליפה ובישלם, הרי הם נדבקים ומברך מזונות. וכתב שכן היא גם דעת הרמב"ם ותלמידי רבנו יונה. וסיים 'ודווקא שנתמעכו יפה'.
הגר"א בביאורו (ד"ה ששלקן) כתב שיש טעות סופר בשלחן ערוך וצ"ל 'שחלקן' במקום 'ששלקן' וכמו שכתוב ברמב"ם. מבואר שדעתו שכל שהגרעינים שלמים, אפילו נדבקו ונתמעו, מברך האדמה. ורק אם חילקן קודם הבישול ברכתם 'מזונות'. גם בלבוש (ב) השמיט את המילה 'שלקן', וכתב הרב אליה רבה (ב) שהוא מטעם הסתירה הנ"ל. ומיהו הוסיף להלכה, שאם נתמעכו ונתדבקו ע"י הבישול, דינן ככתשן ומברך 'מזונות'.

המשנה ברורה (ג) הסכים לדברי הגר"א שיש ט"ס בלשון השו"ע, אבל גם הסכים לדינא לדברי המג"א שאם נתמעכו בבישול, אף שנתנם בקדרה שלמים בקליפתן, מברך בורא מיני מזונות.

דיוני האחרונים

ראוי לאכילה או לשתיה

הרמב"ם (ברכות ג י) כתב לחלק, שכאשר תערובת הקמח והמים התבשל והוא עבה וראוי לאכילה וללעיסה, מברך מזונות ומעין שלוש, אך אם היה רך וראוי לשתיה מברך שהכל ובורא נפשות.

פת

כתב המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל מאלו) שהוא הדין לקמח מחמשת המינים שעירבו עם קמח משאר מינים ועשה מהם פת, שמברך המוציא וברכת המזון.

הגדרת מין דגן עיקר

כתב הטורי זהב (רח ג) שאם יש מין דגן אפילו הוא אינו רוב, מברכים עליו מזונות, אפילו אינו נותן טעם בתבשיל, אלא כיון שנתנו למאכל קובע הוא ברכה לעצמו. שהרי כל שיש דבש אינו מורגש אלא טעם הדבש ולא טעם הקמח.
הרב אליה רבה (ג) כתב חיזוק לדברי הט"ז מהרשב"א, אך הביא שמהמגן אברהם (רד כה) משמע שבעינן טעם.
גם בפרי מגדים (משבצות זהב ג) הביא הרבה פוסקים שחולקים על דברי הט"ז בזה. שמלבד המגן אברהם, כן מבואר בב"ח (קפד א) ובלבוש כאן (ב). ושכן משמע ברשב"א (לז א ד"ה דובשא). ובשער הציון (יב) כתב שלבד שדברי הט"ז אינם מוכרחים, מכיון שהקמח בכמות גדולה בא גם להטעים ולהכשיר התבשיל, גם כלולים הם בדברי התוספות ש'בא לסעוד את הלב', ולכך לעולם יש לברך עליו מזונות, אלא אם כן נותנו לדיבוק בלבד, דאז הוא בטל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה.