ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
בבלי:	ברכות לו ב - לז א, לט א
רמב"ם:	ברכות ג ג-ו
שולחן ערוך:	אורח חיים רח ב-ו

ברכה ראשונה ואחרונה על תבשיל מחמשת מיני דגן, או שיש בו מחמשת מיני דגן.

חביץ קדרה

הגמרא (ברכות לו ב) מביאה מחלוקת האמוראים לגבי ברכתו של חביץ קדרה (תבשיל קפוי העשוי מקמח, דבש ושמן) וכן דייסא, לדעת רב יהודה יש לברך 'שהכל נהיה בדברו' מפני שהדבש הוא העיקר, ואילו לדעת רב כהנא ברכתו 'בורא מיני מזונות' לפי שהסולת היא עיקר.
ומוסיפה הגמרא שבדייסא רגילה, כלומר שהחיטים כתושות לגמרי מבלי תוספת דבש ושמן, לכולי עלמא מברך 'מזונות'. אך חלוקים הם בדייסא שהיא כעין חביץ קדירה, כלומר שהחיטים שבורות ונתנו בהם דבש ושמן, ובזה פליגי כנ"ל.
רב יוסף שם מכריע כרב כהנא לברך 'מזונות', מכיוון שרב ושמואל אומרים כמותו. שאמרו רב ושמואל שכל דבר שהוא מחמשת מיני דגן, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'בורא מיני מזונות'.

בהמשך עושה הגמרא צריכותא לשתי המימרות של רב ושמואל, ש"כל שיש בו", השמיענו שאפילו על ידי תערובת ברכתו מזונות, ו"כל שהוא" בא לאפוקי אורז ודוחן שלא מברכים עליהם בורא מיני מזונות, אפילו שהם בעין.

להלן הגמרא (ברכות לז ב) מביאה דברי רבא לגבי 'ריהטא' (שזהו חביץ קדרה הנ"ל), שמברכים עליו מזונות בין בעיר ובין בכפר, כלומר בין שיש בו הרבה קמח, כפי שעושים בני הכפרים, ובין שיש בו מעט קמח והרבה דבש, כפי שעושים בני הכרכים, מברכים עליו 'מזונות' (וחזר בו רבא מתחילת דבריו שרצה לחלק ביניהם). וראייתו של רבא לדין זה, היא מדברי רב ושמואל הנ"ל.

פסיקת הראשונים ושלחן ערוך

הרי"ף (כה ב) הביא להלכה דברי רב יוסף שהכריע כרב כהנא על פי דברי רב ושמואל ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות'. ולגבי דברי רב ושמואל מסביר הרי"ף, שאף שדבריהם לעניין ברכת האורז נדחו מכח קושיה מהברייתא, מ"מ דבריהם לענין 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחו.
הראשונים כולם הסכימו עמו להלכה, שחביץ קדרה ברכתו מזונות:
כן כתבו הרא"ש (ו ז) שהדגיש שכל שעיקרו מחמשת המינים, אפילו אם הרוב הוא ממין אחר, מברך לפניו 'מזונות' ולאחריו 'מעין שלוש', הרשב"א (לז א ד"ה תיובתא) שחיזק דברי הרי"ף והוכיח שהלכה כרב ושמואל, מדברי רבא שפסק לגבי 'ריהטא' לברך מזונות אפילו שהקמח אינו הרוב, מכח מימרא דרב ושמואל, הרמב"ם (ברכות ג ד), הרא"ה (לו ב ד"ה פי' ומיהא), הריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא), ספר הפרדס (שער הדגן), ריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא), חידושי הרשב"ץ (על הרי"ף לז ב), ספר המאורות (לט א ד"ה תבשילא) ועוד ראשונים.

קמח העשוי לדבק

עוד מביאה הגמרא (ברכות לט א) את דברי רב אשי בשם רב כהנא, שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח מברכים 'אדמה', ועל תבשיל של לפת ובו הרבה קמח, 'בורא מיני מזונות'. אך לאחר מכן חזר בו, ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא". כלומר, חמשת מיני דגן מקבלים חשיבותם לענין ברכה, רק כאשר הם באים כמזון, אבל אם הם באים על מנת לדבק הרי שאינם עיקר ויורדת חשיבותם.
גם גמרא זו הביא הרי"ף (כז א) להלכה, וכן הביאו שאר ראשונים, אלא שהגדירו בצורות שונות מתי נחשב מין הדגן לעיקר.

מתי מין הדגן אינו עיקר

הרא"ש (ו ז) אחר שפסק להלכה שמין דגן קובע ברכה לעצמו אפילו הוא מיעוט, סייג זאת מהגמרא הנ"ל, וכתב שאם הקמח מחמשת המינים בא כדי להקפות ולדבק המאכל, לא חשיב עיקר, כדמוכח לגבי תבשילא דסילקא. וכן הוא בתוספות רא"ש (ד"ה רב ושמואל).
ובתוספות (לו ב ד"ה כל) הלשון הוא שהנותן קמח לתוך שקדים כמו שעושים לחולה, אם מטרתו בקמח כדי לסעוד הלב, ברכתו מזונות, אך אם לדבק בעלמא אינו מברך מזונות. וסיימו שטוב להחמיר לגמעו בתוך הסעודה ובכך נפטר הוא בברכת המוציא.

הרשב"א (ד"ה דובשא) הגדיר, שהחביצא הוא רוב דבש ומיעוט סולת, ואפילו הכי, כיון שהסולת בא להכשירו, מברכים עליו מזונות, שכל שבא להכשיר ולתת טעם, מברכים מזונות, אך אם בא רק לדיבוק, כגון תבשילא דליפתא, מברכים שהכל.

הרמב"ם (ברכות ג ד) פסק גם הוא כשאר הראשונים, שקמח מחמשת המינים שבשלו בקדרה, בין לבדו בין בתערובת עם דברים אחרים, וכן כל תבשיל שעירב בו קמח מחמשת המינים, מברך עליו בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (ה-ו) מסייג הרמב"ם ואומר שזהו דווקא כאשר הוא עיקר, אך אם הוא טפל, כגון שהמין מחמשת המינים אינו בא אלא לדבק, או ליתן ריח או צבע, אינו מברך עליו מזונות. רק כאשר הוא בא ליתן טעם בתערובת מברך מזונות. וסיים הרמב"ם, שמטעם זה תערובת של דבש שמבשלים אותה ונותנים בה חלב חיטה כדי לדבק, אין ברכתו מזונות מפני שהדבש הוא עיקר.

הרשב"א (לו ב ד"ה דובשא), כותב לגבי חביצא, שאף שהסולת היא מיעוט והדבש הוא הרוב, כיון שהסולת בא 'להכשירו ולהטעימו' מברכים עליו מזונות. ואינו דומה לתבשילא דליפתא, שאף ששמים שם הרבה קמח, מכיון שהוא בא לדבק בלבד, אין מברכים אלא שהכל. ומשמע בדבריו שאפילו אם הקמח הוא הרוב, כיון שבא לדבק, אין ברכתו מזונות.

הריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא) כתב שעיקר החידוש של רבא לגבי ריהטא דחקלאי, שאפילו שלא מפשי בהו קימחא ויש בו הרבה דבש, לא מחשיבים את הדבש עיקר, אלא מברך בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (לז א ד"ה הכוסס) הגדיר יותר, שכאשר מין מחמשת המינים בא בתערובת, אפילו הוא מועט, הוא נחשב לעיקר התבשיל, ובזה שונה הוא מדין עיקר וטפל, ששם כיון שהוא בא בנפרד כטפל לדבר אחר, אין מברכים עליו אפילו שהוא מחמשת המינים ואפילו פת, אך כאשר המין הוא בתערובת, אפילו שהוא מועט, מ"מ הוא שם לעיקר התבשיל, ולכן חשיב. אך באמת גם בתערובת, אם אינו מעיקר התבשיל, כלומר שאינו בא לכוונת אכילה, לא חשיב, וזהו תבשילא דלפתא דלהלן, שהקמח בא לדבוקי בעלמא.
גם להלן כתב הריטב"א (לט ב ד"ה ולא היא) לגבי תבשיל דסילקא, שאף שיש בו הרבה קמח, כיון שאין הקמח מעיקר התבשיל, אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהקמח לא בא לכוונת אכילה, אלא לדבוקי בעלמא. אך היכא שמכוון בקמח לעיקר אכילתו, אפילו הוא מועט, מברך מזונות.
על עיקרון זה חזר שוב בהלכות ברכות לריטב"א (א כח) שכל תבשיל שיש בו תערובת קמח אפילו שהוא טפל, הרי הוא כאילו הוא עיקר ויש לברך עליו מזונות, ובלבד שיהיה מעיקר התבשיל ולא רק להכשיר, כגון קמח שבא לדבק, שאז הוא בטל ומברך על השאר.
ככל הדברים האלו נמצא כתוב כבר ברא"ה (לו ב ד"ה פי' ומיהא), שהגדיר גם כן שבתערובת עדיפא על פני עיקר וטפל, כיון שסוף סוף מין הדגן בא לעיקר התבשיל. ומ"מ אם בתערובת אינו בא לכוונת אכילה, באמת אינו מברך מזונות.

המאירי לכאורה הגדיר בשונה מעט משאר הראשונים שכתב (לז א ד"ה כל תבשיל) שהואיל ויש בתבשיל מחמשת המינים, ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים, אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין. אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין, אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו וזהו תבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא שמברך בורא פרי האדמה. כלומר מבואר בדבריו, שאפילו שהקמח נותן טעם ומעבה את התבשיל, אין זה מספיק כדי לקבוע לו ברכת בורא מיני מזונות. אלא ההגדרה תלויה בזה שעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים.

הטור (אורח חיים רח) הביא להלכה כדברי הרא"ש, שאפילו עירבן עם דברים אחרים ורבו עליהם, מ"מ מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלוש, אלא אם כן נתנם בתבשיל להקפות ולדבק.
גם בשלחן ערוך (רח ב) פסק שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב דבש או מינים אחרים ושאר דברים והם יותר ממיני הדגן, מברך מזונות ועל המחיה. אך אם נתן את הדגן בתבשיל רק כדי להקפותו, בטל הוא בתבשיל.

רוב קמח אבל עשוי לדבק

בגמרא (לט א) לגבי תבשילא דליפתא, משמע שכל שהקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אין מברכים על התבשיל מזונות. שהרי בתחילה רצתה הגמרא לומר שתבשילתא דליפתא כיון שמפשו ביה קמחא בורא מיני מזונות (וזאת לעומת תבשילא דסילקא שאין בו הרבה קמח), ולבסוף חזרה בה ואמרה שאפילו שמפשו ביה קימחא בורא פרי האדמה, כיון שאינו בא אלא לדבק. משמע שאפילו שיש הרבה קמח, אין ברכתו מזונות. אמנם ניתן לדחות ולומר שהוא דווקא כשהרוב ממין אחר, אלא שיש גם הרבה קמח, אך אם הרוב הוא מקמח, ברכתו מזונות.
אמנם בבית חדש (רח ב) כתב כדבר פשוט שכאשר הקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אינו קובע ברכה לעצמו. וכן משמע לכאורה מדברי הראשונים, שחילקו בין לדבק לבין להכשיר המאכל, דמשמע שלדבק לעולם אינו קובע ברכה לעצמו.

בטורי זהב (ד) חכך בזה לענין לעקי"ך שעשויים בשביל הדבש והבשמים, והקמח אינו בא אלא לדיבוק אף שהוא הרוב, ולבסוף כתב שאין להקל בכך, כיון שעל כל פנים יש לו הנאה חשובה מצד ריבוי הקמח. ודימה את הדבר למה דאיתא ביורה דעה לגבי תערובת שיש בה איסור והוא נותן טעם לפגם, כיון שהוא הרוב יש מי שחוכך להחמיר בזה. וכתב הט"ז שכנראה זהו מה שנתספק לתוס', ולכן יש להחמיר בכה"ג לאוכלו בתוך הסעודה.
אמנם הרבה אחרונים חלקו בזה על הט"ז. האליה רבה (ב) כתב שלא ראה שנוהגים בזה כהט"ז, אלא מברכים על הלעקי"ך מזונות בלא פקפוק, וביאר הטעם לפי שריבוי הקמח הוא לאכילה. וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ג). גם המשנה ברורה השמיט דברים אלו, והסביר בשער הציון (יג) שלבד מה שהרבה אחרונים פליגי בזה על הט"ז, גם אינו מצוי שיתן כל כך הרבה קמח ולא יהיה בשביל המאכל עצמו אלא רק לדבק.

תבשיל שהגרעינים שלמים או שבורים

בגמרא (לז א) מובאת ברייתא האומרת, שעל מעשה קדרה יש לברך מזונות ומעין שלוש. ועוד תניא - "אלו הן מעשה קדרה חילקא וטירגיס, סולת, זריז וערסן ואורז".
ופירשו רש"י והראשונים ששמות אלו הם בעצם גרעיני חיטה לאחר שחילקום לשנים לשלושה לארבעה או לחמישה. ואם כן מבואר שכאשר הגרעינים הם שלמים, אינו נחשב מעשה קדרה לענין ברכה, ואין ברכתו מזוונות אף שהוא מחמשת מיני דגן, ורק כאשר הגרעינים מחולקים, מקבלים הם דין של מעשה קדרה.

ובאמת כן כתב הרמב"ם (ברכות ג ד) שדגן שחילקו או או כתשו ובשלו בקדרה, כגון ריפות וגרש כרמל, הרי הם מעשה קדרה וברכתם מזונות. משמע שאם בישל את הגרעין שלם, אינו מברך מזונות.
גם המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל שהוא) סובר שאם מבשל תבשיל מחמשת מיני דגן ולא נתבקעו, מברך עליו בורא פרי האדמה בתחילתו, ובורא נפשות בסופו. אבל אם נתבקעו בבישול, או שחלקן בעודם חיים לשנים או לשלוש או לארבע או לחמש, מברך מזונות ומעין שלוש.
תלמידי רבנו יונה כתבו (כו א), שדווקא חביץ קדרה מברך מזונות, והיינו כשנכתשו החיטים ונדבקו, אבל אם בישל החיטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים, אינו מברך עליהם אלא בורא פרי האדמה, כשם שמברך הכוסס את החיטה.

אמנם בשלחן ערוך (רח ב) כתוב שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, מברך מזונות. משמע שאפילו בישל הגרעינים בלא שחילקם. ותמוה, שהרי להלן בסעיף ד' כתב במפורש שגרעינים שלמים אפילו שלוקים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה.
במגן אברהם (ב) כתב לחלק, דהכא איירי ששלקו עד שנתמעך. ומוסיף המג"א שאם מבשל חיטים שלמים בלא להסיר הקליפה, הרי שאינם נדבקים ומברך בורא פרי האדמה, אך אם כבר הסיר הקליפה ובישלם, הרי הם נדבקים ומברך מזונות. וכתב שכן היא גם דעת הרמב"ם ותלמידי רבנו יונה. וסיים 'ודווקא שנתמעכו יפה'.
הגר"א בביאורו (ד"ה ששלקן) כתב שיש טעות סופר בשלחן ערוך וצ"ל 'שחלקן' במקום 'ששלקן' וכמו שכתוב ברמב"ם. מבואר שדעתו שכל שהגרעינים שלמים, אפילו נדבקו ונתמעו, מברך האדמה. ורק אם חילקן קודם הבישול ברכתם 'מזונות'. גם בלבוש (ב) השמיט את המילה 'שלקן', וכתב הרב אליה רבה (ב) שהוא מטעם הסתירה הנ"ל. ומיהו הוסיף להלכה, שאם נתמעכו ונתדבקו ע"י הבישול, דינן ככתשן ומברך 'מזונות'.

המשנה ברורה (ג) הסכים לדברי הגר"א שיש ט"ס בלשון השו"ע, אבל גם הסכים לדינא לדברי המג"א שאם נתמעכו בבישול, אף שנתנם בקדרה שלמים בקליפתן, מברך בורא מיני מזונות.

דיוני האחרונים

ראוי לאכילה או לשתיה

הרמב"ם (ברכות ג י) כתב לחלק, שכאשר תערובת הקמח והמים התבשל והוא עבה וראוי לאכילה וללעיסה, מברך מזונות ומעין שלוש, אך אם היה רך וראוי לשתיה מברך שהכל ובורא נפשות.

פת

כתב המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל מאלו) שהוא הדין לקמח מחמשת המינים שעירבו עם קמח משאר מינים ועשה מהם פת, שמברך המוציא וברכת המזון.

הגדרת מין דגן עיקר

כתב הטורי זהב (רח ג) שאם יש מין דגן אפילו הוא אינו רוב, מברכים עליו מזונות, אפילו אינו נותן טעם בתבשיל, אלא כיון שנתנו למאכל קובע הוא ברכה לעצמו. שהרי כל שיש דבש אינו מורגש אלא טעם הדבש ולא טעם הקמח.
הרב אליה רבה (ג) כתב חיזוק לדברי הט"ז מהרשב"א, אך הביא שמהמגן אברהם (רד כה) משמע שבעינן טעם.
גם בפרי מגדים (משבצות זהב ג) הביא הרבה פוסקים שחולקים על דברי הט"ז בזה. שמלבד המגן אברהם, כן מבואר בב"ח (קפד א) ובלבוש כאן (ב). ושכן משמע ברשב"א (לז א ד"ה דובשא). ובשער הציון (יב) כתב שלבד שדברי הט"ז אינם מוכרחים, מכיון שהקמח בכמות גדולה בא גם להטעים ולהכשיר התבשיל, גם כלולים הם בדברי התוספות ש'בא לסעוד את הלב', ולכך לעולם יש לברך עליו מזונות, אלא אם כן נותנו לדיבוק בלבד, דאז הוא בטל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה.