הליכה בשבת לצורך דבר האסור

מקורות
משנה:	שבת כג ג-ד
בבלי:	שבת קנ א-קנא א, עירובי לח ב-לט א
רמב"ם:	שבת כד א-ג
שולחן ערוך:	אורח חיים שו א-ג, שז ח-ט

האופן האסור והאופן המותר ללכת בשבת, לצורך עשיית חפציו במוצאי שבת.

האיסור ומקורו

נאמר בפסוק (ישעיהו נח יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", ולמדו מזה חז"ל שאף דברים שאין בהם איסור מלאכה, אם יש בהם משום עשיית חפציו, לא יתעסק אדם בהם בשבת. אחד הדברים שאסרו חז"ל מטעם זה הוא ההליכה בשבת לצורך איסור, אף שאין בו מלאכה.

בילקוט שמעוני (ישעיה תצו ד"ה אם תשיב) מבואר שהאיסור הוא מן המלים 'אם תשיב משבת רגלך'.
אמנם ברש"י (עירובין לט א ד"ה מוכחא) מבואר שלמד כן מן המלים 'ממצוא חפצך', וכן העתיק הטור (אורח חיים שו) והשלחן ערוך (שו א). אמנם אפשר שהם כתבו כן ככותרת לכל הסימן, וכוונתם שנלמד מכלל הפסוק בישעיה שם.

איסור החשכה על התחום

מבואר במשנה (שבת כג ב) שאסור להחשיך על התחום [ללכת בשבת לקראת השקיעה למקום שיוכל ממנו לצאת מיד במוצאי שבת] לצורך דבר שאסור לעשותו בשבת, אך לצורך דבר שמותר לעשותו בשבת, מותר ללכת לצורכו בשבת. כלומר אף שאסור להחשיך על התחום על מנת לשכור פועלים או להביא פירות מחוץ לתחום, אבל אם מחשיך על התחום כדי לשמור על הפירות, זה מותר, כיון שהשמירה מותרת אף בשבת.
עוד מבואר במשנה שם, שאם החשיך באופן המותר, כלומר על מנת לשמור וכד', מותר לו אף להביא במוצאי שבת את הפירות מחוץ לתחום, מפני שההליכה היתה בהיתר. יוצא אם כן שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור להחשיך עליו, כלשון רש"י שם (ד"ה אין מחשיכין).

איסור כעין זה שנוי גם בברייתא המובאת בגמרא (עירובין לח ב) שלא לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד. וביאר רש"י שם (לט א ד"ה מוכחא) שטעם האיסור הוא משום 'ממצוא חפצך', כלומר שאין לאדם להתעסק בעסקיו בשבת, אפילו אינו עושה שום מלאכה.

איסור הליכה לצורך בדיקת נכסיו

עוד מובא שם בברייתא בגמרא (עירובין לח ב) שאין לאדם לילך לסוף שדהו לראות מה היא צריכה, כלומר שאסור ללכת בשבת לראות את נכסיו ולעיין בהם מה הם צריכים למחר, אפילו שאינו עושה בזה שום מלאכה.

כל זה הביא הרמב"ם להלכה (שבת כד ב-ג) ופירט שני דברים אלו, לעיין בנכסיו ולהחשיך על התחום לצורך דבר האסור. וכן פסקו הטור (אורח חיים שו) והשלחן ערוך (שו א).

מוכחא מילתא

בגמרא (עירובין לט א) כתוב שהאיסור הוא דווקא בדבר שמוכחא מילתא מתוך מעשיו שלצורך דבר האסור הוא עושה. אבל אם יש לתלות את ההליכה שלו בדבר המותר, שרי.

על פי חילוק זה של הגמרא תירצו הראשונים קושייה נוספת. שמשמע מהמשנה בשבת, שדווקא להחשיך על התחום אסור, כלומר ללכת עד סוף תחום שבת, ולהמתין שם עד שתשחשך כדי שיצא מיד, לשכור פועלים או להביא פירות. אבל אם מחשיך בתוך התחום על מנת לשכור פועלים ולהביא פירות, מותר. וקשה, שהרי בעירובין שם כתוב שאסור לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ, וזהו בתוך התחום. ותירצו תוספות (שבת קנ ב ד"ה ואין) שאם זה דבר שמינכרא מילתא, כגון להיכנס למרחץ, אפילו בתוך התחום אסור, אבל לשכור פועלים ולהביא פירות לא מינכרא מילתא כל זמן שהוא בתוך התחום. וכן כתב הרא"ש בתוספותיו (קנ א ד"ה אין).

הרמב"ן (קנ ב ד"ה מת) הביא דברי תוס' אלו, ובדבריו משמע שאיסור ההחשכה על התחום ואיסור הטיול בתוך השדה ועל פתחה של מדינה הם שני דברים. שההחשכה על התחום לשכור םועלים או להביא פירות וכד' הוא עובדין דחול, ואינו ניכר למה מחשיך, ולכן כל שהוא תוך התחום מותר. אך הטיול בפתחה של מדינה לצורך כניסה למרחץ הוא משום חשדא, שניכר שמתכוון להיכנס לרחוץ, והוא אותו איסור כמו לטייל בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, וזהו איסור אחר מההחשכה על התחום.
גם הרשב"א (קנ ב ד"ה על) והר"ן (קנ ב ד"ה בשלמא) והריטב"א (קנ ב ד"ה משכחת) בחידושיהם העתיקו דברי התוס', ובדבריהם אינו מוכרע אם ההחשכה על התחום הוא אותו איסור כמו הטיול בשדה ובפתחה של מדינה, ומשום חשדא, או שזה איסור אחר. ומ"מ בדבריהם מודגש שההליכה לשדה שבתוך התחום האסורה, היא דווקא בשדה שצריכה ניר ועיבוד, שאז ניכר שלצורך כן הוא בא.

המגיד משנה (שבת כד ב) הביא דברי תוס' הללו (בסגנונם של הרשב"א והר"ן) וכתב שכן נראה גם מדברי הרמב"ם שלא אסר אלא בהולך עד סוף התחום. אבל במעשה רקח (ב) ובהערות הר' קפאח (ה) חלקו על דברי המ"מ וכתבו שהרמב"ם דיבר בהווה, וכל הליכה אסורה כאשר ניכר שעושה כן לצורך חפציו, אפילו תוך התחום.

וכן העתיק המגן אברהם להלכה (א) והמשנה ברורה (א). ובספר חיי אדם (ס ב) כתב שדברי הגמרא להתיר במקום שאינו מינכרא מילתא, זהו דווקא לגבי איסור ההחשכה על התחום, אבל לעיין בנכסיו, אסור אפילו שאינו מינכרא מילתא. וחלק בזה על המג"א, והאריך לבאר דבריו גם בנשמת אדם שם.