טיוטה:ואהבת לרעך כמוך

מקור המצווה

מקורה של המצווה הוא בספר ויקרא (פ' יט פס' יח):

"לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה"

מדברי רבי עקיבא בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט "ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה" . משמע שמצוה זו כוללת את התורה כולה.

וכך מפורש בגמרא (שבת ל"א):

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור".

פירוש "דעלך סני לחברך לא תעביד", הוא במילים אחרות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", הרי לנו שמצוה זו היא כל התורה כולה.

הרחבה על הנושא ניתן לקרוא בפסקה "כלל גדול בתורה".

דיני המצווה

גדר המצווה

ע"פ ספר החינוך -  "כלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חבירו כמו שיתנהג עם עצמו, לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק, ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה ב, א) המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי הענין שהזיקו כמו שמפורש במקומו.

היחס לפושעי ישראל, האם צריך לאהוב את הפושעים?

בספר יראים ורס"ג ורשב"ם על הפסוק נכתב שבניגוד למצוה לאהוב יהודים, מהפסוק "יראת ה׳ שנאת רע" נלמד שמצווה לשנוא אדם רשע, "הלא משנאיך ה׳ אשנא ובמתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי".

מנחת חינוך: לאהוב כל אחד מישראל. ודוקא אם הוא איש כשר אבל אם ראה שעבר עבירה מצוה לשנאותו כמבואר לעיל כ"כ בהגמ"י ואף אם מאמין בעיקרי הדת דינו כאח וריע לכל דבר מכל מקום לענין מצוה זו התורה גילתה דמצוה לשנוא אותו.

המנחת חינוך מחלק לשלושה חלקים:

צדיקים: מצווה לאהוב.

מאמינים בעיקרי הדת: בעיקרון מתייחסים אליהם כאחים ואוהבים אותם, אך לעניין מצווה זו לא.

רשעים: מצווה לשנוא.

הגדרת שנאת הפושעים

בפסקה הקודמת ראינו שיש מצווה לשנוא אדם רשע, ביחס ל"פושעים ומורדי ישראל", עליהם נאמר בגמרא שיש לשונאם, מבואר בספר התניא (פרק לב) ששנאה זו אמורה להיות מופנית רק כלפי היסודות הרעים בנפשם שגרמו להם לחטוא, אך בהתייחס לנשמתם הקדושה יש לרחם עליהם, לאוהבם ולקרבם.

כאשר נשאל רבי יוסף יצחק שניאורסון מחב"ד, כיצד מתייחס הוא בחביבות ובקרבה ליהודים מסוימים הנכללים בקטגוריה ההלכתית "מורידין ולא מעלין" (כלומר, מצבם שפל עד שאין לסייע להם להינצל ממוות), השיב לשואל שילמד תחילה את השולחן ערוך כולו, ולאחר מכן יגיע להלכות אלו, הממוקמות בסופו. כלומר, הגדרת יהודי במצב כזה אינה פשוטה כלל.

בספר החינוך נכתב  שמי שאוהב את חברו כמו שצריך:

א. לא יגנוב ממונו

ב. לא ינאף את אשתו

ג.לא יונהו בממון ולא בדברים

ד. לא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד, ועוד.

טעם המצווה

ע"פ האורחות צדיקים^{[דרוש מקור]} יש 2 תועלות: בעוה"ז ובעוה"ב:

תועלת העולם הזה:

1. אם יפול ירבו עוזריו וסומכיו,
2. ואם יעמוד אדם נגדו לריב עמו – רבים יעמדו אצלו להצילו.
3. ואם ידברו עליו רעה – רבים ישתיקו המדברים את הרעה ומכלימים אותם..
4. ואם תבוא עליו צרה, הכל מצטערים עליו ונותנים לו יד.
5. ואם יבוא לידי דוחק ועוני, רבים ירחמוהו בנתינת מתנותיהם.

תועלת העולם הבא:

1. מחמת שהוא נאהב לכל – אז דבריו נשמעים,
2. ויהיה יכולת בידו להוכיח בני אדם שייטיבו מעשיהם.
3. מתוך האהבה יעמוד בשלום עם הכל,
4. מתוך כך הוא שקט ושלֵו, ופנוי ללמוד תורה ולעשות מעשים טובים.
5. מתוך האהבה יעזרוהו, ויעשו מלאכתו ויגנו בעדו, וימצא הרווחה יתירה לעבוד הבורא יתברך עבודה שלימה.
6. מחמת האהבה הוא נושא חן בעיני כל רואיו.
7. מעשיו הטובים יהיו מקובלים לכל.
8. כל אחד יחמוד לעשות כמעשהו.

ניצוץ משיח שקיים בכל יהודי

אומר הרבי מלובביץ':

אהבת ישראל היום אינה מצד תיקון סיבת הגלות - שנאת חינם - כפי שהיה עד היום, שאנו מוסיפים באהבת חינם כדי להביא את הגאולה, וזאת מפני שסיבת הגלות תוקנה כבר (!). אהבת ישראל כיום היא מצד ניצוץ משיח הקיים בכל יהודי, והיא משמשת כטעימה מהגאולה האמיתית והשלימה, אז יתאחדו כל היהודים על ידי הניצוץ משיח שבכל אחד ואחד.

אחדות וקבלת התפילות

כותב הרב גנצפריד בקיצוש"ע:

"...יקבל עליו קודם כל תפילה, מצוַת "ואהבת לרעך כמוך", ויכוין לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו. כי אם חס ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אז גם למעלה אין התאחדות; אבל התאחדות בגופיהן שלמטה, גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה, ועל ידי זה גם תפילותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפילותיהן כלולות יחד, היא רצויה לפניו יתברך שמו.

דבקות בדרכי ה'

ר' שמעון שקאפ כותב בספרו "שערי יושר":

"כל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור 'והלכת בדרכי' (דברים כח ט), היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו, ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של 'קדושים תהיו'"...

הקשר בין התורה לאהבת ישראל

כותב בעל "המאור ושמש":

כי העיקר שהכל תלוי בו - הוא שיהיה אהבה ואחוה בתוך בני ישראל, וכמאמר חז"ל שבמצות 'ואהבת לרעך כמוך תלוי כל התורה כולה. שבזמן שיש שלום בישראל - השכינה שרויה ביניהם, מפני שכללות נשמות ישראל הם ששים רבוא, והתורה היא ששים רבוא אותיות, שכל אחד מישראל שורש נשמתו הוא באות אחת מהתורה. וזה מרמז בתבת ישראל כי התורה מסימת בתבת 'ישראל' נוטריקון: 'יש ששים רבוא אותיות לתורה'. לכן כשיש שלום ביניהם ואהבה ואחוה ורעות - הם עלולים לקבל התורה, שעל ידי ההתחברות שיש ביניהם - נעשית התורה שלמה, וכל אחד נקל לו לקשר עצמו לשרשו שבתורה. ולכן אז בשעת מתן תורה שחנו שם בלב אחד באהבה ואחוה כמו שפרש רש"י, מפני זה זכו לקבלת התורה ולגלוי שכינתו יתברך עליהם פנים בפנים..."

(רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, 'מאור ושמש', במדבר רמזי שבועות)

פרשנות

הגדרת המצווה ע"פ ספר החינוך

הגדרת המצווה היא "שנחמול על ישראל ועל ממנו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו" כך גם הספורנו כותב ש"אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו"...

בספר המצוות לרמב"ם כתב: "...ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו, בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו. אם ירצה אותו, ארצה אני אותו, וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה "ואהבת לרעך כמוך"

"ואהבת לרעך כמוך", מה ההגדרה של "רעך"

כותב חיים לביא בשם הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זצוק"ל

יש מפרשים שהכוונה לחבר או ידיד, אך פירוש זה אינו מתאים לפסוקים:

(שמות ב יג): "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"- אם הם רבו, הם בוודאי לא היו חברים טובים

(דברים יט יד): " "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ":" אסור להסיג כל גְּבוּל שהוא.

. יש מפרשים שהכוונה לכל אדם מישראל, אולם גם פירוש זה אינו מתאים לפסוקים.

(משלי כז י): "רֵעֲךָ ורעה אביך אל תעזב, ובית אחיך אל תבוא ביום אידך, טוב שכן קרוב מאח רחוק"- כאן "רעך" מוצג כניגוד ל"אחיך", כלומר, לקשר עם "רעך" ישנו יתרון כלשהו על-פני הקשר עם "אחיך" ( פירוט ).

(שמואל ב טז יז): "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל חוּשַׁי: זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ?! לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ?"- ההנחה בפסוק זה היא, שאתה צריך לעשות חסד מיוחד עם "רעך", להתייחס אליו בצורה שונה מאשר לשאר בני ישראל.

(דברים יג ז): "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ"- גם כאן נראה ש"רעך" הוא אדם שיש לך קשר קרוב עמו, ויכול להשפיע עליך כמו קרוב-משפחה.

לכן נראה לי שהאמת היא באמצע - "רֵע " הוא "מַכָּר", כל אדם הנמצא בסביבתנו ושיש לנו קשר כלשהו איתו, לאו דווקא קשר של ידידות.

"ואהבת לרעך כמוך", מה ההגדרה של "כמוך"?

כיצד ניתן לאהוב כל אדם?

שאלו את האורחות צדיקים: באיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? וענה, שהדרך היא שיעזור בנפשו ובממונו לכל אדם כפי יכולתו.

• העזר בנפשו הוא שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם.
• העזר בממונו הוא, שיַלווה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני יַלווה בשעת דוחקו, וכן יפקדהו במתנה כפי כוחו, ולקצת העתים ישלח מנות ודורונות גם לעשירים. ויהא ותרן בשלו...

כלל גדול בתורה

מדברי רבי עקיבא בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט

"ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" . משמע שמצוה זו כוללת את התורה כולה.

וכך מפורש בגמרא (שבת ל"א):

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור".

הביטוי הזה "דעלך סני לחברך לא תעביד", הוא במילים אחרות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", הרי לנו שמצוה זו היא כל התורה כולה.

והקשה רש"י שם: איך מצוה זו כוללת מצוות שבין אדם למקום?

ותירץ בתירוץ שני ע"פ הפשט: "לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות".

אולם יש בכך קושי, סוף כל סוף אין זה כולל את כל המצוות? ואולי לכן לא כתב זאת רש"י כתירוץ ראשון. ובתירוץ הראשון כתב "ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך".

וכך פירש קרבן העדה שם:

והנה את החידוש זה בחשיבות מצות אהבת הרע חידש רבי עקיבא, אפשר שזה בגלל הלקח שלמד מפטירת תלמידיו, כמובא בגמרא (יבמות דף סב עמוד ב):

"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". רבי עקיבא הבין את סיבת הסתלקות תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", יצא ולימד שמצות "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה".

ונראה שעומק הדבר טמון בכך, שקיום מצוה זו הוא הכנה לקבלת התורה, נאמר בתורה "ויחן שם ישראל כנגד ההר" ודרשו חז"ל "בלב אחד כאיש אחד", ועוד מדויק במדרש (ויקרא רבה פרשה ט)

"אמר חורי: גדול השלום שבכל המסעות כתיב' (במדבר לג) ויסעו, ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת, הדא דכתיב (שמות יט) ויחן שם ישראל, ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן, אלא ויחן שם ישראל, אמר הקב"ה: הרי שעה שאני נותן תורה לבני".

מלשון המדרש משמע, שהקב"ה חיפש את ההזדמנות לתת לנו את התורה, ובזמן שהיו באחדות אחת נעשו ראויים לכך, ומיד נתן להם את התורה . משמע שההכנה החשובה ביותר לתורה היא האחדות בעם ישראל, וזאת מפני שכל אחד מישראל מיצג פן שלו בתורה ובזה מתגלה צלם אלוקים שבו, וכאשר מכבד אלו את אלו מתחברים כל הפנים המיוחדים לפירוש התורה ואז זוכים לקבלה בשלמותה. וזה גם כן מונח בדברי בן עזאי "זה ספר תולדות אדם" היינו שבאהבת הרע זוכה להשיג את ההבנה בספר תולדות אדם שהוא התורה.

ולכן קוראים פרשה זו שיש בה מצות אהבת הרע בימי הספירה, מפני שהיא הכנה לקבלת התורה, ולכן מתו תלמידיו של רבי עקיבא דווקא בזמן ספירת העומר, בגלל שלא כבדו זה את זה, והיה העולם שמם מתורה, מפני שמידת הדין פגעה בהם בזמן שהיו צריכים להתחזק באהבת רעים לקראת קבלת התורה.

מסביר בעל ספר החינוך

אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת."

שואל הרב מלמד בפניני הלכה:

מדוע בחר רבי עקיבא דווקא במצווה זו מכל שאר המצוות שבתורה עד שרק עליה אמר: “זה כלל גדול בתורה”. וכי מצוות שבת אינה חשובה ממנה? והאם מצוות טלית ותפילין אינן חשובות כמותה? מהו הכלל הגדול המקופל במצוות ואהבת לרעך כמוך, שמתוך כל המצוות בחרה רבי עקיבא ואמר עליה שהיא כלל גדול בתורה?

ותירץ שם הרב, שכל המצוות שבין אדם לחבירו נכללות למעשה תחת המצווה “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”. ומאחר שרוב המצוות שהאדם נפגש בהן בחייו עוסקות בעניינים שבין אדם לחבירו, ”וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” הוא הכלל הגדול בתורה, שהוא היסוד לקיומן (רש”י שבת לא, א)... ישנו שוני עקרוני בין המצוות שבין אדם לחבירו לשאר המצוות המעשיות שבתורה. ישנן הרבה מצוות שאפשר לקיימן בלי שום כוונה, למשל ניתן לשמור כשרות ושבת ללא שום כוונה או יחס מיוחד, אבל את המצוות שבין אדם לחבירו אי אפשר לקיים ללא אהבה. איך תראה למשל הצדקה שאדם נותן ללא אהבה? או איזו משמעות תהיה לביקור חולים שייעשה כמצוות אנשים מלומדה ללא יחס אישי לחולה? ועל כן אמר רבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”, שבלעדיו לא ניתן לקיים מצוות רבות מאוד.

שבח וכבוד החבר

לדעת הרמב"ם בהלכות דעות הדרך לקיים את המצווה היא לספר בשבחו (של האדם של האדם שעומד מולך) ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו.

איך אפשר שלא לומר דבר המסור לליבו של החבר?

הרא"ם כותב בספר יראים (רכד) "פי׳ ואהבת וכו׳ שלא לעשות לו ולא לאמר דבר המסור ללבו".

שואל הרא"ם, כיצד ניתן לדעת מה הדבר שמסור לליבו של החבר?

ומתרץ, שיכול לדעת לפי מה ששנוא עליו - מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך…

איך אפשר לקיים את הציווי?

כותב הרב מלמד בפניני הלכה:

"...כיצד אפשר לקיים מצווה זו. הרי קורה לפעמים שאיננו אוהבים אדם מסוים או קבוצת אנשים מסוימת… ואם כן היאך מצווה אותנו התורה לאהוב, או בלשון אחרת: האם בכלל הלב מסוגל לקיים ציווי זה?

חכמים רבים הסבירו, שהציווי של “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” אינו חיצוני, אלא הוא פונה אל דבר שבעצם האדם רוצה אותו.

כל יהודי בעצם אוהב את אחיו, שכן בשורש הנשמה כולם מאוחדים. אולם האהבה הזו גנוזה בעומק הלב, והתורה מדריכה אותנו לגלות לעצמנו ולזולתנו את האהבה הזו.

ומה אם ישנו אדם, שלמרות כל הרעיונות היפים אינך מצליח לגלות כלפיו את האהבה הגנוזה?

גם לכך יש פתרון על פי התורה:

עשה עם אותו אדם שאינך אוהב מעשים של חסד, עזור לו, דון אותו לכף זכות. אם תראה אותו כורע תחת משאו, סייע לו. ואז תגלה בתוך לבך, שבאמת אתה אוהב אותו…

תלמיד אחד שאל את רבי שמואל שמלקי מניקלסבורג":

התורה מצווה עלינו, ואהבת לרעך כמוך. איך אוכל לקיים מצווה זו בשעה שחברי גורם לי רעה?"

ענה הרב: "עליך להבין את הדבר כראוי: ואהבת לרעך בבחינת עצם שהוא כמוך. כי כל הנשמות הן נשמה אחת, כל אחת היא ניצוץ מן הנשמה הקדמונית, והיא שרויה בתוך כולן, כשם שנשמתך שרויה בתוך האיברים של גופך. פעמים יארע שידך טועה והיא מכה את עצמך; כלום תיקח אז מקל ותייסר את ידך, מפני שלא השכילה ותגדיל עוד יותר את כאבך? כך הוא הדבר, בשעה שחברך אשר נשמתו היא נשמתך גורם לך רעה מחוסר-דעת; אם תגמול לו רעה הרי אתה עושה רעה לעצמך"

-שואל התלמיד: "אבל אם רואה אני אדם שהוא רשע בפני המקום, כיצד אוכל לאוהבו?"

-"כלום אינך יודע", אמר רבי שמלקי, " שנשמת אדם היא חלק אלוהי ממעל? האם לא תרחם אז על השם יתברך בשעה שאתה רואה שאחד מניצוצותיו הקדושים נלכד בקליפות והוא קרוב להיחנק?"

חלקי המצווה

מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך נחלקת לשני חלקים א, חיוב אהבת לב. ב, חיוב עשיית מעשי אהבה.

א, האהבה הלבבית היא לחוש בלב רגש אהבה לכל אחד ואחד מישראל. ודרגת אהבת הלב המחוייבת היא לאהוב את רעו כך שיחפוץ שיבא עליו כל הטוב, ולא יארע לו שום רע [אולם את עצמו רשאי לאהוב יותר מחבירו.] וכמוך שנאמר בפסוק ואהבת לרעך "כמוך" פירושו, כמו שאתה חפץ לעצמך. וכמשל אהבת אחים שכל אח שמח בהצלחת ובטובת אחיו, על כל סוגי הטובות אשר יבואו עליו, הן אם יתעלה בחכמה, עושר, או בכבוד, וכדומה, ויצטער בכל דבר רע שיארע לאחיו, אולם כל אח אוהב את עצמו יותר מאשר את אחיו. וכך הוא שיעור חיוב אהבת הלב לכל אחד ואחד מישראל, לחפוץ בכל הטוב לו, ולהצטער בכל דבר לא טוב שיבא עליו, ואין חיוב לאהוב את חברך כמו שאתה אוהב את עצמך. ועל כן מי ששמח בהצלחת רעו בכל דרכיו הן בעושר הן בכבוד וכדומה, אך רק בחוכמה חפץ שהוא עצמו יחכם יותר מחבירו, אף על פי שדרגתו גבוהה, עדיין לא הגיע לידי שלמות חיוב האהבה.

ב, חלקה השני של מצוה זו הוא עשיית מעשי אהבה של חסד ורחמים לרענו, בשיעור כפי שיחפוץ האדם לעשות לעצמו. וקל וחומר שחובה שלא לעשות לרענו מעשים שלילים כגון, להעליבם, או לצערם, או לדבר בגנותם, וכדומה. ובעזרת השם יבוארו פרטי חיובים אלו בהמשך.

דינים שנלמדים מהמצווה

התורה תמימה לומד מהפסוק את חמשת הדינים הבאים:

א. ממיתים מהצוואר - ברור לו מיתה יפה.

ב.  אסור לאדם לקדש את האשה, עד שיראנה.

ג.  בית הסקילה היה גבוה שתי קופות וקומה שלו הרי שלש.

ד.  אסור לבן להקיז דם לאביו.

ה. אסור לאדם לשמש מטתו ביום.

בספר חסידים (תתקע"ז) רבי יהודה החסיד כותב:

"כתיב (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך כשם שהיה לך צער שהיו אומרים משמך דברים שאין בהם ממש כך אל תאמר משמם דברים שאין בהם ממש":

ציטוטים נוספים

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש חלק ג עמוד שכד).

"אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה הא-להי של כנסת ישראל, שהיא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים". (אורות ישראל פרק ד סעיף ב)