אסמכתא לא קניא

ד אסמכתא לא קניא

האסמכתא בסוגיות הש"ס

סקירת הסוגיות הקשורות לנושא דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות מפורשות בנושא בתלמוד הבבלי: במשנה בפרק גט פשוט (ב"ב קסח,א) נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בעניין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש: "אם לא אפרע הכל עד יום פלוני - תן למלווה את שטרו", והגיע הזמן ולא פרע, לדעת ר' יוסי יתן השליש את השטר למלוה (ועי"ז יגבה הכל שוב) ואילו לדעת ר' יהודה לא יתן, ומבארת שם הגמרא שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בשאלה האם אסמכתא קניא או לא, ר' יוסי סובר דאסמכתא קניא ואילו ר' יהודה סובר דלא קניא, בהמשך הסוגיא מופיעות דעות האמוראים אם הלכה כר' יוסי או לא, ומסיימת שם הגמרא: "ואין הלכה כר' יוסי". מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב"מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו. מלבד זה ישנן בש"ס עוד שלוש משניות סתמיות שנחלקו האמוראים אם הן תלויות וקשורות למחלוקת זו: המשנה בפרק גט פשוט (קעג,ב) מפרטת את דיני ערב, ושם בגמרא אמר אמימר דעיקר שיעבוד ערב אינו שייך כלל אלא אליבא דר' יוסי דכל ערבות היא אסמכתא שאינו מתחייב בודאי, אך רב אשי סובר דגם לר' יהודה משתעבד ערב דבההיא הנאה שסומך עליו המלוה ומאמין בו גמר ומשעבד נפשיה. המשנה בפרק איזהו נשך (ב"מ סה,ב) כותבת שהמלוה את חבירו על שדהו והתנה עמו "אם אינך נותן לי עד ג' שנים הרי היא שלי" ולא נתן הרי היא שלו, ושם בגמרא סו,א מבואר במשנה דתנאי כזה הוא אסמכתא, ולכן מעמידה הגמרא או דמשנה זו אתיא כר' יוסי, או דמיירי במשנה באמר "מעכשיו" שבזה לא הוי אסמכתא גם לר' יהודה. המשנה בפרק זה בורר מונה את פסולי העדות ביניהם משחק בקוביא ומפריחי יונים, ושם במשנה אמר ר' יהודה "אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא", ומתבאר שם מהסוגיא דר' יהודה לא חשיב למשחק בקוביא כאסמכתא (אף שבעלמא סובר שאסמכתא לא קניא), ובדעת ת"ק נחלקו רמי בר חמא ורב ששת, לדעת רמי בר חמא ת"ק ור' יהודה חולקים ולדעת ת"ק פסול בכל גוונא משום דהוי אסמכתא, ואילו לדעת רב ששת אימתי דר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק וגם לת"ק לא חשיב אסמכתא בכה"ג, ומ"מ מביאה שם הגמרא ברייתא שפוסלת בהדיא גם ביש לו אומנות אחרת, ומעמידה זאת הגמרא אליבא דרב ששת כר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה). בנוסף לזה, ישנן עוד שלוש סוגיות מרכזיות נוספות בש"ס הדנות בענייני אסמכתא: במשנה בב"מ בפרק המקבל (קד,א) מופיע שאריס שהוביר ולא זרע את השדה חייב לשלם כפי שהיתה ראויה לעשות מפני שכך כותב לו "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא", ושם בגמרא (קד,ב) נחלקו מה הדין כשאמר "אם אוביר אשלם אלפא זוזי", לדעתת נהרדעי חייב לשלם, אבל רבא פוטר משום דס"ל דהוי אסמכתא ואין זה דומה למשנה דאשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא גזים. נידון נוסף סביב משנה זו מצוי בפרק איזהו נשך (עג,ב), יש שם בגמרא דיון באדם שנתן זוזים ביד חבירו לקנות עבורו יין ופשע השליח ולא קנה (ומיירי שקיבל עליו שאם לא יקנה ישלם ההפסד), רב חמא חייבו לשלם ואילו רב אשי פטרו משום דהוי אסמכתא, והקשו שם בגמרא לרב אשי מה זה שונה מ"אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא"? ומתרצת הגמרא דהתם הדבר בידו משא"כ בקניית יין אין הדבר בידו דשמא לא ימכרו לו. בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר "אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי" ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר "לבטלן זכותיה", ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב.