חובת קידוש בשבת ויום טוב

מקורות
משנה:	שמות כ, ז
בבלי:	פסחים קו, א
רמב"ם:	רמב"ם זמנים שבת, כט
שולחן ערוך:	אורח חיים רע א-ג

מקור וטעם לחיוב הקידוש בשבת, חשיבותו ובמה מקדשים.

מקור החיוב לקדש

מצוות הקידוש בשבת וביום טוב הינה מן התורה. חובה זאת נלמדת לשיטתו מהפסוק "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז) שמשם נלמדת נלמדת מצוות "קידוש השבת בדברים".

לפי שיטת רש"י הקידוש על היין אף הוא מן התורה, וכפי שהתלמוד בבלי לומד מפסוק זה "זוכרהו על היין" (פסחים, קו, א)

לשיטת הרמב"ם (זמנים שבת, כט) הקידוש על היין הוא רק מדרבנן.

זמן הקידוש

בטור (אורח חיים רעא), ברמב"ם (שבת פרק כט) וברא"ש (ברכות נז) נאמר כי יש למהר ולקדש מיד בהגיעו לביתו. המשנה ברורה (רעא א) מביא בשם המ"א כי כשאינו תאב לאכול, ימתין עם הקידוש עד שירעב, מפני שידי חובת קידוש מדאורייתא יצא לפי שיטת הרמב"ם כבר בקידוש שבתפילה. אמנם במקרה שאיחור הקידוש יוצר בעיות של שלום בית או כשיש אורחים שמוטלים עליו המשנה ברורה טוען שיקדש מיד ולא יעכב אותם רק בשביל מצווה מן המובחר.

לשיטת הט"ז יש לקדש מיד כשחוזרים מבית הכנסת אפילו אם עדיין לא הגיע הלילה. אולם לפי שיטת המ"א (סימן רסז) יש להחמיר ולא להתחיל בקידוש מזמן חצי שעה קודם הלילה, כי לשיטת חלק מהפוסקים לא יצא בקריאת שמע שקרא בבית הכנסת, וכשהגיע זמן של חצי שעה קודם השקיעה הוא כבר חייב לקרוא קריאת שמע, אז במקרה כזה יחכה לזמן קריאת שמע ואז יקרא קריאת שמע ויקדש.

הביאור הלכה טען "לולי דברי הט"ז כי דברי הטור שיש לקדש מיד זה אך ורק במקרה שהגיע זמן הלילה ויש חובת קידוש, ואז "זוכרהו על היין" משמש מיד כשנתקדש היום, אך לפני זמן זה אף אל פי שמותר לקדש אין חובה להזדרז.

חובת נשים וקטנים בקידוש

חיוב נשים בקידוש

בגמרא (ברכות כ ב) נכתב שנשים חייבות בקידוש אף על פי שהקידוש הוא ממצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות בהם. המקור לחיוב נשים בקידוש הוא מאמר הפסוקים "זכור" (דברים ה, יא) ו"שמור" (שמות כ, ז) הוקש זכור לשמור, ומכיוון שהנשים מחויבות בשמירה מחויבות גם בזכירה, כלומר בקידוש.

הגאונים (שאילתות דרב אחאי, יתרו, שאילתא נד. ספר הלכות גדולות, ב, הלכות קידוש והבדלה, עמוד ק) הביאו את דברי הגמרא בברכות לגבי חיוב נשים בקידוש ואף הרחיבו את דין זה והתירו לנשים להוציא בקידוש את הגברים השומעים. אולם, רבי שמואל הנגיד (הובא ב: ספר העתים, קנו) סייג את ההיתר להוציא גברים וקבע שזהו דבר מגונה.

את דין הגמרא בברכות לפיו נשים חייבות בקידוש פסקו כל הפוסקים, כולל הרמב"ם (משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב ג) והטור (אורח חיים רעא). השולחן ערוך (אורח חיים רעא ב) הלך בעקבות הגאונים והרחיב דין זה. הוא כתב שנשים מוציאות את האנשים כי הן חייבות מן התורה בדיוק כמו הגברים. הב"ח (אורח חיים רעא ב) דן בסתירה בין פסיקות השו"ע: בעניין קריאת מגילה, אחרי שקבע השו"ע שנשים יכולות לקרוא לגברים, הביא השולחן ערוך דעה נוספת, שנשים אינן יכולות להוציא גברים ידי חובתם. לעומת זאת, כאן, לעניין קידוש, לא סייג השולחן ערוך את פסיקתו כי נשים יכולות להוציא גברים ידי חובתם. מכורח שאלה זו הב"ח מחמיר בקידוש כמו במגילה וקובע שנשים אינן מוציאות את הגברים ידי חובת קידוש. אמנם, כבר הרב אלכסנדרי זוסלין הכהן (ספר האגודה סוכה לב) השווה את חובת הקידוש לקריאת מגילה וטען כי בשניהם נשים אינם יכולות להוציא אחרים.

המ"א (אורח חיים רעא, ב) והערוך השולחן (אורח חיים רעא ה) השיבו על שאלת הב"ח והבחינו בין קידוש לקריאת מגילה משום שזו נעשית בציבור. הט"ז (אורח חיים רעא ב) הגן על פסיקת השולחן ערוך מסיבה אחרת, הוא טען כי ההבדל בין חובת קידוש לקריאת המגילה הוא שבמגילה קיימות דעות האוסרות על נשים לברך את ברכת "על מקרא מגילה" ומתירות להם לברך אך ורק "על משמע מגילה", מסיבה זו אינן יכולות להוציא את הגברים, זאת לעומת קידוש שלא קיים בו הבדל בין נשים לגברים.

הגר"א פסק כשיטת השולחן ערוך. אמנם השער הציון מביא את המרש"ל והב"ח שמחמירים בכך. המשנה ברורה (אורח חיים רעא ב) מחמיר שעל כל פנים לא תוציא אנשים שאינם מבני ביתה כי זילא מילתא.

חיוב קטים בקידוש

הראשון שהתייחס לדיון האם קטנים חייבים בקידוש הוא רבי שמואל הנגיד (הובא ב: ספר העתים קנה) שכתב כי קטן כיון שאינו מחויב בקידוש אינו מוציא אחרים ידי חובתם.

לשיטת הדרך חיים קטן שלא התפלל עדיין והגיע לגיל חינוך יכול להוציא גדול. אולם כשהתפלל, זה תרי דרבנן ולא מוציא. המשנה ברורה מפקפק בכך וטוען כי יש להימנע מלצאת ידי חובה על ידי קטן.

האם גבר שיצא ידי חובת קידוש בבית הכנסת יכול להוציא את בני ביתו

האחרונים דנו בשאלה האם לפי השיטות שגבר יצא ידי חובת קידוש בבית הכנסת, הוא יכול להוציא את בני ביתו. הראשון שהעלה סוגיה זו הוא הוא רבי יחזקאל לנדאו (דגול מרבבה על מגן אברהם רעא). הוא הסתפק וטען כי המקרה כאן שונה משאר הברכות שבהם מי שיצא ידי חובה יכול להוציא אחרים שלא יצאו מפני שבחיוב שאר ברכות מי שיצא מוציא מטעם ערבות, ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אך במקרה הנוכחי יש להסתפק האם נשים הם בכלל הערבות או שהאנשים שקבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל לא קבלו גם בשביל הנשים. המקור לכך שרק הגברים היו בדין ערבות הוא הרא"ש (ברכות ג יג) שכתב כך בנוגע לברכת המזון.

רבי עקיבא איגר חלק על הדגול מרבבה וכתב שאין חילוק בין אנשים לנשים לעניין ערבות וכל כוונת הרא"ש הוא לומר שמי שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות על אחרים. לפי שיטתו בין איש ובין אישה יכולים לחזור על הקידוש כדי להוציא בן או בת, כיון ששניהם מחויבים באותה מידה ולכן ערבים לאחרים. כך כתב גם בציץ אליעזר (יב לז).

קידוש במקום סעודה

בגמרא (פסחים ק ב) נחלקו האמוראים האם יש חיוב לערוך את הקידוש אך ורק במקום סעודה. רב אמר כי אין צורך בכך ואפשר לקדש אף בבית הכנסת, אך שמואל פסק כי יש לערוך קידוש אך ורק במקום אכילת הסעודה. הראשונים פסקו את שיטת שמואל להלכה משום שכך סברו גם רב הונא ורבה בהמשך הסוגיא, וביניהם תוספות (פסחים ק ב ד"ה ידי) רא"ש וראשונים נוספים.

טעם התקנה

הרשב"ם הביא שתי סיבות מדוע יש לקדש דווקא במקום הסעודה. הסיבה הראשונה היא מדרש פסוקי התורה. נאמר בנביא (ישעיה נח יג) "וקראת לשבת עונג", ודרשו חז"ל שבמקום שאתה קורא בישיבה, כלומר קרייה של ברכות הקידוש, שם תהא עונג, כלומר סעודה. לפי הסיבה השנייה המובאת ברשב"ם תקנת קידוש במקום סעודה היא מסברת חז"ל, שמכך שהתורה קבעה קידוש על היין, מן הסתם הוקבע כך על היין שבשעת סעודה הוקבע שהוא יין חשוב. הר"ן (פסחים) הביא את הטעם הראשון של הרשב"ם בשם רב אחא.

מהי הסעודה

לשיטת הריא"ז (מובאת בשלטי הגיבורים) התוס' (ד"ה טעימו) והרא"ש הסעודה שנצרכת בקידוש הינה אפילו סעודת עראי, מכיוון שכל סעודת שבת חשובה היא. כלומר: חשיבותה של השבת הופכת כל סעודה הנאכלת לגדר של סעודת קבע, אפילו אכילת פירות. דעה זו מסתדרת אך ורק עם ההסבר הראשון של הרשב"ם שלפיה הצורך הוא בעונג וסעודת עראי מספקת צורך זה, אך לפי ההסבר השני סעודת ארעי של מיני מגדים אינה יכולה להקנות חשיבות ליין.

לשיטת הגאונים (תשובת רבי נטוראי גאון) טעימה בלבד אינה מספקת כדי לקיים את מצוות קידוש במקום סעודה, ויש צורך בפת דווקא. יש שהוסיפו שאף שתית רביעית יין מועילה לקביעות סעודה (הגהות מיימוניות פרק כט הלכה י אות פ בשם הר"מ. בתוך שיטה זו נחלקו האחרונים האם יש לשתות כמות של שתי רביעיות (אחת לקידוש ואחת לסעודה), או שמא די ברביעית אחת. הלבוש, הט"ז וה'משנה ברורה' הכריעו כי יש לשתות שתי רביעיות, אולם 'אבן העוזר' ובעל 'ערוך השולחן' סברו שדי ברביעית אחת). שיטה זו מסתדרת עם שני נימוקי הרשב"ם, הסעודה מסבה עונג ויש צורך בדבר חשוב.

השולחן ערוך פוסק כדברי הגאונים ולדבריו יש לקדש במקום אכילת לחם או מזונות, או בשתיית רביעית יין. זאת על פי דבריו בבית יוסף כי אין הכרח לומר שהתוספות והרא"ש חולקים, ואפשר לומר שכוונתם רק שידי חובת הסעודה לא יצא עד שיאכל פת אך ידי קידוש אכן יצא. אך לשיטת המשנה ברורה, בדיעבד יש לסמוך על הריא"ז ולהחשיב גם אכילת פירות כסעודה. המשנה ברורה מעיר כי פתרון זה מועיל לקידוש הבוקר בלבד ולא לקידוש הערב.

מהו המקום

בראשונים מובאות דעות שונות מהו ה"מקום" שנצרך בקידוש במקום סעודה. התוספות, הרא"ש והרמב"ם הבינו שכל עוד מקום הקידוש הוא בבית אחד ובמפלס אחד, נחשב הקידוש במקום סעודה. לעומתם, הר"ן סבר שכל עוד הקידוש לא נעשה בסמוך ממש למקום הסעודה - אין הוא נחשב במקום סעודה. רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח סי' ס"ג) הסביר כי לכאורה מחלוקת זו תלוייה בשני טעמי הרשב"ם מפני שלפי הטעם הראשון שיש צורך בעונג מקום העונג מוכרח להיות מקום הסעודה. אולם לפי הטעם השני שדין קידוש במקום סעודה הוא דין ביין ניתן להפריד בין השניים ולומר כי גם אם אכל בסמוך למקום הקידוש זה ייחשב כמקום סעודה.

השולחן ערוך פסק שמפינה לפינה בבית אחד זה נחשב מקום אחד, אפילו בטרקלין גדול. והרמ"א מוסיף שגם מבית לסוכה זה בסדר. הרמ"א טען כי בנוסף מועיל לקדש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר, כגון מחדר לחדר אם שניהם בבית אחד.