טעם כעיקר - דאורייתא או דרבנן

מקורות
משנה:	חולין ח ג חלה ג ד מעילה ד ד
בבלי:	עבודה זרה סז חולין צח, קח פסחים מד זבחים עח-עט
ירושלמי:	נזיר ו א
רמב"ם:	מאכלות אסורות
שולחן ערוך:	יורה דעה צח ב

כאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור, האם הטעם אסור מהתורה כמו עיקר האיסור או מדברי חכמים.

מהיכן נלמד האיסור

במספר מקומות בתלמוד הבבלי ביררו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר.

איסור יין לנזיר

במסכת פסחים (מד ב) למדו חכמים מהפסוק "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו ג) שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.

בשר בחלב

במסכת פסחים (מד ב) רבי עקיבא לומד מ"משרת ענבים" דין שונה.
מוצע שרבי עקיבא לומד מהפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד כא) את דין טעם כעיקר, שהרי בבשר בחלב יש נתינת טעם לכן גם בשאר איסורים שנותנים טעם יהיה אסור.
ההצעה נדחית מכיוון שלומדים שאסור להעביר טעמים בבשר בחלב דווקא בדרך בישול.

במשנה (חולין ח ג) נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה.
בתלמוד הבבלי (קח א) אביי למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה.
רבא חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה דווקא דרך בישול.

גיעולי גויים

במסכת פסחים (מד ב) מוסבר שרבי עקיבא לומד את הדין מהפסוק "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" (במדבר לא כג) שמתייחס לכלי מדין, אותם צריך להגעיל כדי להכשיר.
רבי עקיבא סובר כרב חייא שהכלים 'בני יומם' כך שטעם האיסור שבהם לא נפגם, ואותם צריך להכשיר אותם מדין תורה.
בכלים אלה יש רק טעם של איסור ובכל זאת צריך להכשירם, מכך נלמד שטעם האיסור אסור כעיקר האיסור מהתורה.

איל נזיר

במסכת חולין (צח) "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל" (במדבר ו יט)

טעם וממשות

גוש בנוזל

האיסור הוצא מהתערובת

נוזלים ובלילה

האיסור אינו ניכר ואין כזית בכדי אכילת פרס