אמירת שלום קודם התפילה

מקורות
משנה:	ברכות ב א
שולחן ערוך:	אורח חיים פט א

סוגית הגמרא

הגמרא (ברכות יד א) מביאה דברי רב, שאומר שכל הנותן שלום לחבירו לפני התפילה, כאילו עשאו במה, ולומד כן מן הפסוק: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", כאשר את המילה 'במה' יש לקרוא "בָּמָה". כלומר, יש לחדול מלעסוק בכבוד האדם ולעסוק בכבוד המקום, ואם אינו עושה כן, הרי הוא כמקריב בבמה.
גם האמורא שמואל לומד את אותה הלכה מן הפסוק הזה, אלא שאינו משנה את ניקוד הפסוק, אלא מבארו כשאלה - במה חשבו לזה ולא לאלוה, כלומר למה החשבת את חברך יותר מאשר את האלוה, במה שנתת לו שלום לפני התפילה.

מקשה הגמרא על כך מהמשנה (ברכות ב א), שאומרת שבין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה מותר לשאול בשלום חבירו מפני הכבוד, והרי הוא לפני תפילה?
ומתרצת שכל האיסור שדיברו עליו רב ושמואל הוא במשכים לפתחו, כלומר שהולך במיוחד כדי לתת לו שלום, אבל אם פגעו בדרך או באקראי מותר.

הלכה זו נפסקה ברמב"ם (תפילה ו ד) ובשלחן ערוך (אורח חיים פט ב).

כריעה ולשון ארמי

כתבו תלמידי רבנו יונה (ח א ד.ףה ודוקא) שאם אומר בלשון ארמי 'צפרא דמרי טב' מותר אף במשכים לפתחו.
אבל בשם רבנו יונה עצמו כתבו שזה דווקא אם הוצרך ללכת לאיזשהו עסק או ענין, אבל להקביל פניו קודם התפילה, אסור אפילו בלשון ארמי.

כתב רבנו ירוחם (ג ג כד ג) שהאיסור הוא דווקא בכריעה, ודווקא במשכים לפתחו, אבל אם אומר רק שלום בפה ללא כריעה מותר אפילו משכים לפתחו. וכן אם אינו משכים לפתחו אלא פגע בו בדרך, מותר אפילו בכריעה
ובאורחות חיים (תפילה יד) כתב שהכריעה אסורה בכל מקרה, גם אם אינו משכים לפתחו, ואף בלא נתינת שלום. אבל בלא כריעה מותר לומר שלום בכל לשון שירצה.