זה נהנה וזה לא חסר

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	בבא קמא כ א - כא א
רמב"ם:	גזילה ואבידה ג ט
שולחן ערוך:	חושן משפט שסג ו-י

אדם שעשה שימוש בממון חברו בלי לחסרו ממון. מה הדין אם נהנה הוא אך חבירו לא הפסיד, ומה הדין אם גרם לו הפסד אך לא נהנה מכך, ומה הדין אם גם הוא נהנה וגם חבירו הפסיד.

הצגת הסוגיה

הגמרא (ב"ק כ א) מציגה את ספיקו של רב חסדא: האם אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך לשלם לו או לא?

הגמרא מבררת באיזה מצב מדובר: אם מדובר שבעל החצר לא הפסיד (כיוון שלא עשה שום שימוש בחצר, ואינה עומדת להשכרה), והדר בחצר לא נהנה (כיוון שיש לו מקום אחר לגור בו - רש"י ד"ה ה"ג אי נימא) - פשיטא שפטור, כיווון שזה (הדר) לא נהנה, וזה (בעל החצר) לא חסר! ואם מדובר שבעל החצר הפסיד (כיוון שהחצר עומדת להשכרה, וכאנשים רואים שמישהו גר בחצר, לא פונים לבעל החצר בשביל לשכור את החצר - תוספות ד"ה זה נהנה), והדר בחצר נהנה (כיוון שאם לא היה גר שם - היה צריך לשכור חצר אחרת) - פשיטא שחייב לשלם, כיוון שזה נהנה וזה חסר! ולכן אומרת הגמרא שהספק של רב חסדא היה במקרה שזה נהנה וזה לא חסר - כגון שבעל החצר לא הפסיד, אך הדר בחצר כן נהנה, והספק הוא האם חייב כיוון שנהנה, או שפטור כיוון שבעל החצר לא הפסיד.
רב חסדא מציג את ספיקו בפני רמי בר חמא, שמשיב לו שגם במקרה של הנאה ללא חסרון ישנו חיוב לשלם ומביא ראייה לכך מהמשנה, אך הגמרא דוחה את ראייתו ובהמשך מובא שלדעת אמוראים נוספים כגון רבי אמי ורב כהנא זה נהנה וזה לא חסר פטור.

שורש הפטור

האחרונים הציגו כמה אפשרויות להבנת הדעה הסוברת ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור", ונביא את דבריהם ואת הראיות לצדדים השונים.

שיטת הפני יהושע

כפי שנביא לקמן, במקרה שבו אדם דר בחצר חבירו העומדת להשכרה אע"פ שיש לו בית משלו ("זה לא נהנה וזה חסר") לדעת התוספות (ד"ה זה אין נהנה) אין חיוב על התשלום מפני שאין לדייר הנאה ועל החסרון בלבד אי אפשר לחייב מפני שהוא גרמא בעלמא.
הפני יהושע (ד"ה בתוספות) הקשה על דברי התוספות, אם הפסד המזיק אינו סיבה לחייב בגרמא, מדוע ברור לגמרא שזה נהנה וזה חסר חייב? הרי החיסרון אינו סיבה לחייב, והגמרא מסתפקת האם הנאה בלבד היא סיבת חיוב!
ותירץ הפני יהושע, שלפי תוספות החיסרון אמנם אינו סיבה לחייב, אך ההנאה מרכוש חבירו - פשיטא שהיא סיבה לחייב, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. והגמרא הסתפקה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב, כיוון שסברה שאולי במקרה זה כופין על מידת סדום, ופוטרים את הנהנה, כיוון שבעל החצר לא הפסיד, וזו מידת סדום לחייב תשלומין על שימוש שהוא לא הפסיד ממנו. יוצא אם כן שלדעת הפני יהושע שורש הפטור של "זה נהנה וזה לא חסר" הוא הדין של "כופין על מידת סדום", ובמקום שבו דין זה לא שייך אפשר לחייב על עצם ההנאה מהנכס.
ובאמת בדברי התוספות במסכת בבא בתרא (יב ב ד"ה כגון זה) מפורש כדעת הפני יהושע, וכך מדויק מלשונו של הרמב"ם (שכנים ז;ח).
רבי שמעון שקופ בחידושיו למסכת בבא קמא (סימן כה) מקשה על הפני יהושע מהמשך סוגיית הגמרא, שם הגמרא מנסה להביא ראייה שזה נהנה וזה לא חסר חייב מהלכות מעילה, ולפי שיטתו של הפני יהושע הדברים קשים להבנה, שהרי לא שייך להחיל על ההקדש את הדין של "כופין על מידת סדום".

זה לא נהנה וזה חסר

שיטת התוספות

תוספות (ד"ה זה אין נהנה) כותבים, שגם במקרה הרביעי שבו הדר בחצר לא מרוויח, ובעל החצר מפסיד, הגמרא יכלה להגיד שפשיטא שפטור, ואפילו גירשו מביתו ונעל את הדלת בפניו פטור - כיוון שלא נהנה, ומה שחיסרו וגרם לו הפסד - זה לא סיבה לחייב כיוון זו גרמא בעלמא.

השלטי גיבורים (ד"ה ובפירוש) הבין בפשטות בדברי תוספות, שאפילו אם דר בביתו לאחר שגירשו מביתו ונעל את הדלת - פטור כיוון שלא נהנה. וכן כתב הטור (סימן שסג).

הפני יהושע (ד"ה בתוספות) הקשה על דברי התוספות, אם הפסד המזיק אינו סיבה לחייב בגרמא, מדוע ברור לגמרא שזה נהנה וזה חסר חייב? הרי החיסרון אינו סיבה לחייב, והגמרא מסתפקת האם הנאה בלבד היא סיבת חיוב!

ותירץ הפני יהושע, שלפי תוספות החיסרון אמנם אינו סיבה לחייב, אך ההנאה מרכוש חבירו - פשיטא שהיא סיבה לחייב, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. והגמרא הסתפקה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב, כיוון שסברה שאולי במקרה זה כופין על מידת סדום, ופוטרים את הנהנה, כיוון שבעל החצר לא הפסיד, וזו מידת סדום לחייב תשלומין על שימוש שהוא לא הפסיד ממנו. והביא סיוע לדבריו מדברי הגמרא בהמשך (ב"ק כ ב), שאין להוכיח שזה נהנה וזה לא חסר חייב מדברי רבי יהודה שהבית והעליה של שנים שנפלו, ובנה בעל העליה את הבית ודר בתוכו - צריך לשלם דמי שכירות לבעל הבית, כיוון שמדובר בבית חדש, וחייב משום שמשחיר את הקירות כשגר בו. ומשמע - שמשלם את כל דמי השכירות אף על פי שההפסד מהשחרת הקירות קטן יותר מדמי השכירות. ומוכח שכיוון שנהנה - חייב, ובגלל השחרת הקירות - אין כאן משום מידת סדום משום שבעל הבית הוזק במקצת. וכן משמע בדברי התוספות בהמשך (ב"ק כא א ד"ה ויהבי להו ליתמי), שכתבו ש"חייב לשלם מה שנהנה אף על פי שלא חיסר כל כך".

הדרכי דוד (ד"ה שם תוס' ד"ה זה אין נהנה) כתב בדומה לכך, שאמנם המחייב העיקרי הוא ההנאה בלבד, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. ובמקום שאין הנאה - ברור שפטור. והסתפקה הגמרא האם כשלא חיסר ממון לחבירו בהנאתו - פטור משום שכשלא נחסר חבירו בהנאתו - כאילו נהנה מן ההפקר ופטור, או לאו.

הקהילות יעקב (ב"ק סימן י"ח) תירץ, שלפי תוספות הנאה לבד או חיסרון לבד לא יכולים לחייב, אך צירוף של הנאת המזיק וחיסרון הניזק גורמים לחייבו. הפני יהושע כתב שדוחק לתרץ כך ולכן תירץ כדלעיל.

שיטת הרי"ף

הרי"ף כתב, שהדר בחצר חבירו העומדת להשכרה - חייב אפילו אם לא נהנה מכך - כיוון שחסרו ממון.

ביאור הרא"ש והרא"ה

הרא"ש כתב, שלפי הרי"ף אין זה גרמא בעלמא כמו מגרש חבירו מביתו ולא דר בו, שפטור כי לא נהנה, כיוון שכאן הוא השתמש במה שחיסר מחבירו, ואף על פי שהיה יכול להשיג שימוש זה על ידי דבר אחר, ולא הרוויח על ידי זה - חייב, כיוון ש"אכל מה שחבירו נפסד".

וכן כתב הנימוקי יוסף (דף ט. בדפי הרי"ף ד"ה וחצר דקיימא לאגרא) בשם הרא"ה, שהדר בחצר חבירו וחיסרו, חייב עף על פי שלא נהנה. אך אם לא דר בה - אלא סגרה ולא נתן לו להיכנס - פטור.

וביאר ר' שמעון שאקפ (ב"ק סימן י"ט), שסברת הרא"ה לחלק בין דר בבית ללא דר בבית, היא, שרק על ידי שגר בבית האדם נחשב מזיק, כיוון שהבית מייצר מגורים כמו שעץ מייצר פירות, וכשגר בבית מזיק את המגורים - הפירות, וזה היזק וחיסרון שלם, אך אם לא גר - רק גרם להפסד הדיורים, אך לא השתמש בהם.

ר' שמואל רוזובסקי כתב (חידושי ר' שמאול סימן י"ח) בדומה לכך, אך כתב שחיובו של הדר בבית הוא מדין גזילה, שגזל את ההשתמשות בבית.

פסיקת ההלכה

רבנו יונה בבבא בתרא (בבא בתרא ד עמוד ב ד"ה עלה בידינו) כתב, שזה נהנה וזה לא חסר חייב, כי כתוב שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור משום שנאמר: "ושאיה יוכת שער", ומשמע שללא הטעם הזה - הוא חייב.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• זה לא נהנה וזה חסר, צבי שטיינמץ, מעליות יח, תשנ"ז.
• זה חסר וזה לא נהנה, אודי אקסלרוד ואביחי גרינולד, בלכתך בדרך כב, תשס"ד.