מעשה שבת

מקורות
בבלי:	חולין טו א
ירושלמי:	תרומות ב א
רמב"ם:	שבת ו כג
שולחן ערוך:	אורח חיים שיח א

דעות התנאים

מצינו מחלוקת בגמרא (חולין טו א) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבת למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

תוספות (גיטין נג ב ד"ה המבשל) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי רש"י ישנה לכאורה סתירה בין פירושו לכתובות ל"ד ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש בחולין ט"ו ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי הירושלמי (תרומות ב א) . מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר הפני משה (ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת הגמרא (בבא קמא עא א) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

פסיקת ההלכה

ראשונים

להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי בגמרא (בבא קמא שם) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל (פסחים עד ב) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך הגמרא (בחולין שם) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת בירושלמי (שם) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל מראה הפנים (ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו התוספות (חולין שם ד"ה מורי להו).

לעומת זאת, יש מן הגאונים (בה"ג שבת כ"ב ב, ורב אחאי גאון שאילתות שלח כב) ובעקבותיהם גם הרי"ף (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) והרמב"ם (שבת ו כג) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר הר"ן (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

הרא"ש (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת ר"י בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ שבת לח א), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

פסיקת השולחן ערוך והאחרונים

הבית יוסף (אורח חיים סימן שיח) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן בשו"ע (אורח חיים שיח א) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, הגר"א (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך ממשנה (תרומות ב ג) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת המשנ"ב (ס"ק ז) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי הביאור הלכה (ד"ה המבשל בשבת) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם הילקוט יוסף (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל המנוחת אהבה (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

גדר שוגג ומזיד

יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל שולחן ערוך הרב (שיח ב) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם בילקוט יוסף (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב הפרי מגדים (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם המשנ"ב (ס"ק ב), כף החיים (ה) ילקוט יוסף (עמ' עו סעיף מד) מנוחת אהבה (יג) ופניני הלכה (שבת א טז ט).