בדין שתי מלאכות היוצאות מפעולה אחת

בדין שתי מלאכות היוצאות מפעולה אחת

א. סיכום הסוגיה

המשנה המובאת בגמרא בפרק שביעי(שבת עג.) מביאה רשימה של כל שלושים ותשע מלאכות השבת.
הגמרא (שבת עג:) מצטטת: "הזורע והחורש", ושואלת: הרי בתהליך החקלאי הטבעי חורשים תחילה ואחר כך זורעים, אם כן למה כתבה המשנה הפוך?
עונה הגמרא: שמדובר בארץ ישראל, וכיון שהקרקע קשה – חורשים גם לאחר שזורעים.
לפי המבואר בגמרא, יש לעיין מהי מלאכת חורש.
לכאורה, מלאכת חורש היא פעולה בהטבת הקרקע, הקשורה לצומח בה.
בתוספות(עג:, ד"ה "מכדי מכרב כרבי") אמרו, שאין לשאול מכאן על המכבה והמבעיר, שלכאורה גם סדר כתיבתם צריך להיות הפוך, משום שכאן נכתב כל "סידורא דפת" לפי הסדר מלבד חורש וזורע.
על כך שואל הפני יהושע(עג:, ד"ה "בגמרא מכדי") : הרי גם בלי "סידורא דפת" היתה נשאלת השאלה, מפני שכל מהותה של מלאכת חורש היא היותה הכנה לזריעה. ואין הדבר תלוי בכוונת האדם, אלא כל מקום שרגילים לזרוע בו והוא ראוי טכנית לזריעה (לא חול או סלע["צונמא" – פסחים מ"ז:] ), אם אדם חרש שם – יעבור על מלאכת חורש; משמע שחרישה היא הכנה לזריעה, ואם כן קשה מדוע הוקדמה מלאכת הזורע.
האגלי טל(מלאכת חורש ה', ח') מביא את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם, שאומר שאם אדם מסיר ענפים יבשים מעץ כי לא רוצה שייפלו על הקרקע וירעו אותה – הוא עובר על מלאכת חורש. משמע מדבריו, שבמלאכת חורש אין צריך לפעול דווקא בגוף הקרקע, אלא כל הטבה לקרקע כלולה באיסור, גם אם היא נעשית על ידי מניעת היזק חיצוני.
בהמשך הגמרא(שם עג:) מובאת מימרא בשם רבי אמי, ש"זומר חייב משום נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע". שואלת הגמרא על המבריך והמרכיב אם חייבים הם רק משום זורע ולא משום נוטע, ועונה שבאמת יש לקרוא את הגמרא כך: "(..והנוטע והמבריך והמרכיב חייב) אף משום זורע..". לאחר מכן מביאה הגמרא את דברי רב כהנא, שאמר "זומר וצריך לעצים חייב שתים: אחת משום קוצר ואחת משום נוטע", וכמוהו גם רב יוסף ואביי, שמציינים מלאכות שחייב על כל אחת מהן משום שתיים.
יש לברר מהי בדיוק תשובת הגמרא, שהנוטע, מרכיב או מבריך חייב גם משום זורע.
בעלי התוספות(עג: ד"ה "משום זורע") אומרים שהתשובה היא לעניין התראה, שיכול להתרות בהם משום נוטע וגם משום זורע (ומוכיחים שם התוס' שלא חייבים להתרות על תולדה דווקא משום האב).

הר"ן (במיוחס לר"ן, שבת עג: ד"ה "אימא אף משום זורע") לומד מכאן לעניין "מעין אב", שיש תולדות שהן של "מעין אב" וחייב להתרות עליהן משום ה"מעין אב" ולא משום האב, כמו זומר שהוא משום נוטע (="מעין אב") ולא משום זורע (=אב), כיון שהוא פעולה על העץ ובכך דומה יותר לנוטע.

הריטב"א(שבת, עג:) מביא את קושיית התוס' על פירוש רש"י, שלפי דבריו יוצא שאם אדם זומר וזורע יתחייב שתיים, וזה לא מסתדר עם הכתוב בגמרא קודם לכן "הזורע והזומר והנוטע... כולן מלאכה אחת הן". ומסביר הריטב"א בדעת רש"י, שאם האדם רק זומר וזורע – באמת יהיה חייב שתיים, אבל אם עשה איתן גם מלאכת נוטע – יהיה חייב אחת על כולן. ומוסיף הריטב"א: "נמצא רבוי המלאכות ממעט הקרבנו'"; כיון שמלאכת נוטע היא כממוצעת בין זומר וזורע, היא מחברת ביניהן ועושה את כולן לאגודה אחת (כי היא קשורה עם כל אחת בפני עצמה). ויש להבין מצד איזה דין הדבר קורה.
אפשר לבאר על פי המשנת שבת(עניני מלאכות, דף ע"ג: ד"ה "גמ': א"ר אחא א"ר חייא, שהריטב"א "שואל" כאן דין מהלכות קורבנות הנקרא "גרירה". לפי דין זה, אם אדם עשה אב ותולדה – חייב רק על האב, ונפקא מינה שאם שכח בעת הבאת הקרבן שעשה את התולדה – הקרבן פוטר אותו מדין גרירה. על כן, אם עבר אדם גם על נוטע יחד עם זומר וזורע, אזי הקרבן שמביא על זורע ונוטע פוטר מדין גרירה גם את הזומר שהוא תולדת הנוטע, אך אם לא עבר על נוטע – יתחייב בקרבן נוסף.

ב. חרישה בארץ ישראל ובחוץ לארץ

הגמרא(עג:) שאלה מדוע במשנה בא חורש לאחר זורע, וענתה כי מדובר בארץ ישראל, שם הקרקע קשה וצריך לחרוש בה גם לאחר הזריעה (על מנת לכסות את הזרעים). עולה מדברי הגמרא, שחרישה שנייה מחייבת את האדם משום חורש, והגם שלכאורה כיסוי הזרעים הוא חלק מתהליך הזריעה – זה עדיין חלק מיצירת התנאים של בית גידול נוח לצמח.

בגמרא במסכת מכות(כא:) נאמר: "א"ר ינאי: ...החופה [=מכסה] בכלאים לוקה". הגמרא שם מבררת ואומרת, שחופה חייב משום זורע ולא משום חורש (כי אין חיוב על חורש בכלאיים, ככתוב בתורה(דברים, כב, ט) "לא תזרע... כלאים", ולכן חופה – שרואים שחייב משום כלאיים – צריך לומר שסיבת חיובו משום זורע). ממשיכה הגמרא שם ושואלת: "..ולילקי נמי משום זורע ביום טוב?.." – משמע שהגמרא רוצה לחייב חופה משום זורע אף במלאכות שבת.

נשאלת השאלה על גמרתנו, האומרת שעל חרישה שנייה (=חיפוי) בארץ ישראל חייב משום חורש ולא משום זורע – מדוע אינו חייב גם משום זורע?
[לכאורה, גם במסכת מכות מסכימה הגמרא שבפעולת החיפוי יש חרישה, אלא שאין הדבר קשור לאיסור כלאיים].

מספר תירוצים נאמרו בדבר:

א. מצפה איתן(: לדעת המצפה איתן, כיון שמדובר בארץ ישראל, שאדמתה קשה, עיקר מלאכת המחפה שם הוא לרכך את הקרקע (מה שאין כן בקרקע רכה יותר). הריכוך הוא עיקר העניין והזריעה היא ממילאית, ולכן חייב רק משום חורש (אף שהמחפה בדרך כלל גם זורע).

ב. מנחת חינוך(קונטרס "מוסך השבת", "החרישה", א): המנחת חינוך מוכיח מדברי רש"י (בפסחים מז: ד"ה "ושביעית") שאכן חרישה שנייה היא גם מלאכת זורע, ואומר שאף אצלנו בגמרא – לגבי ארץ ישראל – חייב גם משום זורע (הסבר זה דחוק מבחינה לשונית, כי לא כתוב כך. ואפשר לומר לדעתו, שפשוט שחייב משום זורע, כיון שזה חלק מתהליך הזריעה; ומפני שהחידוש הוא שעובר גם על חורש – הגמרא מזכירה רק את חורש).

ג. רש"ש(מועד קטן, ב:, על תוס ד"ה "חייב שתיים"): לפי שיטת הרש"ש במועד קטן, אם במלאכה מסוימת יש פעולה עיקרית משום אב אחד ופעולה נוספת הטפלה לה משום אב אחר – חייב רק משום העיקרית, וקל וחומר שבאב ותולדה חייב רק משום האב. לכן בחרישה שנייה בארץ ישראל, שיש בה משום אב דחורש ומלאכת זורע בה היא תולדה בלבד – חייב רק משום חורש [בחירת הפעולה העיקרית אינה מבטלת את השנייה; למשל, בחרישה בארץ ישראל יוכל להתחייב משום כלאיים (אם חיפה בחרישה כלאיים), ופטור רק לעניין שבת].

ד. אור שמח(על הל' שבת לרמב"ם, ז, ד): שיטת האור שמח היא שרק בפעולה שבה יש שני גופים נפעלים (כגון: "זומר וצריך לעצים"(שבת, עג:)) יכול להתחייב משום שני אבות, אך בחרישה שנייה בארץ ישראל – שרק הקרקע נפעלת (גם הפעולה על הזרע נעשית דרך הקרקע) – לכן חייב רק משום אחד (="חורש").

ג. המנכש והמשקה, מדין מה חייב ולמה רק משום אחד

בגמרא(מועד קטן, ב:) כתוב: "המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת – משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש. רב יוסף אמר: משום זורע".
בהמשך הדברים מקשה עליהם אביי, מדוע הם מחייבים על המלאכה הזאת רק חיוב אחד ולא שניים, והרי כבר מצינו (בגמרא שלנו) שרב כהנא מחייב על פעולה אחת משום שתיים ("זומר וצריך לעצים")?!.
על קושיית אביי אומרת הגמרא "קשיא" ולא "תיובתא" – משמע שיש תשובות על שאלת אביי (מה גם שרב כהנא הוא אמורא, ורבה ורב יוסף יכולים לחלוק עליו). לאחר מכן, מוכיח רב יוסף בגמרא שם את שיטתו מכלאיים, שנאמר בתוספתא(כלאיים, א, י) "המנכש והמחפה לכלאים לוקה", וכאמור איסור כלאיים הינו על זריעה ולא על חרישה, ואם כן משמע משם שהמנכש הוא זורע. וממשיכים שם רבה ורב יוסף לדון בנושא.

לכאורה, ניתן להסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא מצד הפעולה המעשית – מהן המלאכות הללו בעצם, האם חורש או זורע.

התוס'(מו"ק, ב: ד"ה "קא מרפויי ארעא") מסבירים במחלוקת זו, שגם רב יוסף מודה כי מצד דמיון המעשה מלאכות אלו הן 'חרישה', אבל עם זאת סובר שהולכים אחר מחשבת האדם, וכאן תכלית מעשיו היא 'זריעה'. [ריטב"א(מו"ק, ב: ד"ה "איתמר המנכשו") מסביר שרבה הולך אחר הפעולה העכשווית שנעשית, ואילו רב יוסף אחר הפעולה העתידית].

יש מקום לעיין כיצד יסבירו המנחת חינוך והמצפה איתן, על פי שיטתם, מדוע באמת מחייבת הגמרא במועד קטן רק משום מלאכה אחת ולא משום שתיים [יש שיטות נוספות בהסבר הגמרא במועד קטן, והן יובאו בהמשך].

לשיטת המנחת חינוך(קונטרס "מוסך השבת", "החרישה", א), שאומר שגם בחרישה שנייה חייב משום שתיים, קשה יותר מדוע בגמרא במועד קטן חייב אחת. ואולי צריך לומר בדעתו, שסובר שמנכש ומשקה אינם דומים כל כך לזורע, ובפעולות אלה רק בעקיפין האדם מצמיח, ולא כמו בחרישה שנייה – שבחרישתו מכניס ממש את הזרעים לאדמה [אפשר לומר שבחרישה של ארץ ישראל מפזר את הזרעים תחילה ולאחר מכן חורש, וכך נזרעים הזרעים תוך כדי החרישה (באופן זה נחסכת החרישה שלפני הזריעה)], ועל כן במנכש ומשקה לא חייב גם משום זורע.
אמנם, תשובה זו טובה רק לדעת רבה שאומר שהעיקר בפעולות הללו הוא "משום חורש", אך לדעת רב יוסף שאומר "משום זורע" – הדבר אינו מובן: מאי שנא? לכן צריך לומר, שהמנחת חינוך יגיד שגם בפעולות הנזכרות במועד קטן חייב משום שתיים, והלכה כאביי, ובאמת קשיא על רבה ורב יוסף המחייבים משום אחת.
המצפה איתן יסביר לכאורה על פי דרכו, שרבה ורב יוסף חולקים מהו עיקר הפעולה, ועל יסוד עיקר זה מתחייב, כפי שבחרישה בארץ ישראל – שעיקר הפעולה (=המעשה) הוא החרישה ולכן חייב רק משום חורש. (לפי שיטת המצפה איתן יש לומר כי קיים הבדל בין המקרה בגמרתנו לבין המקרה במסכת מכות(כא:), שבמכות מדובר בקרקע רכה, ובמעשה החיפוי העיקר הוא הזריעה, ואילו אצלנו, שהקרקע קשה – העיקר הוא ריכוך הקרקע בעוד שהזריעה היא ממילאית).

ד. שיטת הרמב"ם

ישנה קושיה בהבנת דברי הרמב"ם בענייננו.
בהלכה אחת מהלכות שבת כותב הרמב"ם(הל' שבת, ח, א) : "המנכש בעיקרי האילנות... הרי זה תולדת חורש" – משמע שפוסק כרבה, שמנכש הוא חורש;
בהלכה שלאחריה(ח, ב) כותב : "אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע" – משמע שפוסק כרב יוסף, שמשקה הוא זורע.

ושמעתי בשם הרב יוסי רודריגז שמתרץ את דברי הרמב"ם ע"י כך שמחלק בין זרעים לצמחים. ואומר, שבאמת יש הבדל בפעולת ההשקיה אם היא נעשית על זרעים או על צמחים, שאם השקה צמחים – ודאי שזרע, כי אע"פ שהמים מרככים את הקרקע, הקרקע כבר פחות משפיעה על הצמח והוא עצמאי ורוצה לשתות מים, ולכאורה הרי זה זורע לכו"ע. ומה שנחלקו רבה ורב יוסף הוא רק בזרעים, שלדעת רבה פעולת ההשקיה משמעותית יותר לריכוך הקרקע (בשלבי הנביטה וההשתרשות הראשוניים של הזרע בבית גידולו) ועל כן חייב משום חורש, ולדעת רב יוסף הפעולה היא על הזרע ולכן חייב משום זורע. וכך מתורץ הרמב"ם – שבאמת פסק כרבה, ומה שכתב שמשקה הוא "תולדת זורע" מתייחס לצמחים שבהם גם רבה מודה שחייב משום זורע.[אולי אפשר להסביר כך גם את דברי המאירי, שפוסק גם הוא פעם כרבה ופעם כרב יוסף].

אך עדיין קשה מדברי הרמב"ם (בהלכות כלאיים, א, ב) , שכתב: "אחד הזורע או המנכש או המחפה..." בין החייבים משום כלאיים; משמע שהמנכש הוא זורע וכפסק רב יוסף.

הרב יוסי מתרץ אף קושיה זו על פי האמור לעיל, ומסביר שגם בהלכות כלאיים מדובר שכבר ישנו צמח. כלומר, גם במנכש ניתן להבדיל ולחלק בין צמח לזרע – בצמח המנכש הוא כזורע, כי למרות שפועל גם על הקרקע, הצמח הינו עצמאי יותר ואינו זקוק כל כך לחיזוקים מן הקרקע, ולכן הפעולה היא באופן ישיר על הצמח לחזקו; בזרע – לעומת זאת – זהו חורש, כי יניקת כח מן הקרקע (אוויר, מינרלים וכדו') היא חיונית לזרע.
ראיה לתירוץ זה אפשר להביא מלשון הגמרא במועד קטן, שנאמר שם "המנכש והמשקה מים לזרעים... רבה אמר: משום חורש" [=אך בצמחים מודה שחייב משום זורע].

תירוץ נוסף לקושיה בדברי הרמב"ם הוא, שאין להוכיח מפסיקת הרמב"ם בהלכות כלאיים (שמנכש חייב בכלאיים) שסובר כי מנכש הוא זורע. ישנו חיוב נוסף בכלאיים, והוא המקיים (=שאינו עוקר גידולי כלאיים שעלו בשדהו). גם חכמים מודים לרבי עקיבא(מסכת מכות, שם) שאדם שפועל כלשהו על הזרע חייב משום מקיים, ולכן אף שפסק הרמב"ם כרבה שהמנכש כחורש – מובנת פסיקתו שמנכש חייב בכלאיים, משום שפעולת הניכוש מסייעת לזרע וחייב משום מקיים.

דרך נוספת לתרץ(הערות הרב הרשלר על הרמב"ן, שבת ע"ד: סוף הערה 175) את הרמב"ם בכלאיים היא שבאמת המנכש עיקרו הוא חורש, אבל עם זאת יש בו גם זורע, ולעניין כלאיים שייך זורע.

עוד אפשר לתרץ ברמב"ם כדבריו של הנודע ביהודה(תנינא, ל"א), שמסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא בדמיון המעשה עצמו – האם חורש או זורע (ובזה חולק על הסבר התוס' ). לפי זה, יכול הרמב"ם לפסוק בערבוביה ולדמות כל מלאכה לאב לו היא דומה על פי דעתו, ואינו חייב לפסוק כדעת אחד האמוראים בשתי הפעולות, כיון שאין בכך סתירה של קו מנחה כלשהו של השיטות.

ה. מה בין מנכש ומשקה לזומר וצריך לעצים

ישנן שיטות נוספות המבארות את מחלוקת רבה ורב יוסף ועונות על קושיות אביי, ולמעשה מסבירות מהו ההבדל בין "זומר וצריך לעצים" שחייב שתיים לבין "המנכש והמשקה מים" שחייב רק אחת:
האור שמח(על הלכות שבת לרמב"ם, ז, ד) מביא שני תירוצים:

1. "זומר וצריך לעצים" זו פעולה שיש בה שני אבות מלאכה (הזורע והקוצר), ועל כן חייב משום שניהם, אבל "המנכש והמשקה" הן פעולות שחיובן הוא רק משום תולדה, ולכן יש להכריע מהו האב שהן תולדותיו – שאלה בה חולקים רבה ורב יוסף – ואין לחייב בהן משום שתיים. תירוץ זה מתאים לדעת הרמב"ן(שבת עד: "הא דאמרינן תולש") , שכותב לגבי הגוזז: "דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם".

2. ב"זומר וצריך לעצים" יש תרי גופי (=שני נפעלים): העץ הנטוע, שעתה גדל טוב יותר, והעצים הזמורים, שמשתמש בהם לצורכו, ומשום כך חייב שתיים. אבל במנכש ומשקה, שהנפעל הוא הקרקע בלבד (שהרי גם הזרע נפעל דרך הקרקע ) – חייב אחת. [אולי אפשר לומר שגם הרמב"ן סובר כך, ויאמר שאף כי בדרך כלל אין "חדא תולדה לשני אבות" – זה מפני שמדובר במקרה שיש נפעל אחד, אך ב"זומר וצריך לעצים" אכן חייב שתיים מצד מה שישנם שני נפעלים].
בתשובת האור שמח שב"זומר וצריך לעצים" יש שני נפעלים, צריך להבין מה בדיוק פירוש 'שני נפעלים'; האם מדובר בשני נפעלים נפרדים שאינם קשורים או כאלה שיש ביניהם קשר.
התוס'(שבת עג: "זומר וצריך לעצים") שואלים מן הגמרא(בסנהדרין כו.), המספרת על כהן שזמר בשביעית – הרי אסור הדבר, כיון שמצמיח בזמירתו את האילן ונמצא שזרע בשביעית? ומשיבים, שהוא יכול לומר שכוונתו "לעקל בית הבד" (=ליצור סלים מהענפים, כדי לאסוף בהם את הזיתים המיועדים לסחיטה).
ושואלים התוס': הרי בסוגייתנו מתחייב משום נוטע אף אם לא התכוון ?![כך אומרים תוס' גם במועד קטן דף ב': ד"ה "חייב שתים"]. ועונים: מדובר שם במקרה שהזמירה לא יוצרת תיקון באילן, וממילא אינה מצמיחה אותו אלא מקלקלת אותו.
משמע מדברי תוס', שבאיסורי שביעית יש מעין "פסיק רישא", ואין המעשה תלוי בכוונת האדם, שעל כן הוכרחו לתרץ שם שמדובר במקלקל.
הראש יוסף(שבת ע"ג: ד"ה "אמר רב כהנא") חולק על תוס', על פי דיוק בדברי רש"י . רש"י(שבת עג: "זומר) מפרש: "זומר – להצמיח הגפן", משמע שצריך שיתכוון האדם להצמיח בשביל להתחייב משום נוטע. מסביר הראש יוסף, שזה משום ששתי הפעולות של הקצירה והנטיעה הן שתי פעולות נפרדות, אע"פ שנעשות במעשה אחד, כיון שהתיקון לאילן (=הצמחתו) בא מאוחר יותר ואינו קשור ישירות לזמירה. לכן, אומר הראש יוסף, במקרה זה אין כאן "פסיק רישא", משום ש"פסיק רישא" הוא מעשה שפועל מיד ומאותה פעולה מיד יוצא דבר נוסף, אך כאן, שהתוצאה באה מאוחר – אין זה בכלל "פסיק רישא" ולכן תליא בכוונת האדם.
וכך מסביר גם לגבי המקרה בשביעית, שלא צריך לומר כתוס' – שמקלקל – אלא אפילו מתקן, הדבר תלוי בכוונתו (כי אין "פסיק רישא"), וכיון שלכאורה לא התכוון ("לעקל בית הבד אני צריך") – פטור [מדברי הראש יוסף עולה כי סתם כך יש "פסיק רישא" בשביעית].
שיטת הראש יוסף לכאורה מקצינה את שיטת האור שמח, שכן לפיה אלו שני נפעלים שונים לגמרי.
הרב קוק ב"שבת הארץ" (קונטרס אחרון אות ט') חולק על התוס' ועל הראש יוסף, האומרים שיש "פסיק רישא" בשביעית. ומוכיח דבריו מהרמב"ם בפירוש המשניות, ואומר שבשביעית הדבר תמיד תלוי בכוונת האדם כי אין "פסיק רישא" בשביעית, ולא מפני שב"זומר וצריך לעצים" אין "פסיק רישא", אלא אפילו אם העץ מיתקן מיד – עדיין אין "פסיק רישא" היות ומדובר בשביעית, משא"כ לעניין שבת, שיש לומר כתוס', שלא משנה כוונת האדם כי יש "פסיק רישא". [נפק"מ בין דעת הראש יוסף לדעת הרב קוק תהיה לכאורה במקרה של "פסיק רישא" מוחלט (=מידי) בשביעית או ב"זומר וצריך לעצים" בשבת].

הריטב"א במועד קטן (ב:) גם הוא מתרץ את קושיית אביי, אבל לפני שנביא דבריו נקדים הקדמה קצרה:

ישנם כמה הבדלים בין שבת ליו"ט:
א. לעניין העונש, בשבת – אם הזיד חייב כרת ואם שגג חייב חטאת, ביו"ט – חייב מלקות;
ב. לעניין "קים ליה בדרבה מיניה", בשבת – כיון שבשבת יש עונש מיתה, אדם יכול להיפטר מכל העונשים האחרים אם התחייב על אחד מהם ועל מיתה, משום קלב"מ, ביו"ט – אין קלב"מ.
ג. לעניין חילוק חטאת, בשבת – בגמרא(שבת קג:) מובא שרבי יוסי למד כי יש חילוק חטאת, הווי אומר, שאם אדם עשה שתי מלאכות בהעלם אחד יהיה חייב שתיים ("מאחת... מהנה... פעמים שחייב על כל אחת ואחת"), וכמו כן אם בפעולה אחת עשה שתי מלאכות יהיה חייב שתיים, ביו"ט – יש מקום להתלבט אם יש חילוק מלקויות ועל מלאכה אחת יוכל להתחייב משום שתיים או לא.

הריטב"א (מו"ק ב: ד"ה "איתמר המנכשו" [עי' הערה 156 במהדורת מוסד הרב קוק]) גורס "המנכש והמשקה מים לזרעים ביו"ט" וכו', וכך מסביר את הגמרא על פי מה שאמרנו: באמת גם רבה ורב יוסף מסכימים שבשבת יש חילוק מלאכות ויכול להתחייב שתיים, ולכן ב"זומר וצריך לעצים" חייב שתיים, וכן אומר רב יוסף בעצמו – "האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים"(שבת עג:). אבל במועד קטן (במנכש ומשקה) מדובר ביו"ט, והם סוברים שאין חילוק מלאכות ביו"ט ואי אפשר להתחייב משום שתיים, אלא אפשר לקבל רק עונש אחד של מלקויות, והשאלה היא משום מה מתרים בו – משום חורש או משום זורע [דמיון מעשה או מחשבת הלב (על פי תוס')], ובזה הם חולקים. ואביי חולק עליהם וסובר שכשם שיש חילוק מלאכות בשבת כך גם ביו"ט, ואומר שהמלאכה הזאת היא משום שני דברים, ומוכיח מ"זומר וצריך לעצים" שחייב שתיים. ואף שרבה ורב יוסף מסכימים איתו, הוא מביא את ההוכחה משבת ואומר שכך גם ביו"ט (יש חילוק מלאכות).
גם התוס'(מו"ק ב: "חייב שתיים") מזכירים "...בשתי מלקיות תרוייהו", ומשמע מכך שמדברים על יו"ט.

הסבר זה קצת קשה מקושיית אביי, שהרי לכאורה אין זה כל כך "קשיא" כיון שרבה ורב יוסף סוף סוף מסכימים על זה?!
עוד קשה על שיטת הריטב"א – מה מקשה רב יוסף על רבה (בהמשך הגמרא במועד קטן) מכלאיים, שם נאמר שמנכש חייב ומשמע שמנכש הוא זורע? הרי גם רבה מסכים שמנכש הוא גם זורע, אלא שהעיקר הוא חורש, וכיון שאין חילוק מלאכות ביו"ט חייב רק משום חורש, ובכלאיים לא שייכת חרישה ולכן חייב משום זורע; מה, אם כן, הקושיה על רבה?

האגלי טל(מלאכת חורש, ה, ז, ד) עונה על השאלה ואומר שבכלאיים לא חייבים על תולדות אלא על מלאכות שהן אבות, ואם חייב בכלאיים על מנכש – משמע שמנכש הוא ממש אב של זורע ודומה לו [לא רק באופן טפילי, אלא בעיקר], ולכן צריך להתרות בו [משום שהוא האב ולא חורש], ולפי זה קושיית רב יוסף על רבה היא לעניין התראה. ורבה מתרץ שחייב משום מקיים, שבו גם חרישה היא איסור הפועל את הקיום!

ו. שיטת האור זרוע (בתוספות)

התוס'(מו"ק ב: "חייב שתיים") מקשים על רבה ורב יוסף מ-"זומר וצריך לעצים". משמע מכך שהבינו כי רבה ורב יוסף נחלקו אף בשבת, ולא רק ביו"ט, כהבנת הריטב"א(מו"ק ב: "איתמר המנכשו").
לפי זה, יש במהלך בגמרא שתי שאלות, זו על גבי זו:
א. כמה יתחייב אדם על פעולה אחת שבה שתי מלאכות?
ב. ואם מתחייב אחת – על איזו מן המלאכות חייב?
לכאורה, על פי דברי תוס' נראה שגם בשבת אומרים רבה ורב יוסף שחייב רק אחת ולא שתיים, ובאמת הם חולקים על רב כהנא ויאמרו ב"זומר וצריך לעצים" שחייב רק אחת [על פי תוס' שם ד"ה "קא מרפויי ארעא" – רבה יאמר משום נוטע, ורב יוסף יאמר משום קוצר].

האור זרוע(הל' שבת, נ"ד – "הזורע") פוסק כרב יוסף במשקה, ואומר שהוא זורע. ועוד אומר בדבריו, שמחלוקתם של רבה ורב יוסף איננה מה המלאכה העיקרית, אלא מה המלאכה היחידה שקיימת בפעולה. ומסביר, שלדעת רב יוסף (הלכתא – לפי דבריו) אם אדם השקה שדה ללא זרעים ו"אפילו בקרקע שדרכה ליחרש" – הוא פטור ואינו חייב משום חורש. ועל פי דבריו צ"ל שרבה ורב יוסף חולקים מהו המעשה עצמו ולא בדמיון או במחשבה (כהסבר התוס'), ואולי חולקים בהגדרת מהות ה"חורש" – שרב יוסף אומר שהוא המכין לזריעה ורק כאשר אין צמחים או זרעים בקרקע, ואילו רבה אומר שהוא המיטיב את הקרקע להיות בית גידול (גם לאחר שכבר טמונים זרעים באדמה).
על פי חילוק זה נסביר את המשנה המובאת בגמרא(שבת קג.) האומרת "המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב"; שלפי רבה חייב משום חורש, שהרי מיטיב את הקרקע, אף שפועל דרך הצמח, ולפי רב יוסף חייב משום זורע, ואפילו שפועל על הקרקע אינו חייב משום חורש, כי החורש הוא מכין לזריעה, בעוד שכאן הצמחים כבר באדמה.
ואולי לזה התכוון רש"י, באומרו באותה משנה (ד"ה "אם לתקן" (לגבי "המלקט עצים [רש"י: מן המחובר] אם לתקן כל שהן" וכו')) "אם לתקן – את האילן או את הקרקע", שלפי רבה התיקון הוא בקרקע (כבית גידול עכשווי), ולפי רב יוסף התיקון הוא באילן (כי תיקון בקרקע נעשה רק בהעדר צמחים או זרעים, כהכנה לזריעה).
לפי דברי האור זרוע נראה שיש נפק"מ רק לרב יוסף, שאם אדם השקה קרקע זרועה חייב משום זורע, ואם השקה בקרקע ללא זרעים פטור, אבל לרבה – בשני המקרים יתחייב משום חורש.

קשה על הסבר האור זרוע בתוס', שהרי בגמרתנו(עג:) אומר רב יוסף בעצמו "האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע", ואיך יובן הדבר לפי דברי האו"ז בהסברת הגמרא במועד קטן (ב:), שרב יוסף מחייב רק משום אחת, ובדווקא ?![והרי זו אותה שאלה הנ"ל, בדבר ההבדל בין מנכש ומשקה ל"זומר וצריך לעצים"]. ושתי תשובות יש:

1. האגלי טל(מלאכת חורש, ה, ז, ו) אומר, שרוב הפעולות הדומות לשתיים הן או כמלאכה האחת או כשנייה, ויש לעיין לְמה דומה יותר ולהכריע, אך יש פעולות הדומות לשתי מלאכות באופן שקול, ובהן חייב שתיים. בכלל אלה האחרונות הן "קטל אספסתא", "זומר וצריך לעצים" ועוד.

2. ניתן לתרץ על פי חילוק האור שמח(על הלכות שבת לרמב"ם, ז, ד) שהזכרנו, שישנו הבדל אם בפעולה יש שני נפעלים או אחד; במנכש ומשקה הנפעל הוא אחד ועל כן חייב אחד, אך ב"קטל אספסתא" וב"זומר וצריך לעצים" יש שני נפעלים, ולמעשה אלה שתי פעולות חלוקות, ולכן חייב שתיים.

הרש"ש (מו"ק ב:, על תוס' ד"ה "חייב שתיים") כותב: "ול"נ... דאיכא ב' מלאכות איזו עיקרית דלחייב עלה והשניה תבטל". בהסבירו את מחלוקת רבה ורב יוסף אומר הרש"ש, ששניהם מודים שבפעולות אלה של ניכוש והשקיה קיימות שתי מלאכות, אך חולקים מהי המלאכה העיקרית שיוצאת מפעולות אלו – האם חרישה או זריעה [את אופן בחירת המלאכה העיקרית לפי כל אחד מהם ניתן להסביר על פי תוס'(מו"ק ב: "קא..")].
זוהי שיטת הרש"ש – אם יוצאות מפעולה אחת שתי מלאכות, בודקים איזו מהן עיקרית, ועליה מחייבים, ואם שתיהן עיקריות באותה מידה – יתחייב על שתיהן. לכן חייב שתיים ב"זומר וצריך לעצים". ונראה שסובר הרש"ש ששתי מלאכות עיקריות בפעולה אחת יכולות להיות רק אבות מלאכה, כי בשתי תולדות יש להעמיק ולבדוק לְמה הפעולה דומה יותר, והיא תיחשב תולדת אותה מלאכה [ולכאורה יסכים עם דעת הרמב"ן(שבת עד: "הא.."), שאין לחייב משום שתי תולדות].
לשיטת הרש"ש, גם כאשר מגדירים את המלאכה העיקרית בפעולה כלשהי, המלאכה השנייה לא מתבטלת (ודלא כאור זרוע דלעיל). נפק"מ, למשל, בחרישה שנייה – שלעניין כלאיים יהיה חייב משום זורע, אף שאין זו המלאכה העיקרית. לפי זה, מה שכתב הרש"ש בדבריו "והשניה תבטל" – זה לעניין החיוב, שמתחייב על המלאכה העיקרית בלבד, אבל לעניינים אחרים – לא.
על פי שיטת הרש"ש נוכל לענות על השאלה מדוע בחרישה שנייה בארץ ישראל חייב רק משום חורש ולא משום זורע; ונאמר, שבחרישה שנייה חורש הוא אב וזורע הוא תולדה, וודאי שאב הינו עיקר לעומת תולדה, ולכן חייב רק משום האב.

ז. שיטת המאירי

המאירי(מו"ק ב: "המנכש בשבת") כותב בתחילת דבריו: "המנכש בשבת חייב משום חורש והמשקה מים בשבת חייב משום זורע". לכאורה, קשים הדברים – שפוסק פעם כרבה ופעם כרב יוסף!
ואולי אפשר לומר כפי שתירץ רה"י הרב יוסי את דברי הרמב"ם – שלמעשה פוסק הוא כרבה, ובמשקה פסק "משום זורע" כיון שמדובר בהשקיית צמח, וגם רבה מסכים שהמשקה צמח נחשב זורע, וכל מה שחלק הוא לגבי זרע, שהמשקהו הינו חורש [אך דחוק מאוד להעמיד כך את המאירי, כי הגמרא אומרת "המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת", ואף שהמאירי לא כתב 'לזרעים' – נראה שהתכוון למקרה בגמרא]. בהמשך דבריו כותב המאירי: "מכל מקום אין לתולדה אחת אלא אב אחד, אחר שאינו מכוין אלא לדבר אחד... אבל מלאכה הדומה לשתי מלאכות, והוא מכוין בה לשתיהן, חייב בשתי חטאות בשוגג". אפשר להסביר את שיטת המאירי בכמה דרכים, ונביא שלוש מתוכן: 1. המאירי סובר שבדרך כלל פעולה שאדם עושה תהיה תולדה של מלאכה אחת בלבד, כי לרוב אין לאדם יותר מצורך אחד במלאכה, וכן הוא אומר: "אחר שאינו מכוין [=אין לו צורך] אלא לדבר אחד". אכן, במקרה שלאדם יש שני צרכים בפעולה אחת, כגון "זומר וצריך לעצים" – אז באמת יתחייב שתיים. ובפשטות נראה כי המאירי סובר כך גם כאשר שני הצרכים שבפעולה הם שתי תולדות, ויהיה חייב משום שתי תולדות (וחולק בזה על הרמב"ן). הבנה זו במאירי מסתדרת עם שיטת האור שמח, שאומר שכאשר יש נפעל אחד חייב אחת, וכשיש שני נפעלים בפעולה אחת חייב שתיים – שזה מה שנקרא "צורך", ואין זה תלוי בכוונת האדם אלא במה שהוא פועל עליו. 2. אפשר לומר שהמאירי סובר כמו הרש"ש והאגלי טל בתוס', ואומר שבדרך כלל בכל פעולה יש מלאכה עיקרית שאליה היא מכוונת – "אלא אב אחד" – ועליה חייב, ואף שיש עוד מלאכה שהפעולה דומה לה מעט גם כן – היא לא נחשבת, כיון שישנה המלאכה העיקרית. במקרה ששתי המלאכות הן עיקריות באותה מידה (כמו ב"זומר וצריך לעצים") – יהיה חייב משום שתיהן. 3. הרב עמיאל שטרנברג מסביר בשיטת המאירי, שמדובר על כוונת האדם, וזאת משמעות אמירתו "מכוין... לדבר אחד". וסברת המאירי, שאם האדם התכוון לדבר אחד בפעולתו – יתחייב משום דבר זה, ואם התכוון שיעלו לו שני רווחים מהפעולה – יתחייב שתיים. ומחלוקת רבה ורב יוסף במועד קטן היא ב"סתמא", מה מתכוון סתם אדם כשהוא מנכש ומשקה, האם לחרוש או לזרוע. ומסכימים שסתם אדם הזומר כוונתו לגדל את העץ, ולכן אין צורך בידיעה חיובית שזו כוונתו, אבל אם ניכר שהוא גם צריך לעצים – אז יתחייב שתיים, כי שתי כוונות לו במעשהו. ועל פי זה, אם ישנה ידיעה המבטלת את ה"סתמא" (נניח שנודע כי אדם פלוני זומר רק בשביל העצים ואינו רוצה בגידול העץ) – אזי יהיה חייב רק משום קוצר [אמנם להלכה יש לדון גם בסוגיית "פסיק רישא"]. הוכחה לדברי הרב עמיאל שטרנברג במאירי ניתן להביא מן המשנה המחייבת "המלקט עצים אם לתקן כל שהן"43, ורש"י מסביר שמלקט מן המחובר, וחיובו מדין חורש, אם מתכוון לתקן את הקרקע. וכדברי האגלי טל6 המביא דברי רבי אברהם בן הרמב"ם, שאם אדם גזם ענפים יבשים מעץ על מנת שלא יפלו על הקרקע וירעו אותה – חייב משום חורש; משמע שתולה בכוונת האדם.

ח. בירור משמעות מחשבת האדם ישנם מקורות נוספים בגמרא בהם נראה כי החיוב תלוי בכוונת האדם ("מחשבתו משויא" ). בגמרא בבבא קמא נאמר שאם אדם ליבה אש וליבתה אף הרוח, והלכה האש והזיקה, אזי אם בליבויו יש כדי ללבות את האש (והיתה הולכת גם בלי הרוח) – חייב, ואם לאו – פטור. שואלת שם הגמרא: מדוע פטור? הרי לעניין שבת חייב ב"זורה ורוח מסייעתו", ונחשב הדבר ככוחו, ואם כן – אף כאן, שליבתה הרוח, ייחשב ככוחו ויהיה חייב? הגמרא מביאה ארבעה תירוצים המחלקים בין "זורה ורוח מסייעתו" ל"לבתה הרוח". התירוץ האחרון הוא של רב אשי: "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ [=הני מילי] לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור". רב אשי אומר, שאף שהרוח עשתה את מלאכת הזרייה ואין זה כוחו של הזורה – הוא חייב, משום ש"נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו" . על סברא זו מסתמך גם הר"ן בסוגיית כותב בשבת. אומרת שם הגמרא : "אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן, כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין (שחייב)". הרשב"א בחידושיו כותב, שמחיוב זה משמע שהפרדת החי"ת לשני זיי"נין אינה נחשבת כ"חק תוכות" , כי אם היה זה "חק תוכות" – לא היה המעשה נחשב ככתיבה גם לעניין שבת והיה פטור. הר"ן51 מביא את דברי הרשב"א, וחולק עליהם. לדעתו אין להוכיח מהחיוב על המעשה בשבת שגם לעניין כתיבת ספר תורה אין זה "חק תוכות"; אפשר לומר שאכן זה "חק תוכות", ולעניין שבת חייב משום ש"מחשבתו משויא", ובשבת "מלאכת מחשבת אסרה תורה" . גם בסוגיית "הכניס ידו לתוך חצר חבירו" משמע כן. בגמרא שם ישנה הו"א, שאם אדם הכניס ידו לחצר חברו וקלט [באופן שעקר (=עשה מעשה אקטיבי)] מי גשמים והוציא – חייב, אע"פ שלא עקר מעל גבי מקום רחב ארבעה טפחים. כמה דרכים יש להבין את ההו"א, והמאירי שם אומר שיש הו"א שמחשבתו של האדם תשווה לו מקום ארבעה טפחים באוויר. ועוד באותה סוגיה, לגבי הנחה במים ועקירה ממים, אומר הקהילות יעקב בשם החזון יחזקאל שהנחה במים נחשבת הנחה, משום ש"במחשבתו [שרוצה להניח שם] משוי לי' מקום [דאחשבי']", אבל עקירה ממים אינה עקירה כי המים אינם נחשבים מקום הינוח לעניין עקירה מהם, כיון שעוקר מהם חפץ המונח שם כבר במקרה, ולכן מחשבתו לא משוויא ליה מקום. וכן בגמרא בעניין "היתה שבת והוציאו [בפיו]"48, שדינו חייב, משום ש"מחשבתו משויא ליה (=לפיו) מקום". ובנוסף מובא שם בתוס' גם בעניין "זרק ונחה בפי הכלב" העיקרון של "מחשבתו משויא ליה מקום". לסיכום ענייננו: ישנם מקורות רבים (וביניהם דברי המאירי בעצמו) מהם משמע כי כוונת האדם היא המחייבת ועושה את המלאכה, ואם כן עלה בידנו חיזוק להסבר הרב עמיאל שטרנברג בשיטת המאירי.

ט. סיכום השיטות בסוגיה • לסיכום השיטות השונות בעניין שתי מלאכות היוצאות מפעולה אחת: מנחת חינוך: לכאורה תמיד חייב על שתי המלאכות. רש"ש: חייב על המלאכה העיקרית בלבד, ואם שקולות – חייב על שתיהן (וכן ניתן להסביר בדעת המאירי). אור שמח: א. אם המלאכות הן תולדות – יש לברר לאיזו מהן הפעולה דומה יותר, ועליה חייב, ואם שתיהן אבות – חייב על שתיהן.

   ב. כאשר בפעולה יש נפעל אחד – יש לבדוק לאיזו מלאכה הוא שייך יותר, אך אם כל מלאכה יוצאת מנפעל אחר – חייב שתיים (וכן ניתן להסביר בדעת המאירי).

המאירי (על פי הרב עמיאל שטרנברג): יש לבדוק לאיזו מלאכה מתכוון סתם אדם בעשיית הפעולה, ועליה חייב, ואם מתכוון לשתיהן – חייב על שתיהן.

• לסיכום השיטות השונות בהסבר מחלוקת רבה ורב יוסף: תוס': חולקים אם הולכים אחר מחשבת הלב או אחר דמיון המעשה. רש"ש ומצפה איתן: חולקים מהו עיקר הפעולה, שעליו מתחייב. רמב"ם (על פי רה"י הרב יוסי): חולקים רק בעניין זרעים, על מה משפיעה הפעולה. רמב"ם (על פי הנודע ביהודה): חולקים בדמיון המעשה, לאיזו מלאכה הפעולה דומה יותר. אור שמח: א. חולקים לאיזו מן התולדות הפעולה דומה יותר.

   ב. חולקים האם הנפעל הוא הקרקע או הזרע דרך הקרקע.

ריטב"א: חולקים מהי המלאכה עליה התרו בעושה המעשה (ביו"ט ולעניין מלקות). אור זרוע: חולקים מהי המלאכה היחידה (לא העיקרית!) שבפעולה [על פי זה יתכן לומר כי חולקים בהגדרת מלאכת חרישה: לרב יוסף – זו הכנה לזריעה; לרבה – זו הטבת הקרקע להיות בית גידול (גם אחרי שנזרעה)]. המאירי (על פי הרב עמיאל שטרנברג): חולקים לאיזו מן המלאכות מתכוון סתם אדם בעשותו את הפעולה.