נותן טעם בר נותן טעם (דגים שעלו בקערה)

הסוגיה עוסקת במקרה של נ"ט בר נ"ט ד'היתרא'- לדוגמא בשר שחוטה נתן טעם בכלי ואותו כלי נתן טעם במאכל היתר- באיזה מציאות אפשר לאכול את המאכל עם חלב (והוא הדין להפך). לעוד דוגמא

לסוגיות קרובות עיין- נ"ט בר נ"ט דאיסורא, נ"ט בר נ"ט באוכלין

מקורות
בבלי:	חולין קיא, ב
רמב"ם:	הלכות מאכלות אסורות פרק ט, כג
שולחן ערוך:	יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צה, א

מהו נותן טעם

כל מאכל חם פולט מטעמו החוצה, ישנם מאכלים שאסורים באכילה כגון חֵלֶב או טריפה ואם כשהם היו חמים הונחו לידם מאכלים אחרים, המאכלים השניים קיבלו טעם מהאיסור (ויהיו אסורים בעצמם, אלא אם יש מספיק במאכל הכשר כדי לבטל את האיסור, עיין ביטול בשישים).

יש גם מאכלים שמותרים באכילה (בשר, חלב) אך אם יועברו טעמים מאחד לשני יאסרו באכילה ואף אם יהיה גורם אחד מתווך בניהם (כגון סיר או מאכל פרווה) יאסרו באכילה.

סוגייתנו עוסקת במקרה שבו היו שני גורמים מתווכים בין המאכלים שאחד כלי והשני מאכל.

מקור הדין בגמ'

גמ' (חולין קיא, ב) נחלקו רב ושמואל במקרה של דגים שעלו בקערה בשרית האם מותר לאוכלם בכותח (במאכל חלבי).

רב אמר אסור- נותן טעם.

שמואל אמר מותר- נותן טעם בן נותן טעם (נ"ט בר נ"ט).

והגמ' הכריעה כדעת שמואל.

רש"י

המקרה שעליו מדברת הגמ': בישלו בשר בסיר בשרי ואחר כך העבירו אותו לקערה, אחרי ניקיון הקערה, הכניסו לתוכה דגים שגמרו להיצלות (חמים) ואת אותם דגים רוצים לאכול עם מאכל חלבי.

כתב רש"י (חולין קיא, ב) ד"ה נ"ט בר נ"ט- "אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה ... אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר."

יוצא שעל פי הפשט רב ושמואל חולקים רק כשהדגים עלו בקערה שקיבלה טעם מהבשר (רק כשיש 2 נטי"ם).

דעת רש"י בבישול

ריב"ן בשמו - דווקא אם עלו הדגים מהצלי לקערה התיר שמואל. אבל אם התבשלו הדגים בסיר בשרי אסור. כך הובא מקרה לפני ריב"ן, לגבי ביצים שהתבשלו בקערה חלבית ואסר להכניסם לתבשיל בשרי.

והוסיף לבאר הרא"ש בדעתו שגם כשעלו לקערה יש נתינת טעם חלש (כדי קליפה) ורק כך התירו חכמים נ"ט בר נ"ט, אך בנתינת טעם חזק אסרו.

ראיות לשיטתו

ראיה 1: הגמרא בהמשך הסוגיא (קיב, א) אומרת סכין שחתך איתו בשר ואח"כ חתך איתו צנון, אסור לאכול את הצנון עם חלב. מסביר רש"י שלמרות שזה נ"ט בר נ"ט (בשר בסכין, סכין בצנון והצנון בחלב) כיוון שהצנון חריף, הוא אסור (קיבל טעם חזק של בשר).

מדייק מכך שאם הצנון שחתכו אסור, כ"ש שבבישול ייאסר התבשיל.

ראיה 2: הגמ' בפסחים (ל, ב) אומרת שאסור לשמן את התנור באליה ולאפות בו לחם (שמא יאכל עם חלב). אם אפה את הלחם, נאסר הלחם באכילה. משום כשמנקים את התנור הוא מתנקה אך לא נשארת השמנוניות הבלועה בו, כדי שיתנקה לגמרי צריך להסיק את התנור, יוצא שיש כאן נ"ט בר נ"ט. ולכאורה אם נ"ט בר נ"ט מותר בבישול (או במקרה שלנו אפיה) מדוע לא מספיק ניקוי? הרי השומן נתן טעם בתנור והתנור בלחם, זה נ"ט בר נ"ט קלאסי. מוכח שנ"ט בר נ"ט בבישול אסור.

תוספות - דברי ריב"ן אינם פשט רש"י, שכן כתב (הובא לעיל) שלכו"ע דג שבושל עם בשר, או חלב שבושל בסיר בשרי, אסורים באכילה. מדבריו משמע שאין הבדל בין דגים שעלו לבין דגים שהתבשלו בסיר בשרי, כלומר דווקא כשזה נותן טעם אחד אסור, אבל לבשל את הדג בסיר בשרי (נ"ט בר נ"ט) מותר.

דחיית הראיות -

אחת: צנון שחתכו בסכין, רש"י כתב שיש שתי סיבות לאסור, אחת- בגלל החריפות. שתיים- שעל הסכין נשאר לעתים שמנונית. כשהביא את הראיה שנייה אמר ועוד שמתוך כך מובן ששתי הסיבות נצרכות, ולפי זה אם אין שמנוניות על הסכין הדין שמותר.

שתיים: תנור ששומן באליה, מסביר ר"ת שהשמנונית של השומן יורדת אך ורק על ידי הסקת התנור. יוצא שאין שום משמעות לניקיון התנור בלי הסקתו, משום כך אסור שהרי זה בשר שנתן טעם בלחם.

שיטת הרא"ש ודעימיה

הביא הרא"ש (חולין ח, כט-ל) בשם בעל התרומה שיש חילוק בין בישול לצלייה: בישול מותר, צלייה אסור. טעמו הוא שכיוון שבבישול יש נ"ט שלישי והם המים, הותר הבישול (הבשר נותן טעם בסיר, הסיר במים, המים בדגים). ואע"פ שיתכן שהירק נוגע בסיר עצמו (ואז יש רק שני נטי"ם) מ"מ רוב הטעם מתפשט במים וכן הירק יכול לקבל טעם רק בגלל שהמים רותחים. אך בצלייה אין נ"ט שלישי לכן אסור. וכ"כ הטור, סמ"ג, וסמ"ק.

והוסיף הרא"ש בשם התוס' שהמקרה שעליו דיברה הגמ' הוא שהדגים חמים והקערה קרה, או שהדגים קרים והקערה חמה, (אין זה משנה מי החם ומי הקר). ולמרות שיש מחלוקת (פסחים עו.) האם תתאה גבר או עילאה גבר, לכו"ע יש מעבר טעם כדי קליפה (עובי קליפת המאכל, כ-2 מ"מ) מאחד לשני. ואע"פ כן לא מצאנו שהצריכו להוריד את הקליפה.

אולם הסמ"ג (ספר מצוות גדול לאוין קמ-קמא) והסמ"ק (ספר המצוות קטן רי'ג ד'ה ודגים) סוברים שדגים שעלו לקערה, מותר לאוכלם עם חלב אף אם הקערה והדגים היו חמים.

ונראה שהסיבה לחלק בין עליה, בישול וצלייה כיוון שבעליה הכלי אינו על האש, מספיק רק שני נטי"ם אולם בישול וצלייה שהכלי על האש צריך נ"ט שלישי, ולכן, בבישול שהמים הם הנ"ט השלישי מותר לאכול את הדגים בחלב, אולם בצלי שאין נ"ט שלישי נאסרו הדגים עם חלב.

והוסיף הבי"ו שמ"מ גם הרא"ש יתיר בעליה של דג חם לקערה חמה אם יש רוטב לדג שכן זה לא יותר חמור מבישול שבו יש רוטב והתירו הרא"ש.

שיטת הרשב"א ודעימיה

הרשב"א כתב שדגים שהתבשלו בסיר בשרי מותר לאוכלם עם חלב ולא חילק כלל בין בישול לצלייה, וכן לא חילקו הר"ן, ראבי"ה, מרדכי, ר"ת, ר"י, הגהות אשרי וכך משמע לבי"ו בדעת רש"י.

וכתב הבי"ו שיוצא פי דעתם אין הבדל בין עליה, בישול, צלייה בסיר בשרי והדגים מותרים בחלב. שאם היו מחלקים בין בישול לצלייה לא היו משאירים דבריהם סתומים.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם כתב (מאכלות אסורות ט') שדגים שהתבשלו בקערה של בשר מותרים לאוכלם עם חלב, דגים שניצלו עם בשר אסור לאוכלם עם חלב.

והתקשה הטור בדבריו, שכן בתחילת דבריו מדיוק שדווקא דגים שהתבשלו בקערה בשרית מותר, אבל דגים שניצלו בקערה בשרית יהיה אסור. מסוף דבריו משמע שדווקא דגים שנצלו עם בשר אסור, אבל דגים שניצלו בקערה בשרית מותר.

והסבירו הבי"ו שהרמב"ם לא חילק בין בישול לצלייה כלל כדעת רוב הראשונים. ומה שכתב לגבי דגים שצלאם עם בשר נאסרו בחלב, הוא לעניין אחר. לדין ריחא, ששני מאכלים שנאפו ביחד מעבירים טעם אחד לשני (ע"י ריחא). וכ"כ בהגהות מימוניות

שיטת רבינו ירוחם

כתב ר' ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב טו חלק ה) נ"ט בר נ"ט מותר רק בעלייה ואילו בבישול וצלייה צריך שלושה נטי"ם.

לכן תבשיל שהתבשל בקדרה של בשר כיוון שאוכלים את כל התכולה יש רק שני נטי"ם, בשר- סיר- תבשיל, שאותו אין לאכול עם חלב.

לעומת זאת אם בישלו ירקות בסיר חלבי כיוון שאוכלים רק את הירקות יש שלושה נותני טעם, חלב-סיר-מים-ירקות מותר לאכול את הירקות עם בשר.(ובתנאי שלא תיכננו לאוכלם עם חלב)

והוסיף רבינו ירוחם וחידש שדגים רותחים שעלו בקערה קרה או דגים קרים בקערה רותחת צריך לקלוף כדי קליפה

והקשה על שיטתו הבי"ו, שלוש קושיות:

א. לפי דבריו אין חידוש בדין נ"ט בר נ"ט, זהו הדין הפשוט שצריך להסיר עד היכן שקיבל את טעם האיסור ואין הבדל בין נ"ט אחד לשני נטי"ם.

ב. על פי ההסבר של רבינו ירוחם לא מובנת שיטת רב שאסר בנ"ט בר נ"ט, הרי שאפשר להסיר עד היכן שהדג קיבל טעם (ואין טעם איסור בדג) ומדוע ייאסר לאוכלם בחלב?

ג. אפילו אם נאמר שכשהקערה חמה היא אוסרת בכדי קליפה (נטילת מקום= כ-2 ס"מ), יוצא שכל המחלוקת בין רב לשמואל הוא עד כמה צריך להסיר, וזה לא נראה כלל מדברי הגמ'.

הפסיקה להלכה

השו"ע (יורה דעה צה, א) פסק כדעת רוב הראשונים- דגים שעלו, התבשלו או ניצלו בקדרה בשרית הנקיה מכל שמנונית מותר לאוכלם בכותח, מדין נ"ט בר נ"ט. הבשר בקדרה, הקדרה בדגים והדגים עם חלב.

אך אם יש ממשות כל שהיא של בשר יהיה אסור לאוכלם עם חלב, אלא אם כן יהיה פי 60 בדגים (כדין תערובת רגילה).

הרמ"א (יורה דעה צה, ב) פסק לכתחילה כדעת ריב"ן- עליה של דגים בכלי בשרי מותר לאוכלם עם חלב ואפילו שניהם רותחים, אך צליה ובישול אסורים. בדיעבד גם צלייה ובישול יהיו מותרים (כדעת רוב הראשונים).

ולאכול את הדגים בכלים חלביים מודה הרמ"א שמותר לכתחילה.

יצירת נ"ט בר נ"ט לכתחילה

ישנה מחלוקת ראשונים האם מותר לעשות נ"ט בר נ"ט לכתחילה.

דעת הסמ"ק שנ"ט בר נ"ט אסור לכתחילה וסברתו שהגמ' נקטה לשון דיעבד (דגים שעלו בקערה) וכ"פ הגה"מ, רבינו ירוחם וספר התרומה אליבא דהרמ"א.

ודעת ספר התרומה אליבא דהבי"ו שנ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה.

בבדק הבית כתב רבי יוסף קארו שמותר לכתחילה לעשות נ"ט בר נ"ט, ובשולחן ערוך (דעה צה, א) כתב בלשון דיעבד (היינו אם כבר בושל).

ונחלקו האחרונים מה פסיקתו, האם מותר לתכנן זאת מראש או רק אם כבר התבשלו.

הש"ך פסק כמשמע בשולחן ערוך שרק אם בושל.

והרב עובדיה יוסף (יביע אומר ט,ד) כתב שאומנם בשו"ע משמע שלכתחילה אסור, אך מכיוון שבבדק הבית כתב להתיר. משמע שחזר בו ויש להתיר.

אף למי שסובר שהשו"ע נכתב לאחר בדק הבית, היה לו לכתוב במפורש שחזר בו מבדק הבית, לכן מסתבר שהשו"ע מתיר לכתחילה והוא רק כתב את לשון הרמב"ם כדרכו במקומות רבים.

והרמ"א כתב בדרכי משה שגם עליה של דגים בקערה (שאותם הוא מתיר עם חלב) זה רק אם עלו אבל לתכנן אסור. ובישול וצלייה מותר בדיעבד רק אם עירבב כבר עם החלב.