מתה מחמת מלאכה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא צו ב - צז א
רמב"ם:	שאלה א א-ד
שולחן ערוך:	חושן משפט שמ א-ד

סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש נורמלי בחפץ שאול, הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.

הצגת הסוגיה

הגמרא (ב"מ צו ב) מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה הוכחש מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה מתה מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.

טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: השואל טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.

נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.

שאלת הראשונים

הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. שומר חינם, שומר שכר ושוכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום רשלנותם ופשיעתם בשמירה. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו באונס גמור למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות והפשיעה בשמירה, אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה ב"ק כח ב) ש"אונס רחמנא פטריה"?
מסביר הרשב"א (לו ב ד"ה מאי) שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" (ב"מ צד ב), ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא הבעלים של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. בדרך זו הולכים גם רש"י (סנהדרין עב ב ד"ה אבל), תוספות (ב"ק יא א ד"ה אין) והרמב"ן (ב"ב קסח ב ד"ה הכי).

על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?

ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות מבחינה עקרונית אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק מסיבות חיצוניות הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים (ראה עוד).

השיטות השונות בטעם הפטור

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם הריטב"א, הר"ן, הנימוקי יוסף (נה ב מדפי הרי"ף) והריב"ש (תכג). הסברו של הרמב"ן הובא בבית יוסף (חו"מ שמ), בסמ"ע (שמ ג) ובש"ך (שמ ה).

יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם יהיה פטור על פשיעה כעין פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אינו יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.

שיטת הרשב"א

הסברו של הרשב"א בנוי בשני שלבים: בהתחלה הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה.
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק צפוי שקורה מחמת המלאכה (כחש)? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל יעשה מלאכה בבהמה ("לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, הוא מחל גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"כחש מחמת מלאכה" שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"מתה מחמת מלאכה" שזה נזק לא שכיח (ראה ב"מ לד א), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.
נראה שתוספות (צד ב ד"ה שומר) הלך בדרכו של הרשב"א (ראה עוד).

יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל המחילה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה.
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.

יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.

שיטת המחנה אפרים

המחנה אפרים (שאלה ד) מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה זה מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת פשיעת המשאיל, המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה מקח טעות! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.
הסבר זה אומר גם רבינו יוסף בכור שור בפירושו לתורה (שמות כב יג).

יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: כאשר הבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, השואל יהיה פטור לשיטת המחנה אפרים גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת לפי הרמב"ן ולפי הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל ומחילת המשאיל.

מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.

הגדרת "מחמת מלאכה"

יש לברר איזה נזק נחשב "מחמת מלאכה"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע בשעת המלאכה שאם המלאכה לא הייתה נעשית הנזק היה נמנע, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה עצמה נחשב "מחמת מלאכה"?
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת פשיעת המשאיל שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל, השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.

הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:

א. הטור (חו"מ שמ) דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: הרמ"ה פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. הרא"ש חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה ונזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה", משום שאף אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. להלכה פסק השולחן ערוך (חו"מ שמ ג) כשיטת הרמ"ה, והרמ"א הוסיף שהרא"ש חולק.

המחנה אפרים (שאלה ד) אומר שכל הדיון בטור הוא רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה, שהרי במקרה של הטור המשאיל לא פשע כלל ולא מחמת פשיעתו באו השודדים, ואם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שמקרה זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם הש"ך (שמ ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב, ולא קיים כאן הדין "מתה מחמת מלאכה".

ב. מקרה דומה מובא בתרומת הדשן (שכח) והביאו הסמ"ע (שמ ח). בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין כדי להלחם בשונאים שבאו על העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין.
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן הש"ך (שמ ו) חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.

ג. מסופר שר' זלמן מוילנא (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל ספר תנא דבי אליהו לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם (ז) והובא בספרי השו"ת: מנחת אלעזר (ד ע), שואל ומשיב (מהדורה תליתאה ב קעה), יביע אומר (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר הרב עובדיה יוסף, שהרב אברהם שפירא שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א יהיה פטור. אכן המחנה אפרים דן במקרה שספר בלה והוא אומר שהדבר יהיה תלוי במחלוקת הראשונים.
יש להעיר שיש שבשאלת ספרי קודש נחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם השואל חייב באונסים או רק בגנבה ואבידה כשואל, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.

כחש מחמת מלאכה

עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהובאו בפוסקים שתלו אותם במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:
א. לעיל התבאר שהשולחן ערוך פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שבבית יוסף מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת הסמ"ע. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע (ח), ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע (ג) מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן!
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים שחייבו לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?

כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א במצבים מסוימים, שאף שהמשאיל לא פשע, השואל יפטר מצד "מתה מחמת מלאכה", ובמקרים שהבאנו לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא נזק צפוי ומיתה היא נזק שאינו צפוי, והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שפטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.

על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל לשואל ההוא היה צריך להתנות על כך בפירוש, זאת משום שספר רגיל להתבלות ע"י השימוש בו, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב האור שמח (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר הבגדי ישע (חו"מ ו) את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ביביע אומר (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.

לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת, שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שלא שייכת סברת המחילה לפי הרמב"ן (כי הנזק לא צפוי) השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (שאלה א א) כמובן מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין, בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה בשעת מלאכתה.
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - המגיד משנה, לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ולכן המגיד משנה מכריע כדעת הרמב"ן והרשב"א ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק השולחן ערוך (שמ א).
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם (שאלה א ד) לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם מבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.

ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:

א. הריב"ש (תכג) אומר שהרמב"ם לא חולק עקרונית על דעת הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה בשאלה מציאותית: מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו בכסף משנה על אתר.
לפי זה מיישב הלחם משנה (שאלה א א) את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הבהמה מכחישה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן הרמב"ם חוזר כאן לעיקר הדין שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: הלחם משנה אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל שאפילו שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה, השואל פטור. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר, שאף שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה, השואל חייב. אולם בעל ערוך השולחן (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בשיטת הלחם משנה, שהרי גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק לברר אם הנזק אירע מחמת המלאכה, ולכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.

ב. חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מלדברי שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, ולכן הוא לא חייב לשלם על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שזה פוגם ביסוד שכל הנאת החפץ שייכת לו. אולם כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין פגם בהנאת השואל מהחפץ שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלםף אלא שחל עליו חיוב תשלומים לאחר מכן על הנזק. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: אבן האזל (שאלה א א), חידושי ר' מאיר שמחה (צו ב), דרכי דוד (צו ב), הרב אהרן ליכטנשטיין בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), הרב אשר וויס (מנחת אשר ב קיח). בדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה.
לפי זה וודאי שצודק הלחם משנה בדעת הרמב"ם שהקריטריון היחיד הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה.
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? וצריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים הוא לפי מה שהתבאר לעיל, שלגבי כחש גם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א שהשואל פטור מצד מחילת המשאיל, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.

סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומה מקור דברי הרמב"ם? וצריך עיון.

דיונים נוספים

גנבה ואבידה מחמת מלאכה

יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר בדין "מתה מחמת מלאכה", האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע או גם באונס כעין גנבה ואבידה?

הדברי משפט (שמ ג) מביא שבשו"ת פרח מטה אהרון (ב קטו) הסתפק בזה, ונטה לומר ששואל פטור רק במתה מחמת מלאכה באונס גמור. אולם בשו"ת הרא"ש (צב א) ובאברבנאל בפירושו לתורה (שמות כב יג-יד) מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" שייך גם בשוכר. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה (ששוכר חייב עליו) מחמת המלאכה, ואם כן יוצא שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל קצות החושן (שח ג). וכן כתב בעל נתיבות המשפט (שמ ה).

לכאורה מדברי השולחן ערוך (חו"מ שמ ג) ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "ואנסוה ממנו", הוא פטור, בגלל שהנזק קרה מחמת המלאכה. משמע שרק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין) פטור ואם זו הייתה גנבה רגילה השואל היה חייב אף שזה מחמת מלאכה. אולם הנתיבות (שמ ה) דוחה ראייה זו, ומסביר הנתיבות שכיוון שצריך שהנזק יהיה מחמת המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ורק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.

יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור ייפטר השואל מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם, משום שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.

שבועה

נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה? רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע שבועת השומרים שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים רש"י (ה א ד"ה צריכין) הרי"ף (נה ב מדפיו), הרמב"ם (שאלה א ב), הרא"ש (ח ה) הנימוקי יוסף בשם הראב"ד (נה ב מדפי הרי"ף) הריב"ש (תכג) וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (שדמ א).
שיטה ייחודית היא שיטת הרי"ד בתוספותיו ובפסקיו (צז א), שנוטה לומר שדין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה" שנויה במחלוקת בין הסוגיות.
רבי ירוחם פרעלא בפירושו לספר המצוות לרס"ג (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין בשואל שבועת השומרים ש"מתה מחמת מלאכה".

לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:
א. מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה זה נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו נאמנות בשבועה, ויש להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה
ב. הר"י פרעלא שם, מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא שבועת היסת. ביאור הדברים הוא על פי שיטת המחנה אפרים שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת היסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת היסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.
ג. לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת היסת כיון שהוא בחזקת שואל (שהרי היה בעבר מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.

שואל שלא מדעת

יש מצבים בהם מותר לאדם להשתמש שלא מדעת חברו בחפציו, משום שברור שבעל החפץ מרשה שישתמשו בחפציו. דוגמה לכך היא ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה" (שולחן ערוך אורח חיים יד ד). יש לברר אם במצב זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? נחלקו בכך הראשונים:
תוספות במסכת בבא קמא (י א ד"ה כגון) דן האם אנשים שיושבים על ספסל שמונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? תוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: רשב"ם סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך רבי עזריאל חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. הרא"ש (ב"ק א י) נוקט כשיטת רשב"ם (ראה עוד).

לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה של ספסל אי אפשר לומר שבעל הספסל פשע, שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה, ורק אחר זמן הספסל התקלקל, לכן סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם.
יש לציין שהרשב"א (ב"ק י א) מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.
לפי מה שהתבאר לעיל שגם הרמב"ן מודה לרשב"א בנזקים צפויים, צריך לומר שרבי עזריאל סובר ששבירת ספסל היא נזק לא צפוי, ולכן ללא פשיעת המשאיל השואל יתחייב לשלם.

מאמרים וכתבי עת

• סוגיית מתה מחמת מלאכה, משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.

• מתה מחמת מלאכה, הרב אשר וויס, תשע"ד.

• מתה מחמת מלאכה, הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.

• פטור שואל במתה מחמת מלאכה, מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.

• השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה, הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.

• מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה, הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.