נאמנות האב על בנו לבכורה ולאיסורים (דין 'יכיר')

מקורות
משנה:	קדושין ד ח
בבלי:	קדושין עד א, בבא בתרא קכז א, יבמות מז א
ירושלמי:	קדושין ד ז
רמב"ם:	אסורי ביאה טו טו-יז
שולחן ערוך:	אבן העזר ד כו-ל

סוגיית 'יכיר' עוסקת בדיני נאמנות האב להעיד מי מבניו הוא הבכור, ונאמנות האב להעיד על בנו שהוא מפסולי יוחסין.

המקור בתורה

בחומש דברים (כא טז - יז) כתוב "והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר: כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכורה".

מחלוקת ר' יהודה וחכמים

הכרה בפסול יוחסין

בספרי (דברים ריז) מובא מחלוקת תנאים האם נאמן אדם להעיד שבניו פסולים, ונחלקו בביאור הכתוב: 'כי את בן השנואה יכיר' – יכירנו לאחרים, מכאן שנאמן אדם לומר זה בני הבכור. רבי יהודה אומר כשם שנאמן לומר מי הבכור, כך נאמן לומר שבנו הוא בן גרושה, דהיינו חלל. וחכמים אומרים אינו נאמן. וכן במשנה בקידושין (עח ב) נחלקו ר' יהודה וחכמים בדין המעיד על בנו שהוא ממזר. שיטת חכמים שהאומר על בנו שהוא ממזר אינו נאמן, וכן אם הבעל והאישה מודים שהעובר שבמעיה ממזר, אינם נאמנים. ור' יהודה חולק ואומר שנאמנים.
בהמשך הגמרא מובאת ברייתא ששם מבואר שנחלקו בדרשת 'יכיר', בדומה לדרשה שבספרי. ברייתא זו מובאת גם בקדושין (עד א) ובב"ב (קכז ב) וביבמות (מז א).

בכורה נגד חזקה

על פניו מלשון הספרי משמע שאין מחלוקת לגבי הכרת בכורה, וכל מחלוקתם של ר"י וחכמים זה רק לגבי נאמנות לפסול בניו. אבל בגמרא בבבא בתרא (קכז א-ב) מוכח שחלקו גם לעניין הכרת בכורה. הגמ' דנה במקרה שהיו מוחזקים באחד שהוא הבכור, והאב אמר שהאחר הוא הבכור, ותלתה את זה במחלוקת ר' יהודה וחכמים, שלר"י נאמן ולחכמים לא. וכן בהמשך (קכח ב) מובא שהאמוראים ר' אבא ור' יוחנן נחלקו באומר על תינוק בין הבנים שהוא הבכור האם נאמן, היינו שמעיד שבנו בכור נגד החזקה. והגמ' תלתה את זה במחלוקת ר' יהודה וחכמים. והרשב"ם (קכז ב ד"ה וחכ"א) מבאר שלפי חכמים נאמן רק היכא שבא עם ילדיו מרחוק ואין לנו ידיעה מי מהם הבכור, אבל אם אחד מבניו מוחזק לבכור הוא כבר לא נאמן לומר על השני שהוא הבכור. יוצא שיש ב' מחלוקות בין ר' יהודה לחכמים: א. הכרה בפסול יוחסין, לר' יהודה האב נאמן להעיד שבניו פסולים, ולחכמים לא. ב. הכרה בבכורה כנגד מה שהוחזק, לפי ר' יהודה נאמן ולפי חכמים לא.

ביאור הראשונים

בביאור שיטת ר' יהודה שנאמן האב לומר על בנו שהוא הבכור נגד החזקה, רשב"ם (ד"ה היו מוחזקין) ביאר שאין הכוונה שהמוחזק לבכור הוחזק בעדים שהרי אין האב נאמן נגד עדים, אלא הוחזק בקול בעלמא. והרמב"ן (ד"ה היו מוחזקין) מבאר שהאב כן נאמן כנגד עדים לומר שהאחר הוא הבכור, כיוון שהאב אינו סותר את העדים לגבי גילו של הבן אלא אומר שהמוחזק לבכור אינו בנו, וממזר.

שיטת רש"י

רש"י בקדושין (עד א ד"ה וחכמים וכן בעח ב ד"ה אינו נאמן) נוקט שכל מחלוקת ר"י וחכמים זה באומר על בנו שהוא בן גרושה, אבל לעניין הכרת בכורה אין מחלוקת. והקשו הראשונים שהוא נסתר מהגמ' ב"ב קכז שלהדיא רואים שנחלקו אף לעניין בכורה? וייתכן שלרש"י יש שיטה ייחודית שנחלקו רק מחלוקת אחת, האם נאמן האב לפסול בניו, ואין כל מחלוקת לעניין בכורה (וכך משמע מלשון הספרי שהובא לעיל). ומה שמבואר בב"ב שנחלקו לענין הכרת בכורה נגד מוחזקות, מדובר באופן שע"י עדותו על הקטן הופך את הגדול לממזר, וכפי איך שביאר הרמב"ן, ולכן חכמים לשיטתם שאין נאמנות לפסול את בנו, סברו שאין נאמן. כך ביאר זכרון שמואל (פא).

פסק ההלכה

בגמ' בבא בתרא (קכח ב) הנ"ל שנחלקו ר' אבא ור' יוחנן באומר על תינוק בין הבנים שהוא הבכור, הגמ' פסקה כרב אבא שפסק כר' יהודה, ונאמן לומר על בנו שהוא בכור נגד חזקה. וכך נפסק להלכה ברמב"ם (נחלות ב יד), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ רעז יב). ולפירוש הרמב"ן בגמ' שכוונתו להעיד שהגדול ממזר, אפשר להסיק מגמ' זו שהלכה כרב יהודה גם לגבי לפסול את בניו. ובאמת כך הסיקו רוב הראשונים, וכך נפסק ברמב"ם (אסו"ב טו טו) ובשו"ע (אה"ע ד כט).

מקור הנאמנות לפסול בניו

יש לעיין בשיטת ר' יהודה מנין לו שאב נאמן לפסול את בניו, הרי התורה דיברה רק בהכרה לבכורה. התוספות (קדושין עד א) מיישבים שני יישובים: א. שבפשטות התורה נתנה נאמנות להעיד על בנו שהוא הבכור אפילו בבן שידוע שהוא הקטן מבין הבנים, אז בהכרח כלול בעדותו שהגדולים אינם בניו, והם מאיש אחר וממזרים. ב. ר' אליהו מיישב שר' יהודה דרש את המילה 'יכיר' גם על המילים 'בן השנואה' דהיינו שיכול האב להכיר גם מיהו בן השנואה, והכוונה שנואה בנישואיה כגון גרושה לכהן, וכדו'. ותוס' מציינים שדרשה זו מובאת גם בירושלמי (קדושין ד ז). הרשב"ם (ב"ב קכז ב ד"ה כך נאמן) יישב שר' יהודה אמר זאת מסברא כמו שנאמן לבכורה נאמן לאסורים.

קושיות על ביאורי התוס'

על התירוץ הראשון קשה שאם עיקר המקור של ר' יהודה לפסול בניו זה מאומר על בן קטן שהוא בכור והופך את הגדול לממזר, מדוע אמר ר' יהודה 'כך נאמן לומר בן גרושה וחלוצה', הרי היה צריך לומר שנאמן לומר שבנו ממזר? הערוך לנר (יבמות מז א ד"ה ובהכי) פלפל בשאלה זו, וכן הנתיבות לשבת (אה"ע ד כו ד"ה שם), והזכרון שמואל (פא). ועל התירוץ השני הקשה התוי"ט (קדושין ד ח) מנין באמת שנאמן האב גם לומר שהוא ממזר הלוא אין לנו מקור רק לומר שהוא בן גרושה (שנואה בנישואיה)? ויישב שמסברא אין לחלק ברמת האיסורים.

הקשר בין שתי המחלוקות

לעיל הובאו שתי מחלוקות של ר"י וחכמים, אחת בהכרה בבכורה נגד חזקה והשנייה בנאמנות האב לפסול בניו. נראה שלפי הביאור הראשון בתוס' שהמקור של ר' יהודה לפסול בניו נלמד מנאמנות האב להכיר בבכורה, שתי המחלוקות של ר"י וחכמים תלויות אחת בחברתה. והיינו שעיקר מחלוקתם הייתה בנאמנות שהתורה נתנה לאב בהכרה לבכורה, וממחלוקת זו נובעת המחלוקת לעניין 'יכיר' ביוחסין. ולפי ביאורו של ר' אליהו בתוס' שנחלקו לגבי הכרה לפסול בניו בדרשת 'יכיר – בן השנואה', יש לעיין אם מחלוקתם לעניין הכרה בבכורה נגד חזקה שייכת למחלוקת ביכיר ליוחסין, או אינה שייכת.

שיטות הראשונים

למרות שנפסק להלכה כר' יהודה ויש נאמנות לאב לפסול בניו, נאמרו בדין זה הרבה סייגים בראשונים, וכדלהלן.

שיטת הבה"ג

שיטת הבה"ג (הלכות מילה עמ' קנד, עריות עמ' שטז, מהדורת מכון ירושלים) מובאת בתוס' (ב"ב קכז ב ד"ה כך) שנאמן האב לומר שבנו ממזר רק היכן שהאב לא מעיד ישירות על בנו שהוא ממזר, אלא דרך הכרת הבכורה שמעיד על בנו הקטן שהוא בכור ממילא יוצא שהגדול ממזר. תוס' מביאים שר"י חולק עליו ובכל גווני האב נאמן, ר"י מוכיח את שיטתו מהגמרא ביבמות (מז א). הרא"ש (ב"ב ח כא), הריטב"א (ב"ב קכז ב), הרשב"א (ב"ב קכח ב) ורוב הראשונים חלקו על הבה"ג, והאב נאמן בכל גווני. כן נפסק שלא כדבריו ברמב"ם (אסו"ב טו טו), בטור ובשו"ע (אה"ע ד כט) שפסקו שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר, ולא ציינו שזה צריך להיות דרך הכרת בכורה.

הרא"ש (לעיל) מסביר ששיטת הבה"ג היא שר' יהודה סובר שנאמן בכל גווני, ולמרות זאת הבה"ג מכריע שנאמן רק דרך הכרת בכורה. וקשה איך יכול הבה"ג לפסוק דלא כמאן? עיין בשו"ת רע"א (קכח) מה שפלפל בדבריו ויישב קושיה זו.

שיטת הריא"ז והתורי"ד

הריא"ז (מובא בש"ג, קידושין לב א) סובר שהנאמנות להעיד על בנו שהוא ממזר זה רק במעיד שבנו ממזר מחייבי כריתות, אבל אם מעיד שבנו ממזר מחמת שאשתו זינתה עם איש אחר, אין לו נאמנות, שהרי בעדותו גופא הוא מודה שהוא אינו אביו וממילא אין לו נאמנות של 'יכיר' שנאמרה רק באב. וכך סבר ר' ישעיה מטראני, בספרו המכריע (ערך ס"ד) ובתשובות הרי"ד (צב) ובתורי"ד (ב"ב קכח ב). רוב הראשונים חלקו עליהם. וכן הרמב"ם (איסו"ב טו טו) והמחבר בשו"ע (אה"ע ד כט) פסקו להלכה שלא כדברי הריא"ז ונאמן להעיד על בנו שהוא ממזר גם באומר שהוא אינו בנו.
שו"ת שיבת ציון (סז ד"ה ובזה) נקט בדברי הרמב"ם שדווקא בעובר נאמן לומר אינו בני, אבל אם הוא כבר נולד והוחזק לבנו אין האב נאמן לפוסלו ע"י שאומר אינו בני, אלא רק יכול לומר שהוא ממזר מחייבי כריתות. וזוהי שיטה מחודשת ברמב"ם שלא נראה שהתקבלה להלכה.

ביאור המשנה בקדושין

במשנה בקדושין עח: שבה נחלקו ר"י וחכמים, נאמרו שני מקרים. לדברי הריא"ז והרי"ד צריך לומר שבשני המקרים האב מעיד שבנו ממזר מחייבי כריתות, ודלא כרש"י שביאר שברישא האב אומר שבנו ממזר מחייבי כריתות, ובסיפא מדובר שהאב אומר שהוא ממזר מחמת שהוא אינו בנו.

ביאור הגמ' ב"ב קכז (א-ב)

בגמרא ב"ב קכז: שנפסק שאב נאמן לומר שבנו הוא הבכור גם באומר על קטן בין גדולים שהוא הבכור, לדברי הריא"ז והרי"ד הכוונה למקרה שבו אחד נראה גדול מהשני ולאחר העדות מתברר שהוא הקטן, אבל אם יש ידיעה וודאית שהוא הגדול, אין האב נאמן לומר על הקטן שהוא הבכור, שהרי עושה את הגדול לממזר. וכך ביאר המכריע (סד).

ביאור רע"א במחלוקת

רע"א (שו"ת א קי ד"ה אמנם) תלה את מחלוקת הרמב"ם עם הריא"ז בשני ביאורי התוס' (קידושין עד א הובא לעיל) בעיקר המקור של יכיר ליוחסין. הרמב"ם למד כמו התירוץ הראשון של התוס' שהמקור הוא ממכיר את בנו הקטן ועושה את בנו הגדול לממזר – וממילא יש מקור לנאמנות לעשות את בנו לממזר גם ע"י שאומר 'אינו בני'. והריא"ז למד כמו שיטת ר' אליהו (בתוס' שם) שהלימוד הוא מ'יכיר – בן השנואה' והיינו שמכיר שבנו חלל, וא"כ אין כל מקור שנאמן לפסול את בנו גם באומר שהוא אינו בנו. אולם בחת"ס (אה"ע ב עו ד"ה ואי) נראה שלמד את שיטת הריא"ז גם לא לפי שיטת ר' אליהו, בדרך מפולפלת.

ביאור שיטת הרמב"ם

יש להקשות מה יענה הרמב"ם לטענת הריא"ז שבזה שהוא אומר שבנו אינו בנו וממזר, הוא מודה שהוא אינו אביו ואין לו 'יכיר'? ועוד הקשו האחרונים שלכאו' מצינו טענה מעין זו ביבמות (מז א) באדם שהעיד על עצמו שהוא עכו"ם, ורצה לפסול את בנו משום כך מדין 'יכיר', ולא האמינוהו שהרי 'לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם', וא"כ גם כאן 'לדבריך אין אתה אביו'? כך הקשו החוות יאיר (צג) וחת"ס (אה"ע ב סז). ונראה שיש שלשה מהלכים ליישב את שיטת הרמב"ם:

• אמרי משה (יא ד"ה והנלע"ד) מבאר שהרמב"ם סבר שהנאמנות של 'יכיר' זה לכל מי שמוחזק לאב (ולאו דווקא לאב) וא"כ כיון שהוא הוחזק לאב עד לעדותו, אז אפילו שהוא מודה בעדותו שהוא אינו אביו יש לו דין של 'יכיר'.
• עוד מבאר אמרי משה בשם החת"ס (אה"ע ב סז) שאמנם באומר אינו בני הוא מודה שהוא אינו אביו, אבל יש לו ממה נפשך לפסול את בנו, שהרי הוא מעיד שבנו ממזר, ואם נאמר שהוא אינו נאמן מחמת שהוא אינו אביו, הרי בזה גופא שאנחנו פוסלים את עדותו מחמת שהוא אינו אביו אנו אומרים שהבן הוא ממזר. (ומאריך לבאר שבאומר על עצמו שהוא עכו"ם לא שייך הממ"נ הנ"ל).
• החזו"א (אה"ע נט כז) מחדש כי 'דכל מאורעות תולדות האיש האמינתו תורה בין לומר בנו בין לומר אינו בנו'. וכוונתו שהנאמנות שהתורה נתנה אינה דווקא לספר על בנו דברים, אלא לספר על עצמו מי הם בניו ומי אינם בניו.

שיטת הרי"ד כשאשתו מכחישתו

ר' ישעיה מטראני בתורי"ד (קידושין עח ב) ובהמכריע (סד) נוקט שאם האב אומר שבנו ממזר ואשתו מכחישה אותו ואומרת שהבן כשר היא נאמנת, והבן כשר. ושיטתו מתבססת על הסוגיה בכתובות (יד א) של ארוס וארוסה ונתעברה הארוסה, שמשמע מהסוגיה שאין הבעל נאמן במכחישתו. אלא שהתוס', והרא"ש, ועוד ראשונים ביארו אחרת את דברי הגמ'. ברמב"ם (אסו"ב טו יז) ובשו"ע (אע"ה ד כז) נפסק שלא כדבריו, ונאמן ארוס לומר שבנו אינו ממנו, וממזר, גם היכן שארוסתו מכחישתו.

פסק ההלכה

להלכה נפסק ברמב"ם ובשו"ע שלא כמו כל הסייגים הנ"ל. ויש נאמנות להכיר גם לא דרך הכרת בכורה (שלא כשיטת בה"ג). ונאמן האב לפסול את בנו גם באומר 'אינו בני' (שלא כשיטת ריא"ז ותורי"ד). ונאמן האב לפסול את בנו גם היכן שאשתו מכחישה אותו (שלא כשיטת התורי"ד). לגבי צירוף דעות הראשונים לקולא, ישנן שלוש פסיקות:

• צירוף ג' השיטות: רע"א (שו"ת א קכח) נוקט שוודאי ההלכה כרמב"ם, אבל אם האב אמר אינו בני, וגם ההכרה לא דרך בכורה, ואשתו מכחישתו, כיון שיש ג' צדדים להקל (בה"ג, ריא"ז, ותורי"ד) הוולד יהיה ספק ממזר. וכן נקט החת"ס (אה"ע א יג).
• צירוף ב' שיטות: האמרי יושר (ב קיד) נקט שגם היכא שהאישה לא מכחישה אותו, אפשר לצרף את ב' השיטות, שיטת בה"ג, ושיטת הריא"ז, כדי שיהיה ספק ממזר.
• שיטת הבה"ג: בשו"ת מהר"ם בן חביב (קלב) נקט שאם לא היה הכרה דרך בכורה, אפשר לסמוך על שיטת הבה"ג בלבד, כדי שזה יהיה ספק דדינא. ובעטרת דבורה (י) נראה שנוטה כדבריו.

לומר על זר שהוא בנו

לעניין ירושה

יש מחלוקת ראשונים האם מדין 'יכיר' לשיטת ר' יהודה אדם נאמן לומר על זר שלא הוחזק לבנו, שהוא בנו וראוי ליורשו. שיטת תוס' (ב"ב קלד ב ד"ה ליורשו) שהנאמנות שנאמרה בפסוק של 'יכיר' זה רק להעיד על המוחזק לבנו שהוא בכור או ממזר. אבל מי שכלל לא הוחזק לבנו אין האב יכול להעיד עליו שהוא בנו בכורו מדין 'יכיר'. הרמב"ם (נחלות ב יד) חולק וסובר שנאמן לומר על מי שכלל לא הוחזק לבנו שהוא בנו בכורו, ויירש אותו. וכן הרא"ש (ב"ב ח לט) מביא בשם הר"ם שנאמן.

בשיטת הרשב"ם יש סתירה שבמקום אחד (קלד ב ד"ה לירשו) נקט כתוס' ובמקום אחר (קכו ב ד"ה הנה הוא בני) נקט כרמב"ם. רע"א (שו"ת א קי) נשאר בצע"ג על דבריו. הרש"ש (ב"ב קכו ב ברשב"ם שם) יישב שהרשב"ם סבר כשיטת הרמב"ם, ומה שנקט בקלד: שאין אדם נאמן לומר על זר שהוא בנו, כוונתו לפי חכמים החולקים על ר' יהודה ב'יכיר', וכן יישב בחת"ס (אה"ע א עו). והקצוה"ח (רעז ב) נקט ששיטת הרשב"ם כתוס' ויישב את דבריו בקכו: שלא יהיו כסתירה.

לעניין יוחסין

לשיטה שאדם נאמן מדין 'יכיר' לומר על זר שהוא בנו לעניין שיירשנו, יש לדון האם יש סברא מיוחדת בממון, או שגם לעניין יוחסין הוא יהיה נאמן. כגון ממזר שיאמר על זר שהוא בנו האם יהפכהו לממזר מדין 'יכיר'. ובעניין זה נחלקו הראשונים. בראב"ד (הגהות הראב"ד נחלות ד ו) מדויק שנאמנות לומר על זר שהוא בנו זה רק לעניין ירושה, ולא לאסורים, וכך דייק דבריו חדושי ר' שמואל רוזובסקי (ב"ב ל). לעומת זאת מוכח מהריטב"א (יבמות ע א) שנאמן לומר על זר שהוא בנו גם לעניין יוחסין. שהריטב"א דן בארוס וארוסה שנתעברה הארוסה וילדה והארוס אומר שזה בנו. וסבר הריטב"א שאע"פ שבלעדי דבריו מחזיקים את הוולד לממזר, שאין 'רוב בעילות אחר הבעל' בארוס, הרי הארוס נאמן לומר שזה בנו ולהכשירו מדין 'יכיר'. כן הוכיחו ר' שמואל רוזובסקי, החזו"א (אה"ע נט ל), והאור גדול (ב). האבי עזרי (אסו"ב טו יב וכן יבו"ח ג ד) דחה ראייה זו.

האחרונים דנו בשיטת הרמב"ם האם נאמן האב לומר על זר שהוא בנו גם לעניין יוחסין: בקצוה"ח (רעז ב) נראה שסבר בשיטת הרמב"ם שנאמן גם לשאר דברים. וכך נראה גם ברע"א (שו"ת א קי). לעומתם אמרי משה (יא) סובר שכל מה שהרמב"ם נקט שיכול לומר על זר שהוא בנו זה רק לעניין ממון, אבל לעניין אסורים אין לו נאמנות. וכן נקט אבי עזרי (אסו"ב טו יב וכן יבו"ח ג ד), ואף תמה על הקצוה"ח ורע"א שיוצא לפי דבריהם שממזר יכול לפסול את כל העולם ע"י שיאמר עליהם שהם בניו. חדושי ר' שמואל רוזובסקי (ב"ב סימן ל) מוכיח מהרמב"ם (אסו"ב טו יב) שיש נאמנות לומר על זר שהוא בנו גם ליוחסין. אבי עזרי ואמרי משה דחו הוכחה זו, בדוחק.

סיכום השיטות

לסיכום יש ג' שיטות בדבר: תוס' סברו שאין נאמן כלל לומר על זר שהוא בנו, הראב"ד סבר שנאמן לגבי ירושה ולא לגבי יוחסין, הריטב"א בפשטות סבר שנאמן גם לדיני יוחסין, וברמב"ם נחלקו האחרונים אם סבר כריטב"א או כראב"ד.

האומר שבנו גוי

האם מדין 'יכיר' יש לאב נאמנות לומר על בנו שהוא גוי מחמת שאמו גויה.

לשיטת הריא"ז והרי"ד

האומר שבנו גוי מעיד שאין בנו מיוחס אחריו, ואינו נחשב לבנו מבחינה דינית. הריא"ז והתורי"ד (הובא שיטתם לעיל) סברו שאין נאמנות לומר על בנו שהוא אינו בנו, מחמת שבזה הוא אומר שהוא אינו אביו. ולשיטתם יש להסתפק במעיד שבנו גוי, האם נחשב שאומר שהוא אינו אביו ולא נאמן, או כיוון שגם לפי עדותו הוא אביו המציאותי (הביולוגי), הוא כן נאמן. ונראה שאפשר להרחיב ספק זה בעיקר דין 'יכיר' האם נאמר על אב דיני או על אב מציאותי.

מחלוקת אחרונים

האבני מלואים (ד יט) סובר שלפי הריא"ז אין למעיד שבנו גוי נאמנות של 'יכיר'. ולעומתו רע"א (שו"ת א קכח) סובר שגם לריא"ז יש 'יכיר' באופן הזה. וכן נקט העין יצחק (אה"ע א ז).

מחלוקת ראשונים

ונראה שיש ראיה לנדון זה גם מהראשונים, ר' אברהם מן ההר (יבמות מז א) סובר שהיכא שהתגיירו אב ובן, כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אין לו נאמנות של 'יכיר' על בנו. מכאן רואים שסבר שבשביל נאמנות של 'יכיר' צריך שייחשב אביו מבחינה דינית. ולעומת זאת מהתורי"ד (יבמות מז א) מוכח שסבר שמספיק אב מציאותי בשביל 'יכיר'. שהרי התורי"ד סובר שאין נאמנות לומר 'אינו בני' כיון שמודה שהוא אינו אביו, ובכל זאת הקשה שיהיה נאמנות לאב לפסול את בנו ע"י שיודה שהוא אינו אביו מבחינה דינית (מבואר שם ביתר ביאור). נמצאנו למדים שהאבני מלואים כשיטת ר' אברהם מן ההר, ורע"א ועין יצחק כשיטת התורי"ד.

לשאר הראשונים

ובשיטת שאר הראשונים החולקים על הריא"ז, וסוברים שיש נאמנות לומר 'אינו בני', בפשטות אב צריך להיות נאמן לומר על בנו שהוא גוי. אלא שיש מהאחרונים שלא סברו כן. ר' שלמה איגר (שו"ת רע"א א רכא) פלפל בסברא שאין נאמנות לומר שבנו גוי. אלא שרע"א (א רכב) חולק עליו בסברא. וגם בחדושי ר' שמואל רוזובסקי (ב"ב לא) נקט שאין נאמנות לומר על בנו שהוא גוי, (סברא שונה מר' שלמה איגר). וכך נקט החזו"א (אה"ע נט כז).

במקרה שבו האב מעיד על בנו שהוא גוי למרות שאמו מוחזקת כישראלית, ייתכן שהאב לא יהיה נאמן מסיבה נוספת, שהרי הוא לא נאמן להעיד על האם שהיא גויה, וא"כ ייתכן שלא שייך שעליה לא יהיה נאמן ועל בנו כן. ונושא זה יתבאר לקמן בסוגיית פלגינן.

ההגדרה של 'יכיר'

יש לדון בהגדרת דין 'יכיר', האם יש לזה הגדרה של עדות וכפוף לדיני עדות, או לא.

ראיות מהגמרות

בגמ' ב"ב (קכז ב) כתוב שאדם שהכיר את בנו אינו חוזר ומכירו. הרשב"ם (ד"ה אינו נאמן) ביאר שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. חת"ס (א עו) למד מלשונו של הרשב"ם שיש הגדרה של עדות ל'יכיר'. ובחוט המשולש (א ג) נוקט ברשב"ם שהאי לישנא לאו דווקא, אלא כוונתו כיון שהכיר שוב אינו חוזר ומכיר. ויש לציין שהרשב"א (שם) נקט בלשונו 'שלא נתנה לו התורה הבחנה אחר הבחנה', ולא הזכיר בלשונו 'עדות'.

ביבמות (מז א) 'לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם'. לכאורה היה מקום להוכיח משם שיש גדר של עדות ל'יכיר'. אלא שגם את זה דוחה החוט המשולש הנ"ל ונוקט שלישנא דעדות לאו דווקא, והכוונה שאין נאמנות של 'יכיר' לעכו"ם. לעומת זאת בגיטין (עא א) מבואר שאפשר להעיד על בנו ע"י הרכנה בראשו, אע"פ שבשאר עדויות זה לא מועיל. ודין זה נפסק ברמב"ם (נחלות ב טו, וכן ד א), ועוד פסק שאפשר להכיר ע"י כתב. ולכאורה מוכח שאין לזה גדר עדות רגילה.

שיטת הרי"ד

תשובות הרי"ד (צב) נוקט שהכרת האב את בנו כפוף לדיני עדות, וצריך האב להעיד דווקא בבי"ד. לעומתו החת"ס (א עו) נקט שאין העדות צריכה להאמר דווקא בבי"ד, וכך נוקטים רוב האחרונים. ויש לכאורה הוכחות מהגמ' שלא צריך הכרה בבי"ד. בב"ב (קכו ב) נאמר שאב שהיה רגיל לקרוא לבנו בכור זה נחשב שהכירו, בב"ב (קכז ב) נאמר שאב שהיה עובר במכס ואמר בני, נאמן. כך הוכיחו בעטרת דבורה (א ה) ובפד"ר (ג 100).

התורי"ד (יבמות מז א) אף נקט שיש ב'יכיר' דין תחילתו וסופו בכשרות, וכן נקט האור גדול (ב).

נדונים השייכים לחקירה זו

להלן כמה נדונים שייתכן ושייכים לנידון האם 'יכיר' מוגדר כעדות:

• יכיר' ברשע: רע"א (כתובות כה ב) הסתפק אם יש נאמנות של 'יכיר' לאב רשע הפסול לעדות. המנחת אליעזר (ג ל) נוטה להכריע שנאמנות 'יכיר' זה לא מדיני עדות, וגם רשע נאמן. וכן פסק האור גדול (ב) (אע"פ שסובר שיש ל'יכיר' גדר של עדות כאן התורה התירה, עיי"ש), וכן הבית מאיר (אה"ע ויג), וכן אגרות משה (אה"ע ד כג).

• נוגע בעדותו: בספר בנין עולם (ו י) נוטה להכריע שאין האב עדיף על עדים, והוא לא נאמן כאשר הוא נוגע. וכך פסק חת"ס (שו"ת עו). ויש גם בשו"ת הרי"ד (צב) משמעות לכך שאין נאמנות 'יכיר' בנוגע בעדותו. לעומתם פסקו תשב"ץ (ב צ), ריב"ש (מא) שנוגע כשר להכיר, וכמותם פסקו רבים.
• נגד עדים: רשב"ם (ב"ב קכז א ד"ה היו מוחזקים) סובר שאין נאמנות לאב להכיר את בנו נגד עדים, הרמב"ן (ב"ב שם) חולק וסובר שאפילו שיש עדים שבן אחד גדול מהשני, נאמן האב לומר שהשני הוא הבכור, וע"י כך יעשה את הגדול לממזר. והאחרונים נחלקו בשיטתו במקרה שיסתור את דברי העדים ויאמר שהקטן הוא הבכור והגדול הוא הקטן (ואינו ממזר), מהרשד"ם (חו"מ שד) סובר שאינו נאמן. ומהריב"ל (א סד) סובר שאף בזה הוא נאמן.

• כובש עדותו: חוט המשולש (א ג) סובר שאין חיוב לאב להעיד על בנו, ולא עובר על 'ואם לא יגיד'. אמנם הרמב"ן (ספר המצוות מל"ת הנוספות יב) סובר שלגבי הכרת בכורה יש מצוות עשה להכירו, וזה נלמד מהמילה 'יכיר'.

• משים עצמו רשע: רבים מהראשונים שאלו איך נאמן להעיד שבנו בן גרושה, הלוא הוא משים עצמו רשע שבא על גרושה? הריטב"א (ב"ב קכז ב) יישב שמדובר שאומר שהוא היה שוגג. ועוד יישב שאפילו באומר שהוא מזיד עושים פלגינן ולא מאמינים לו על עצמו שהוא ידע. המאירי (יבמות מז א) חולק ונוקט שב'יכיר' התחדש שהאב נאמן גם היכן שהוא אומר על עצמו שהוא רשע. המהרשד"ם (חו"מ שה) יישב קושיה זו שכיון שרוצה לעשות תשובה שבניו לא יעבדו לחינם במזבח, הוא נאמן (ע"פ תוס' ב"מ ג ב).

• הכרה שנסמכת על אחרים: הבית שמואל (אה"ע ו כז) נוקט שאב נאמן להכיר את בנו גם אם הוא אינו יודע מעצמו את הדבר ונסמך על דברי אשתו, והבית מאיר (שם) חולק וסובר שאין נאמנות לאב אלא אם כן יודע הדבר מעצמו. ר' שלמה טנא בברכת שלמה (יא) דן באריכות בדברי הב"ש ונוקט בביאורו שהתורה נתנה לאב כח של בי"ד להכריע על בנו, ומדמה זאת לגמרא כתובות (פה א) שיכול הדיין לסמוך על מישהו שנאמן עליו תמיד, ואפילו על פסול לעדות, כדי להפוך את השבועה על שכנגדו. ומסתפק בשיטת הב"ש האם מספיק שמאמין לה במקרה הזה, או שצריך שתהיה אשה שנאמנת עליו תמיד.

פלגינן ב'יכיר'

יש לדון האם יש פלגינן ב'יכיר', כגון אם אומר שהבן ממזר מחמת שאמו ממזרת, האם נאמר שכיוון שלא נאמן על אמו הוא לא נאמן על בנו, או שנעשה פלגינן בנאמנות.

ראיה מהגמ'

בגמ' ביבמות (מז א) מובא שאם בשלב שמעיד על בנו שהוא ממזר יש לבן בנים, הוא כבר לא נאמן אף על בנו. דין זה נפסק ברמב"ם (אסו"ב טו טו) ובשו"ע (אה"ע ד כו). בפשטות מוכח שלא עושים פלגינן, וכיון שאין האב נאמן על הנכד הוא לא נאמן גם על הבן.

ראיה מהרמ"ה ופסיקת השו"ע

הטור (חו"מ רעט ד) בשם הרמ"ה כותב שלמרות שנאמן האב לומר על מי שהוחזק לבנו שהוא עבדו, אם אמו של הילד הוחזקה להיות בת ישראל אז כבר אין לו נאמנות לומר על הבן שהוא בן שפחה, וכך פסק השו"ע. ביאור הגר"א (ז) ביאר שזה נלמד מהסוגיה ביבמות הנ"ל, שכל היכא שיש סתירה בעדותו שעל בנו הוא אמור להיות נאמן ועל אחרים לא, אז הוא לא נאמן גם על בנו.

הבנת הקצוה"ח והנתיה"מ בדין פלגינן

הקצוה"ח (ד) והנתיה"מ (ד) הסיקו מדברי הרמ"ה שמתי שיש סתירה לדין של 'יכיר', הוא לא יהיה נאמן, ולא אומרים פלגינן.

הבנת הקובץ הערות והשערי יושר

ר' אלחנן בקובץ הערות (מא ג - ד) ובקובץ שעורים (תנו) מסייג את דברי הרמ"ה ורק היכא שדין אחד הוא תולדה מהשני לא אומרים פלגינן, ולכן לא שייך להאמין שבנו ממזר ונכדו לא, או שהבן עבד והאם לא שפחה, אבל היכא שמעיד שני דברים ואין אחד מהם תולדה מהשני, אומרים פלגינן. וכך למד הגרש"ש בשערי יושר (ו יג).

שיטת החזו"א שאומרים פלגינן

החזו"א (נט כז) למד שלא כמו כל השיטות לעיל ואפשר לעשות 'פלגינן' ב'יכיר'.

ביאורו בדין בני בנים

ובדין הגמ' שכאשר יש לבן בנים הוא לא נאמן אף עליו, מבאר שזה מחמת שנכללים בעדותו. ונראה בכוונתו שזה מדין 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'. וגם האור גדול (ב) למד שזה מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

ביאורו בשיטת הרמ"ה

בשיטת הרמ"ה שאין אדם יכול להעיד על בנו שהוא משפחה, למד החזו"א שזה לא בגלל בעיית פלגינן (כפי איך שהגר"א פירש), אלא זה מחמת שבדין 'יכיר' הוא יכול לומר על בנו שהוא אינו בנו או להעיד על בנו שהוא פסול, אבל כאן שהוא גם נשאר בנו מבחינה מציאותית וגם אומר שהוא אינו בנו מבחינה דינית אין לו נאמנות.
ובפסקי דין רבניים (יא 332) הביאו את דברי החזו"א ודחו את דבריו והוכיחו מלשון הרמ"ה ומלשון הרמב"ן (יבמות מז א) שהסיבה שאין יכול להעיד שבנו משפחה, משום שלא עושים פלגינן, וכהבנת הגר"א.

ויש נפק"מ להלכה בין ביאורו של הגר"א לחזו"א בדין של הרמ"ה, היכן שמעיד שבנו בן שפחה והאמא מתה. לפי הגר"א יכול האב להעיד שהרי היא כבר מתה ואין עדות עליה, ולפי החזו"א גם בזה הוא אינו נאמן שהרי אומר שהוא בנו המציאותי ולא הדיני.

ראיה מהגמ' לחזו"א

הגמ' ביבמות (מז א) דנה באדם שאמר על עצמו שהוא גוי, ונוקטת שנאמן לפסול עצמו ולא לפסול בניו, והגמ' שואלת שיפסול בניו מדין 'יכיר'. תוס' מבאר שהכוונה שבניו יהיו ממזרים מדין עכו"ם הבא על בת ישראל. ומוכיח החזו"א (נט כז) שאומרים פלגינן שהרי על עצמו הוא לא נאמן, ורק נאסר מדין 'שוויא אנפשיה' ובכל זאת הגמ' נקטה שצריך להיות נאמן על בניו מדין 'יכיר'. וכן הוכיח אור גדול (ב). שעורי ר' שמואל (ב"ב לא) דוחה ראיה זו, שמספיק שנאמן על עצמו מדין 'שוויא' כדי שזה לא ייחשב סתירה בין דינו לדין הבן. ומבסס דבריו על השערי יושר (ו יג).

נאמנות שבנו חלל

יש לעיין לשיטות שלא עושים 'פלגינן' איך נאמן האב לומר שבנו בן גרושה, הרי הוא מעיד גם על אמו שהיא חללה, ועליה הוא לא נאמן? ולפי החזו"א שעושים פלגינן זה מיושב שפיר. הקצוה"ח והנתיה"מ יישבו שהאב באמת כן נאמן על האמא שהיא גרושה. הקובץ שעורים יישב לפי היסוד שלו שאומרים פלגינן היכא שזה לא תולדה, וביאר שפסול חללות של הבן לא נחשב כתולדה מהפסול של האם. הגרש"ש נקט שבאמת מדובר שהאמא לא נמצאת כאן, ולא מעיד עליה.

בדין בני בנים

במקרה שאב מעיד על בניו שהם ממזרים מחמת שאשתו היא מחייבי כריתות, ולחלק מהבנים יש בנים ולחלק אין בנים - הגהות רע"א (אה"ע ד כט) מביא מהמהר"ם פדוואה (יד) שהוא לא נאמן על כל הבנים, גם על הבנים שאין להם בנים. ונראה שלפי הקוב"ש והגרש"ש המובאים לעיל שהיכא שאין דבר אחד בתולדה מהשני עושים פלגינן, נעשה פלגינן, שהרי אין אח תולדה של אח. ולפי החזו"א וודאי שנעשה פלגינן, אבל ייתכן שיסבור שלא יועיל עדותו אף על שאר הבנים מטעם 'עדות שבטלה מקצתה'.

פלגינן מממון ליוחסין

הרמב"ם (נחלות ד ב) נוקט מסברא שאע"פ שאם יש בני בנים הוא לא נאמן לומר שבנו ממזר, זה רק לגבי פסול יוחסין, אבל לגבי הממון אפילו אם יש לבן בנים נאמן לומר שהוא אינו בנו ולא יירשנו. ובפשטות כוונתו שעושים פלגינן מממון ליוחסין, לגבי ממון מאמינים לו שהוא לא בנו, ולא לגבי היוחסין. וכן למדו בדבריו הגרש"ש בשערי יושר (ו יג) והחזו"א (נט כט). אבל החת"ס (סז) נוקט שלא עושים פלגינן בין ממון לאסורים, ומיישב בדוחק את דברי הרמב"ם שאין הכוונה שהאב אומר שהוא אינו בנו, וממזר, אלא הכוונה שהאב אומר שהוא לא בנו ולא בן אשתו, אלא בן של זוג אחר.
ויש להוסיף שגם האמרי משה (יא) ואבי עזרי (אסו"ב טו יב) סברו שעושים פלגינן מממון ליוחסין, שהרי נקטו שהאומר על זר שהוא בנו, נאמן רק לגבי הירושה ולא לגבי יוחסין.

נאמנות בשאר דינים

נחלקו האחרונים בעדות האב על הבן ועדותו נוגעת לאחרים, האם נאמן כלפי האחרים.

ראיות מהגמ'

לכאורה מוכח שנאמנות של 'יכיר' זה גם כלפי אחרים, מזה שהאומר על בנו שהוא ממזר, הבן מותר בממזרת, רואים שהנאמנות גם כלפי הממזרת. ובאמת כך נקטו התשב"ץ (ג קב) חלקת יואב (אה"ע לו ד) ואמרי משה (יא). הזכרון שמואל (פא) דחה שזה נחשב חלק מדיני הבן שיהיה מותר בממזרת. והאור גדול (ב) דחה באופן אחר.
ויש להוכיח להיפך מב"ב (קלד ב) שהאומר יש לי בן פוטר את אשתו מיבום במיגו שיכל לגרשה, ולמה הגמ' לא אמרה שפוטר מדין 'יכיר', אלא וודאי שנאמנות האב כלפי הבן לא מועילה לגבי לפטור את האם מיבום, כך הוכיחו ונקטו רע"א (שו"ת א קי) ושב שמעתתא (ב כ) והשערי יושר (ו יג). חלקת יואב דחה שהגמ' מדברת לפי רבנן שאין נאמנות של 'יכיר' לומר זה בני.

כמה נפק"מ

הגרש"ש בשערי יושר (ו יג) לשיטתו שהנאמנות רק כלפי הבן מחדש כמה דינים: א. שבמעיד על זר שהוא בנו, בנו יורש אותו, אבל אין הוא יורש את בנו. ב. למרות שמאמינים לאב להעיד על זר שהוא בנו, אין האב נאמן להעיד עליו דברים כגון שהוא ממזר וכדו'. ג. מדייק מהש"ג (קדושין עח ב) שאין הבי"ד מענישים את הבן ע"פ עדות 'יכיר', משום שזה לא מדיני הבן אלא דין על בי"ד. והרי"ד (תשובות צב) נקט שמענישים. וכן נראה מסתימת לשונם של הרמב"ם והשו"ע.

נדונים שונים

להלן כמה נדונים שונים ב'יכיר':

הכרה מבוססת

במקרה שהאב אומר שבנו ממזר, אלא שידיעתו מבוססת על השערות שאינם נחשבות כראיה בבי"ד. הרבה מהאחרונים סוברים שאין דין 'יכיר' באופן הזה - וביניהם חת"ס (אה"ע א יג) נודב"י (א ד) וכן התשב"ץ (ב צ וכן ב יט) והרדב"ז (א שכא), ועוד. ובתשובות הרי"ד (צב) חידש אף שאב המכיר את בנו צריך לעשות לו דרישה וחקירה כמו בעדות רגילה. היחיד שנראה שחולק על זה הוא ר' משה שטרנבוך בתשובות והנהגות (ו רמב) אשר ביאר את שיטת הבית שמואל (אה"ע ו כז) שיש נאמנות לאב להכיר אפילו באינו יודע הדבר מעצמו, אלא ע"י שסומך על אשתו, שכוונתו שאב נאמן להכיר את בנו גם בלא לתת ראיה מוכחת.

רע"א (שו"ת א קכח וכן קו) מחדש עוד נדבך, שצריך 'הכרה ברורה', דהיינו שאפילו אם האב מבסס את ידיעתו שבנו ממזר על דברים שנחשבים כביסוס נכון מבחינת בי"ד, ואם היו עדים מעידים את אותם הנתונים שהוא מעיד היינו מכריעים שהבן ממזר, כל עוד הוא לא יודע ידיעה וודאית וברורה שבנו ממזר, אין לו נאמנות של 'יכיר'.

'יכיר' בבת

הגרש"ש בשערי יושר (ו יג) מחדש שאין נאמנות של 'יכיר' לאב לומר על בתו שהיא ממזרת, חללה, וכדו'. התשב"ץ (ג רעב) נקט שאין כל הבדל בין בן לבת. וכן מדויק בש"ג (קדושין עח ב). וכן רוב האחרונים נקטו שאין הבדל בין בן לבת.

'יכיר' בעובר, ולפני ההיווצרות

רע"א (שו"ת א קכח) מחדש שאין האב נאמן להכיר את בנו בעודו עובר. דברי חיים (נחלות ד) ביאר את כוונתו לגבי הכרת בכורה, שהרי לגבי הכרת יוחסין המשנה קדושין (עח ב) אומרת להדיא שנאמן גם בעובר. מקור ברוך (מ) סובר שנאמן, אבל לפני יצירתו אינו נאמן. וכן נקט המהרש"ם (ד כו) והוסיף שעד מ' יום ליצירתו נחשב כמיא בעלמא ואינו נאמן. אור שמח (אסו"ב כ יג) נוקט שנאמן אף לפני יצירת הוולד על העתיד.