בריה

דין בריה

ממשות וטעם בריה

מהמשנה (חולין צו:) והגמרא (שם, ק.) מבואר שאף שיבש בטל ברוב מן התורה, בריה לא בטלה. אולם מבואר שדין זה הוא רק בגוף ובממשות הבריה. אבל טעם בריה בטל, כשאר איסורים. שהרי במשנה מובא שאם לא מכיר את גיד הנשה כל הגידים אסורים, ואעפ"כ הרוטב הוא בנותן טעם.

מקור הדין

כיוון שלענין אכילת הבריה, החשיבה אותה התורה וחייבה במלקות אפילו בפחות מכזית (מכות יז:), קבעו חכמים שלא תתבטל בתערובת (ערוה"ש ק, ב).

שיעור הביטול

מפשט הגמרא עולה שבריה אינה בטלה כלל.

מנגד, המשנה בתרומות (י, ח) דנה בדג טמא שכבשו עם דג טהור שביטולו הוא ב-960. וביאר הר"ש שהמשנה עוסקת בדג טמא שנתערב בדגים טהורים שאיסור התערובת הוא משום בריה. ועפי"ז ביאר שמה שכתוב בירושלמי (שם) "הורה רבי יוסי ב"ר בון בעכברא אחד לאלף", הכוונה שהיה מעשה בעכבר שנתערב באלף כמותו וביטלו ר' יוסי ב"ר בון, משום שבריה בטלה ב-960, ועיין באריכות בשיטה זו והפוסקים כמותה בערוה"ש ק, ג; טו.

אולם, הרמב"ם, ברטנורא ועוד ביארו שהמשנה בתרומות מדברת על ציר היוצא מהדג הטמא שהוא נותן טעם בדגים טהורים עד 960, אבל אין מדובר על בריה. וכן הר"ן ורא"ש הקשו שא"א לבאר את הירושלמי שמדבר על בריית עכבר שנפלה לתבשיל, שהרי עכבר בריה גדולה וניכרת וא"כ כיצד יתכן שלא מצאוהו והוציאוהו? ועוד שהגמרא בחולין עשתה צריכותא בין דין בריה לדין חהר"ל, ומשמע ששווים בדינם, וכמו שחהר"ל אינה בטלה כלל (כמובא בתוספתא) כך גם בריה, ולכן ביאר הר"ן שמדובר על טעם העכבר ולא גופו ממש והוא נתן טעם עד אלף, אבל גוף בריה עצמה לא בטלה אפילו באלף. וכ"פ השו"ע (ק, א).

(וצריך עיון כיצד הר"ש מסביר את המציאות של עכבר שנפל לתערובת ולא מצאוהו).

סוג התערובת

בדין דבר שיש לו מתירין נאמר שאינו בטל רק כשמתערב במינו, אך כשמתערב באינו מינו בטל בשישים כרגיל. ונחלקו לגבי בריה וחתיכה הראויה להתכבד, שהאו"ה (כה, יז) סובר שקל וחומר שגם הם בטילים באינו מינם. לעומתו, הרמ"א בד"מ (קא, ב) ועל השו"ע (קא, ו) פסק שאינם בטילים בין במינן ובין בשאינו מינם (ועיין בדין דבר שיש לו מתירין בטעם שאינו בטל ובטעמים לחילוק בין מינו לשאינו מינו ותראה שלא שייכים כאן ולכן לא שייך כאן הק"ו של האו"ה, ערוה"ש כג), והביא ראיה מתשובות הרשב"א (א, קא) שאמר שבריה אינה בטילה בירקות, וכן משערי דורא, והסכימו לדבריו רוב הפוסקים (ט"ז יב, ש"ך יח, פר"ח כא, ערוה"ש כג ועוד), והכרתי ופלתי(ו) קיים את דבריו של האו"ה בחתיכה הראויה להתכבד.

הגדרת בריה

שלם

בגמרא (מכות טז:), מבואר שתנאי ראשוני לבריה זה שהיא תהיה שלמה. ולכן אם ריסק תשעה נמלים וצירף להם אחד שלם והשלימן לכזית, לוקה שש. חמש משום בריה (שהאוכל נמלה לוקה חמש), ואחד משום כזית נבלה.

ובגדר שלם, כתב הר"ן, שאם נחתך ממנה איבר אחד, אפילו איבר שאין הנשמה תלויה בו, כגון רגל נמלה, לא הוי בריה. וזה משום שבכה"ג לענין מלקות הסתפקה הגמ' בנזיר (נא, ב), ונשארה בספק, והיות וחומרת בריה יסודה מדרבנן, יש להקל. וכ"כ הש"ך (ו).

ואם נפל ממנו קצת ע"י הבישול כמו שרגילות הוא אז 'להתפרפר' (להפחית), יש שכתבו שהוא חשיב עדיין בריה (פמ"ג, שפד, ו). ויש שכתב שגם בחסרון כזה לא הוי בריה (בינת אדם אות עב).

ואם נתרסקה צורתו, כגון ע"י בישול וכדומה, אפילו הוא שלם, מ"מ כיוון שנפסד צורתו לא הוי בריה (פמ"ג, שפ"ד, ו).

שאר תנאים

לגבי שאר התנאים נחלקו הראשונים. שבגמרא בחולין ובמכות מצינו כמה דברים המוגדרים כבריה, ולעומתם כמה דברים שאינם מוגדרים כבריה למרות שהם בשלמותם. לדוגמה: גיד הנשה, נמלה, עוף טמא בין חי בין מת - לכו"ע נחשבים בריה. לעומתם, חיטה של טבל, בשר עוף טהור (נבלה), חלב (בצירה), שור הנסקל - לכו"ע אינם נחשבים בריה. וכאמור, נחלקו הראשונים בגדר הבריה:

שיטת רש"י ור"ן

ישנם עוד שני תנאים שצריכים להתקיים כדי שדבר יחשב כבריה.
א. שיהיה הדבר אסור באכילה מתחילת ברייתו. ולכן: בשר עוף טהור שנתנבל, גם אם הוא שלם, אינו בריה, שהרי בתחילתו לא היה בו איסור נבילה (אלא איסור איבר מן החי שהתבטל כעת). וזה גם הטעם ששור הנסקל אינו בריה.
ב. שתהא בריית נשמה. ולכן חיטה שלמה, אף שהיא טבל, אינה אוסרת הכל כבריה. וכדעת חכמים במסכת מכות.

אבל גיד הנשה, כיוון שאיסורו מתחילת ברייתו, וכן ישנה חיות בבהמה, יש לו דין בריה. וכן נמלה ועוף טמא יש להם דין בריה מטעם זה.

הר"ן ביאר שחלב (בצירה) אין בו דין בריה לפי שאין כולו מקובץ במקום אחד ואינו כעין בריה שהיא מקובצת במקום אחד.

שיטת הרא"ש

הרא"ש (חולין, לג) כותב שחשיבות בריה שלא בטלה בתערובת תלויה בהגדרת האסור מן התורה לענין מלקות. כלומר: רק דבר שהתורה אסרתו באכילה בשלמותו (אפילו קטן פחות מכזית) אבל כשהוא חצוי אין התורה אסרתו במפורש, הוא חשיב בריה ללקות עליו, ועליו חכמים גזרו שיש לו דין בריה לאסור תערובת בשלמותו. הלכך, כל דבר שהתורה אסרתו בשלמותו ואם נחלק אותו יאבד שמו, נמצא שכאשר התורה אסרתו היא דברה דווקא לכשהוא שלם, עליו גזרו חכמים שיהיה לו דין בריה בתערובת. אבל כל שאין התורה אסרתו בשלמותו, או אם כשנחלקו ישאר שמו (וא"כ התורה שאסרתו התכוונה גם כשהוא חצוי), אין לו דין בריה, כיוון שאין חשיבות מיוחדת לשלמותו.

הלכך, שור הנסקל אינו בריה, כיוון שכתוב בתורה "לא יאכל את בשרו" ומשמע אפילו חתיכה אחת ממנו. וכן נבלה וטבל, כיוון שאם מחלקים אותם שמם נשאר עליהם, אין להם דין בריה, כי נמצא שכאשר התורה אסרתם כוונתה הן לשלמים והם לחצויים. משא"כ גיד הנשה, אם מחלקים אותו נקרא 'חתיכת גיד' וכן עוף טמא נקרא 'חתיכת עוף טמא'. ואין הדבר תלוי בדעת בני האדם, אלא העיקר תלוי האם שם האיסור הוא שם עצם (אז שמו ישתנה אם יחלקוהו) או שם תואר (שאז שמו ישאר עליו), שיש 'עוף טהור נבלה' ויש 'עוף טהור טריפה' ויש 'עוף טהור שחוטה'. וכן יש 'חיטת טבל', ויש 'חיטת דמאי' ויש 'חיטת מעשר שני' וכיוצ"ב נמצא שהם שמות תואר.

נפקא מינה בין השיטות

כתב הפמ"ג (שפ"ד, ג) נפק"מ בין רש"י ור"ן לרא"ש תהיה בתולעים שנוצרו במים או בתולעים שנוצרו בפירות תלושים, שבשניהם תולעים אלו נאסרות רק לאחר ששרצו על הארץ. וא"כ לרש"י ור"ן, אינן בריה ובטלות, כיוון שאינן אסורות מתחילת ברייתן. ולרא"ש הן בריה, כיוון שאם יחלקו אותן שמן עליהן, כי תולעת זה שם עצם ולא שם תואר.

אולם, יש שחלקו (חוות דעת סק"ה) וכתבו שאף לרש"י ור"ן אין תולעים אלו בטלות, שלא התירו אלא דבר שבתחילתו מותר מחמת עצמו, אך דבר שמותר מחמת סיבה צדדית, אין נחשב כדבר המותר בתחילת ברייתו.

להלכה

השו"ע בסימן ק, א, פסק לקולא שדין בריה יהיה רק כשלכל השיטות הוי בריה, והוא משום שספק דרבנן לקולא: "בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחילת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך שיהיה שלם".