יראו עינינו

מקורות
רמב"ם:	סדר התפילות
שולחן ערוך:	אורח חיים רלו ב

בענין המנהג הקדום שהיה בזמן הראשונים לומר פסוקים וברכת 'המולך בכבודו' לאחר ברכות קריאת שמע של ערבית וקודם התפילה.

טעמי המנהג

בסדר רב עמרם גאון (סדר שבתות ד"ה שאילו) הביא תשובת רב נטרונאי גאון שמדבריה עולה שתיקנו את פסוקי 'יראו עינינו' ואת הברכה שלאחריה, משום שקיימא לן שתפילת ערבית רשות, והוסיף שזהו דווקא ביום חול, אבל בשבת מפני חשש המזיקין, לא היו מאריכין ולכן משמיטים תוספת זו. יותר מזה כתוב בספר הפרדס לרש"י (דש) שהברכה נתקנה כדי להודיע שתפילת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה. וכן הביא בספר שיבולי הלקט (ענין תפילה סימן נב) בשמו. בדבריהם משמע שהיו אומרים תוספת זו בנוסף על התפילה הרגילה.
בתוספות (ברכות ב א ד"ה מברך שתיים לפניה,ברכות ד ב ד"ה דאמר) מבואר שאמנם 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו' אינם במקום התפילה הרגילה אלא כתוספת, אך כתבו שטעם אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות, היתה סכנת מזיקים ולכן צריכים היו להמתין לחבריהם, והיו אומרים את הפסוקים האלו, עד שחבריהם יסיימו. והוסיפו התוספות שזהו דווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה, אבל בבתי כנסיות שלנו, אין צריך להמתין לחבריהם אלא בלילה. וכן משמע בבמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) שכתב שתיקנוה מפני המאחרים שלא ישארו לבדם בבית הכנסת ויסתכנו.
עוד מבואר בתוספות שמיאנו להסכים לדברי רב עמרם גאון שתיקנו יראו עינינו על סמך זה שתפילת ערבית רשות, שאם כן יש לנו לפסוק להלכה שתפילת ערבית חובה, שהרי קיימא לן כר' יוחנן שצריך להסמיך גאולה לתפילה. כדברי התוספות כתב גם המרדכי (ברכות א ה). ויש להעיר שבמקום אחר כתבו התוספות (כז ב ד"ה והלכתא) שכיון שהלכה כרב שתפילת ערבית רשות, לכך תיקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפילה.

לעומת זאת בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) הסכימו לטעמו של רב עמרם גאון, אבל בדבריהם מבואר שהיו אומרים תוספת זו במקום התפילה הרגילה, שכתבו שכיון שבתחילה תפילת ערבית היתה רשות, היו אומרים פסוקים אלו וחותמים בברכה ואומרים קדיש והולכים לבתיהם, ואמנם אף לאחר שכבר קבעו תפילת ערבית לחובה, נשאר הדבר כמו מנהג. כעין זה ביאר בארחות חיים לוניל (דין תפילת ערבית ג), שכתב שכיון שתפילת ערבית רשות, היו כאלה שהיו עוזבים את התפילה אחר ברכות קריאת שמע וקדיש, ולכן תיקנו י"ח אזכרות אלו במקום התפילה, להקל מעליהם שלא יתאחרו בבית הכנסת מפני המזיקין.
גם הרא"ש (ברכות א ה) כתב כרבנו יונה, שתיקנו אזכרות אלו במקום תפילת ערבית, ולא בנוסף, אך לא הסכים לדברי רב עמרם גאון שזהו מפני שתפילת ערבית רשות, שהרי ר' יוחנן הוא המצריך לסמוך, ויצא אם כן שסובר הוא שתפילת ערבית חובה, והיה לנו לפסוק כוותיה והרי קיימא לן כרב שתפילת ערבית רשות (וכפי שכתבו התוספות). וכתב הרא"ש שטעם המנהג הוא מפני שלא רצו להאריך בבית הכנסת מפני המזיקין, ולכן תיקנו יראו עינינו וקדיש, והולכים לבתיהם. וסיים שם דמ"מ גם השתא שכן מתפללים תפילת ערבית בבית הכנסת, לא נתבטל המנהג ואומרים אותו בנוסף לתפילה. כעין זה כתב גם בשו"ת הרא"ש (ד ו).
האבודרהם (תפילת ערבית של חול ד"ה ובעל המנהגות כתב) אחר שציטט טעמו של הרא"ש, מביא בשם בעל המנהגות (הראב"ד בעל ההשגות) שהסיבה שלא התפללו ערבית היא מפני שכשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם, וגם הקדיש שאחר הפוסקים מוכיח שכסיום התפילה דמי. כן כתב גם הרשב"א בתשובה (א יד).

בערוך השלחן (ו) כתב שהתוס' והרא"ש ותלמידי רבנו יונה נתכוונו כולם לדבר אחד, שכיון שתפילת ערבית היא רשות, וגם חששו מלהתעכב בבית הכנסת, התחילו להקל בתפילה, וכיון שלא רצו להימנע לגמרי מתפילה תיקנו אלו י"ח אזכרות והברכה שלאחריהם. אמנם אחר שנתפשטה התקנה, נעשתה לתקנה קבועה כגאולה אריכתא.

נוסח 'יראו עינינו'

הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) תמה למה ברכת יראו עינינו אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות קריאת שמע, שהרי היו אומרים פסוקים אלו בבית הכנסת כדי לא להתעכב שם בלילה, ולכן תיקנו פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות. ואם כן לא פתחו בה בברוך. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) יישב שעשאוה לענין זה סמוכה לקריאת שמע, אע"פ שבמקום תפילה נתקנה.

חשש הפסק בין גאולה לתפילה

לסוגיה זו בהרחבה, ראו סמיכת גאולה לתפילה

הראשונים נתקשו בדבר היאך אומרים פסוקי יראו עינינו, והרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית, עד שחלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. כן כתב הרי"ץ גיאות (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי), ובאבודרהם שם כתב שכן כתב הרמב"ם..
בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה, וכן העיד השיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון). הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות שר' שמואל נמנע מלאומרה, וגם במאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) מובא בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה.

אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג, ובחלקם משמע שאף נהגו כן בעצמם.
התוספות (ברכות ד ב) כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'.
הרשב"א בתשובה (א יד) דחה דברים אלו וכתב שאין ברכה זו כברכת השכיבנו שאמרו עליה שהיא כגאולה אריכתא, אלא תיקנו אותה לשעת השמד שלא יכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ואף שהגזרה בטלה הברכה נשארה. ובחידושים כתב (ד ב ד"ה מסייע) שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וכן בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שמנהג אבותינו בידינו, שאף שאנו מתפללים שמונה עשרה אומרים אותו, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות.
ברבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה ערבית אדעתא דהכי. וכעין זה כתב הרא"ש בפסקים (א ה), וכן בתשובה (ד ו). המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק. ובאבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) אחר שהביא דעות האומרים שלא לאמרה, כתב שכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה.

הצגת הסוגיה

בגמרא (ברכות ד ב) מובאת מחלוקת בין ר' יהושע בן לוי לר' יוחנן, בעניין סדרה של תפילת ערבית. ריב"ל סובר שתפילות באמצע תקנום, כלומר, שכל שלושת תפילות העמידה שתקנו חז"ל נתקנו לאחר קריאת שמע של שחרית, ולפני קריאת שמע של ערבית. יוצא מכך שלדעתו, בערב צריך קודם כל להתפלל ערבית ורק אח"כ לקרוא ק"ש. לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שצריך קודם כל לקרוא ק"ש ואח"כ להתפלל, כיוון שכל הסומך גאולה לתפילה הרי זה בן העולם הבא".
הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לר' יוחנן ולכן אף שבדרך כלל במחלוקת ריב"ל ור"י הלכה כריב"ל שהיה גדול ממנו, כאן נפסקה ההלכה כר' יוחנן, ולכן יש לקרוא קריאת שמע של ערבית קודם תפילת עמידה, ואין להפסיק בין ברכת גאל ישראל לתפילה.

התוספות (ברכות ד ב) מביאים, שבימיהם היה מנהג לומר אחר ברכת 'השכיבנו' מספר פסוקים, ולאחריהם ברכת "יראו עינינו". ושואלים התוספות, איך אומרים את אלו שהרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה, וכן שואלים כמה מן הראשונים כאן.

חשיבות סמיכת גאולה לתפילה

כדי להבין את חומרת ההפסק שבין "השכיבנו" לבין תפילת עמידה צריך קודם כל להבין את החשיבות של סמיכת גאולה לתפילה שבגינה אדם זוכה להיות בן העוה"ב.

דעת רש"י בשם הירושלמי:
רש"י (ד"ה "זה הסומך") מביא בשם הירושלמי (פ"א ה"ה) שסמיכת גאולה לתפילה רמוזה כבר בספר תהילים, שבפרק יט' נאמר "ה' צורי וגואלי" ובפרק כ' "יענך ה' ביום צרה". כמו כן בירושלמי מובא, שאותו אדם שלא סומך גאולה לתפילה דומה למי שדופק על פתחו של בית המלך וכשהמלך יצא אליו אותו אדם כבר הלך. מכאן נובע, שמטרת סמיכת גאולה לתפילה היא קודם כל התקרבות למלך על ידי תשבחות והזכרת יציאת מצרים ואז הוא יכול להתפלל ולבקש על צרכיו.1

תלמידי רבינו יונה מביאים עוד שני טעמים:
טעם א': הסומך גאולה לתפילה מראה את עצמו כמי שמכיר שהוא עבד לה' מפני שגאלו, וע"י כן הוא עובדו ועושה רצונו ומצוותיו. בברכת גאל ישראל האדם מזכיר את החסדים והניסים שעשה ה' לנו שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים, וכשמתפלל הוא עובד את ה' כמו שאמרו בב"ק (צב:) "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו תפילה", וכשמראה את כל זה שהוא עבד לה' ועושה מצותיו זוכה ע"י כן לחיי העוה"ב.
טעם ב: כשמזכיר גאולת מצרים ומיד מתפלל, מראה את עצמו כמי שבוטח בה' ע"י התפילה, שהרי מי שאינו בוטח בה' לא מבקש כלום. כן מובא במדרש שמות רבה, עה"פ "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שכשראו ישראל את הניסים שעשה הקב"ה שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, וכעת כשמזכיר את אותה הגאולה ואותו הבטחון שבטחו אבותינו ומתפלל מיד, מראה שגם הוא בוטח שה' יענה אותו כמו שענה את ישראל במצרים, ובזכות הבטחון הזה זוכה לחיי העוה"ב ובלשונם "והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה"ב".2

תקנת אמירת הפסוקים

טעמי יראו עינינו

בטעמי אמירת הפסוקים ו"יראו עינינו" מצאו בראשונים כמה שיטות:

• דעת התוס' (שם, (וכן מובא בדף ב. ד"ה "מברך שתיים לפניה")) שטעם אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות והיו מסוכנים מהמזיקים וצריכים להמתין לחבריהם, היו אותם אנשים שכבר הגיעו אומרים את הפסוקים האלו, שבתוך כך יספיקו להגיע חבריהם ויסיימו כולם את התפילה ביחד ולא יצא אחד מביה"כ לפני חבירו, ואגב תקנת אמירת הפסוקים תקנו גם חתימת "יראו עינינו". 3
  
• דעת הרא"ש (סימן ה') והמאירי (ד:) שבימיהם שהיו מתפללים בשדות והיו מפחדים להתפלל תפילת ערבית מלאה, היו אומרים את הפסוקים האלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד תפילת שמו"ע 4 5 , ואחרי כן היו אומרים קדיש ומסיימים את התפילה 6 . וכן כתבו תלמידי דר"י רק שאמרו שהטעם הוא משום שתפילת ערבית רשות ולא משום היראה שפחדו להישאר בשדות. 7
  
• האבודרהם (בתפילת ערבית של חול, ד"ה "ובעל המנהגות כתב") מביא עוד טעם בשם בעל המנהגות - הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם כשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות.8 ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם (וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"א סי"ד).
  
• ובספר שיבולי הלקט (ענין תפילה סימן נב) מובא, שהטעם לאמירת "יראו עינינו" הוא כדי להודיע שתפילת ערבית היא רשות. על ידי כך שאנו עושים הפסק מכוון בין גאולה לתפילה אנו מראים בכך שאין זו תפילה מן המניין. לאחר מכן מסיימים בקדיש כדי לסמן את סיום התפילה ומי שרוצה יכול לשוב לביתו.

נ"מ בין הטעמים:
א. האם רק הש"ץ אומרם או שזו חובה גם על היחיד: לפי טעמו של התוס' אפשר לומר, שרק הש"ץ צריך לאומרם ושאר הציבור ממתין. ולפי טעמי הרא"ש, הראב"ד ושיבולי הלקט - כל הציבור צריך לאומרם.
ב. האם צריך לעמוד באמירת הפסוקים: לפי התוס' ושיבולי הלקט, נתקנו הפסוקים בנוסף לשמו"ע, לכן לא צריך לעמוד. ואילו לפי הרא"ש והראב"ד נתקנו במקום שמו"ע, ולכן צריך לעמוד כמו שעומדים בשמו"ע עצמו.

זמן התקנה

מלשון הראשונים הנ"ל משמע שברכת "יראו עינינו" היא ברכה קדומה כיוון שהם אינם יודעים מה מקור הברכה וטעם תקנתה, אלא שצריך לברר עד כמה היא קדומה.
המעדני יו"ט על הרא"ש (ס"ה סק"ש) מדקדק מלשון הרא"ש שכתב "לפי שבימיהם" שזוהי תקנה עוד מתקופת הגמרא.
אמנם קשה על הסבר זה, שהרי הרא"ש עצמו במגילה (פ"ג ה"ה) כתב בפירוש שהתקנה של הפסוקים היא לא מזמן חכמי הגמ' אלא אחר השלמת הגמ' וכן שוב כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' ס"ו) 9 .

הפסקה בקדיש והשכיבנו

מלבד "יראו עינינו" ישנם עוד הפסקות בין גאולה לתפילה של ערבית כגון "קדיש", "השכיבנו" ועוד.
בנוגע לברכת "השכיבנו" הגמ' אצלנו כבר התייחסה לשאלה בדבר ההפסק שבין גאולה לתפילה, ותירצה שכיוון שזו תקנת חכמים אז ברכת "השכיבנו" נעשית כהמשך לברכת "גאל ישראל". 10
אבל לגבי קדיש ושאר ההוספות לא מצאנו שהגמ' התייחסה אלא הראשונים.

קדיש: כבר הזכרנו (לעיל הערה 6) שהמעדני יו"ט כותב בדעת הרא"ש שהטעם שתקנו לומר קדיש הוא משום שתקנו לומר יראו עינינו כתחליף לברכת שמו"ע וזה בעצם סיום התפילה, וכן כתבו תר"י אצלנו. אולם הסבר זה מתאים רק לדעת הרא"ש הסובר שצריך לומר את הפסוקים, וכבר אין סמיכות בין הגאולה לתפילה אבל למי שסובר שלא לאומרם א"כ הקדיש הוא זה שגורם להפסקה וחוזרת השאלה איך תקנו קדיש שמפסיק בין גאולה לתפילה, וכמ"ש המעדני יו"ט עצמו, שלדעת תוס' אין טעם מספיק לקדיש. 11

אולם הרא"ש עצמו בחידושיו למגילה (שם) כתב שהטעם שתקנו לומר קדיש הוא כדי להודיע שתפילת ערבית רשות ולאפוקי מדעת רבי יוחנן שאמר איזהו בן העוה"ב זהו הסומך גאולה לתפילה של ערבית 12 . כן כתבו התוס' אצלנו בשם רב עמרם (וכן הזכרנו בדעת שיבולי הלקט).

"ושמרו", "אלה מועדי": כתב אבודרהם (מעריב של שבת) שהטעם שתקנו לומר "ושמרו" בין גאולה לתפילה, ללמדנו שאם "ושמרו בני ישראל את השבת" מיד נגאלים, כמו שייסד הפייטן ר' אברהם אבן עזרא "כי אשמרה שבת - אל ישמרני". כמו כן, במועד תקנו לומר "אלה מועדי" סמוך ל"פורש סוכת שלום" לומר שיפרוש עלינו סוכת שלומו אם נשמור את המועד כראוי (כעין טעם זה כתבו עוד כמה מן הראשונים).
ה"דברי חמודות" על הרא"ש (ס"ה סקי"א) והביא שלטי גיבורים בשם הרשב"א, שאפשר לומר ו"שמרו" ו"אלה מועדי" כיוון שתפילת ערבית רשות.

מכל האמור לעיל נראה, שלמרות שיש הסבר לכול הוספה שנתווספה נראה שסמיכת גאולה לתפילה של ערבית אינה חמורה כמו של שחרית וכ"כ רבי חיים דוד הלוי (בספרו מקור חיים או"ח, סז).

פסקי הראשונים

אחרי כל האמור לעיל נוכל לראות מה פסקו הראשונים הלכה למעשה.

התוס' בסוגייתנו (ד:) כתבו למסקנה ש"נכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתיים". משמע מדבריהם שפוסקים שלא לומר, וכן כותבים תוס' לעיל (ב. ד"ה מברך) "ודווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסת שלנו אין צורך להמתין לחבריהם" משמע שבדבר זה כיוון שבטל הטעם בטל המנהג (וכ"כ רש"י בתשובה (סימן צא) בשם הר"ש שאסור לאומרה כל עיקר מפני שאינה פסוקה בתלמוד וזוהי ברכה לבטלה).

הרא"ש, לעומתו, כותב שבימינו אע"פ שמתפללים ערבית בביה"כ לא נתבטל המנהג הראשון 13 וכ"כ בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' סא), שאע"פ שבטל הטעם של יראו עינינו לא התבטל המנהג. הריטב"א והרשב"א מביאים שהרמב"ן לא היה אומרם כל עיקר (הרשב"א גם כותב בשם התוס' בשם רבינו שמואל שלא היה אומרם אבל בתוס' שלפנינו לא מופיע רבינו שמואל זה) וכן נראה שהם עצמם לא היו נוהגים לומר. "אבל מי שאומרם סומך וכו'" – לשון הרשב"א, "ומי שאומר אותה סומך על..וכו'" - לשון הריטב"א.

המאירי לעומתם כותב: "ומה שנהגו עכשיו.. יש שמוחין ואף בתוס' העידו על גדוליהם שלא היו אומרם כלל, ומ"מ אנו סומכים בכך..." משמע מדבריו, שהוא עצמו כן היה אומרם.

דעת הרמב"ם לא ברורה כל כך, שאמנם לא הזכיר את הפסוקים בהלכות עצמן, אבל בספר תפילות הרמב"ם הן כן מוזכרות (עם חתימת "המולך בכבודו"). "המעשה רוקח" בהלכות (פ"ז הי"ח מהלכות תפילה) כתב שכשהרמב"ם התייחס רק להשכיבנו זה לאו דווקא אלא ה"ה גם ל"יראו עינינו" וקדיש, שהרי הרמב"ם עצמו כתבם בנוסח התפילה. 14

הרשב"ש בשו"ת (סי' רנה ) מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שכשהתפלל ביחיד לא היה אומרה, אלא כשהיה יורד לפני התיבה, כדי שלא להיות מן המתמיהין. לסיכומו של דבר, אנו רואים שעוד בתקופת הראשונים היו מחלוקות ומנהגים שונים אם לומר את הפסוקים, אבל משני עמודי ההוראה הרא"ש והרמב"ם נראה שכן צריך לאומרם.

פסקי האחרונים והמנהג כיום

מרן השו"ע כתב (או"ח רלו, ב) "אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה".
נראה שלא ניתן להסיק מדבריו האם הוא סובר שצריך לומר את הברכה או שעדיף להמנע 15 , אולם, מדברי הרמ"א שכתב: "ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' (תהילים פט, נג), ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה". משמע שהדין הוא שיש לאמרם.
כך כתב גם הגר"ש משאש בשו"ת "שמש ומגן" (חלק או"ח סימן עז אות ה), שמנהג בני מרוקו לאמרם מבלי שום פקפוק, וכאן בא"י לא נהגו לאומרו, וכן כותב על עצמו שהוא נהג לומר אותם כשהתפלל ביחיד אלא שכשהיה עולה להיות שליח ציבור לא היה אומרם כדי לא להטריח את הציבור.
אמנם בשו"ת באר משה (רלו ס"ב אות א) כתב שבדורות האחרונים בטלו מלאמרם, וכתב עוד בשם הגהות כת"י הרב בעל חסד לאברהם אזולאי ז"ל על הלבוש "בכל ארץ ישראל נהגו שלא לאומרם".

בכף החיים (רלו, יב) הביא את דברי הרשב"א בשם התוס', שהרשב"ם לא היה אומרם כל עיקר והביא גם בשם הכנסת הגדולה שמנהג הספרדים בקושטא ותיריא (ערים ספרדיות שהם) שאין לאמרם לא בחול ולא בשבת, וכן כתב עוד שכך נראה מדברי האר"י שאין לאומרם.

למעשה, המנהג כיום הוא שבחו"ל נהגו לומר, אבל בארץ ישראל לא נוהגים לומר, לפי שמנהג הגר"א היה כך, כפי שמובא בספר "מעשה רב" (סימן סז): "ברוך ה' לעולם אמן ואמן... והוא עצמו לא היה אומר כלל לא ברוך ה' ולא ושמרו כדי לסמוך גאולה לתפילה". וכ"כ הגרש"ז מלאדי בשולחן ערוך הרב (פסקי הסידור, תפלת ערבית): "אבל הנוהגין שלא לומר בחול ברוך ה' לעולם אמן ואמן מפני חשש הפסק גם בשבת (ויום טוב וראש השנה ויום הכיפורים) אין להפסיק בפסוקים", וכ"כ הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראיה" שתקנו חכמים לומר את הפסוקים, אבל בא"י נהגו שלא לאמרם.
אמנם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב, סי' קב) כתב שאין הדבר תלוי בא"י ובחו"ל אלא מי שאומר בחו"ל יאמר גם בא"י ומי שאומר בא"י יאמר גם בחו"ל, אלא שלמעשה מנהג העולם כיום הוא שבני ארץ ישראל לא אומרים ובני חו"ל אומרים 16 .
שאלתי כמה רבנים מישיבתנו הקדושה כרם ביבנה תכב"ץ, שעלו מחו"ל לא"י, ואמרו לי שהם בעצמם נהגו לומר כשהיו בחו"ל, וכשעלו לארץ הפסיקו לומר.

לסיכום, ראינו את שיטות הראשונים וטעמיהם בעניין אמירת פסוקי יראו עינינו. בנוסף, ראינו שהדבר תלוי כבר במחלוקת הראשונים. וכן גם באחרונים לא נמצאה הכרעה והדבר עדיין תלוי במחלוקת ומנהג. לכן, נאמר שאנו לא התיימרנו כאן, כמובן, לפסוק הלכה שתלויה במחלוקת כה גדולה, אלא רק לפרוש הסוגיה כפי מה שהיה נראה לי לומר. ואסיים בתפילת יראו עינינו וישמח ליבנו ותגל נפשנו בישועתו בגאולה השלמה, אמן.

הערות

(1) יש לציין שלפי רש"י מובנת החשיבות של סמיכת גאולה לתפילה, אך עדיין לא מובן מה הקשר לזכייה בחיי העולם הבא.

(2) הקהלות יעקב (ברכות סימן ב') חוקר, האם סמיכת גאולה לתפילה היא משום שהגאולה תהיה יותר טובה או משום שהתפילה תתקבל יותר ברצון.

(3) רואים מפה שלפי תוס' גם בזמן שהיו אומרים "יראו עינינו" עדיין היו מתפללים שמו"ע, וכן מובן למה תקנו את הפסוקים רק בערבית שרק בשעת ערבית יש סכנה מן המזיקים והיו צריכים לחכות לחבריהם.

(4) באליה רבה (רלו, ה) כתב, שצריך להגיה בפסוק "הושיענו אלוקי ישענו" במקום "הושיענו ה' אלוקי ישענו", כדי שיהיה י"ח אזכרות ולא י"ט אזכרות אבל לענ"ד נראה שלא צריך שהרי גם בשמו"ע יש באמת י"ט אזכרות. וכן ראיתי שכתב כן במחצית השקל על השו"ע (רלו, ד"ה "הושיענו אלוקי ישענו").

(5) לכאורה קשה על טעם זה, שהרי יש גם פסוקים שלא מוזכר בהם שם ה' בכלל ולפי טעם זה מה שייך לאומרם.

(6) המעדני יום טוב (ס"ק ג) העיר שטעם זה יותר מסתבר ממ"ש תוס' שאם כן מובן למה תקנו קדיש משא"כ לטעם תוס' אין טעם מספיק לקדיש.

(7) וכתב ערוך השולחן (רלו) שצריך את שני הטעמים משום שאם הייתה תפילת ערבית חובה או שלא היה את סיבת היראה היו מתפללים ערבית מלאה, אך כיוון שהיא רשות וגם הייתה סיבת היראה, התחילו להקל בה. אבל בספר "מעשה רוקח" (על הרמב"ם, פ"ז מהלכות תפילה הי"ח) כותב, שצריך את שניהם כיון שלפי הסברא שתפילת ערבית רשות קשה, למה בכלל היו אומרים את הפסוקים, ואם עשו בשביל לחוש למ"ד תפילת ערבית חובה היו צריכים להתפלל שמו"ע ברכות מלאות. לכן צריך את הטעם של הרא"ש שמשום הסכנה קיצרו ואמרו רק את הפסוקים.

(8) גם לפי טעם זה קשה, למה תקנו פסוקים שאין בהם אזכרות כלל. ועוד קשה, שאם זה משום שמד - למה לא תקנו גם בשאר התפילות? ואפשר לומר שהגזירה הייתה רק בשעות הלילה. ואפילו אם הגזירה הייתה כל היום גם אפשר לומר, שכיוון שתפילת ערבית רשות, היה אפשר לומר י"ח אזכרות, אבל בשאר תפילות כיוון שהם חובה א"א לומר רק י"ח אזכרות אלא או שמו"ע ברכות מלאות או לא כלום.

(9) על הסוברים שברכה זו אינה מזמן התלמוד, שואל המאירי (ד:), איך תקנו ברכה בפני עצמה שלא ממטבע שטבעו חכמים. ומחדש המאירי שיש כוח בידי גדולי הדור לתקן נוסח ברכה אע"פ שלא נתקנה (וצ"ע האם כוונתו רק לדור הגאונים או לכול הדורות).

(10) לתוספת ביאור, תר"י (ד:) מבארים שברכת השכיבנו נתקנה כנגד תפילתם של בנ"י במצרים כאשר הקב"ה עבר והיכה בבכורות מצרים והיו יראים שמא גם הם ייפגעו, "שמא יגרום החטא", וכיוון שברכה זו נאמרה בשעת הגאולה גם היא נחשבת כמין גאולה.

(11) כיום שאין אומרים את פסוקי יראו עינינו ועדיין אומרים את הקדיש, כותב ערוך השולחן (רלו, ח) שכיוון שהקדיש עיקרו על הגאולה העתידה שיתגדל ויתקדש שמו, והוא עיקר הגאולה, אף לדברי הרא"ש ותר"י שנתקן הקדיש על פסוקי יראו עינינו - כיום שאין אומרים אותם, מ"מ את הקדיש אומרים.

(12) הקרבן נתנאל (שם ס"ק ה) מסביר, שאין הכוונה לאפוקי מדר"י שאמר תפילת ערבית רשות שא"כ יקשה על הרא"ש שאצלנו כתב שתפילת ערבית כן רשות, אלא לאפוקי מדרב"י שסובר שאע"פ שתפילת ערבית רשות צריך לסמוך גאולה לתפילה, וע"ז בא הקדיש לאפוקי ולומר שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה. כעין זה כתב הריטב"א אצלנו (ד:) שבאמת תפילת ערבית רשות ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה כיוון שהברייתא שמסייעת לר"י לא אומרת שצריך לסמוך גאולה לתפילה אלא שתפילות לא באמצע תקנום.

(13) אולי אפשר לומר, שתוס' והרא"ש הולכים לשיטתם: התוס' שכתבו שהטעם הוא משום שהיו צריכים לחכות לחבריהם - משמע שהיו אומרים אותם בנוסף לשמו"ע, ולכן כשהתבטל הטעם חזרה התפילה לתקנה המקורית שלא לומר את הפסוקים. אבל הרא"ש שכתב שהטעם הוא משום שהיו יראים להתעכב בשדה והיו אומרים אותם במקום שמו"ע - א"כ שהחזירו את תפילת ערבית וקבעוה, קבעוה על דעת כן לאומרה עם הפסוקים, ולכן נשאר המנהג.

(14) אבל ראיתי במאמרו של הרב צבי רבינוביץ בכתב העת "בית אהרון וישראל" (תשס"ה), שדקדק מלשון הרמב"ם "ברכה אחרונה (- של ערבית) זו היא נוסחה, השכיבנו ה' אלוקינו לשלום כו' ברוך שומר עמו ישראל לעד, ברוך ה' לעולם אמן ואמן...-כל הפסוקים של יראו עינינו- ברוך אתה ה' המולך בכבודו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו וכו'". משמע שהוסיפו את פסוקי יראו עינינו בתוך ברכת השכיבנו (שלא חותם בשם ומלכות את ברכת השכיבנו אלא רק בסוך כשאומר ברוך אתה ה' המולך וכו') ולא כברכה בפני עצמה ועי"ש מש"כ לחזק את דבריו מדברי ר"א בן הרמב"ם, וכן נוהגים עדת הבלאדים התימנית.

(15) אמנם במשנה ברורה של הוצאת "איש מצליח" דקדק מלשון הש"ע שאין לומר את הפסוקים.

(16) ישנם עוד חילוקי דינים בפרטי התקנה, כמו: האם לעמוד בזמן אמירת הפסוקים או האם לאמרם בשבת וזה תלוי בטעמי התקנה. אם היא באה בתור תחליף לשמו"ע אז צריך לעמוד וכן אם התקנה היא לשמירה מן המזיקים אין צורך בה בשבת כשיש כבר שמירה מן המזיקים. אולם, בחרתי להתמקד אך ורק בעצם התקנה ולא בפרטי הדינים שלה.