הבדלים בין גרסאות בדף "העוסק במצווה פטור מן המצווה"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(הסרת כל התוכן מהדף)
שורה 1: שורה 1:


== מקור ==
== המקור לכלל זה, נמצא בגמ' '''במסכת סוכה''' (כה.) הקובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה. וחקרו הראשונים חקירה גדולה; האם ברגע שאני עוסק במצווה אני פטור בכל מצב ממצוות אחרות? או דילמא י"ל במצב שאני יכול לקיים מצוות אחרות בו זמנית אני מחוייב בהן? ויותר מזה יש לדון, האם הפטור מהמצווה האחרת הוא פטור כפשוטו? או שאם אוכל ואעשה את [[שני]] המצוות יחד אקבל שכר על שניהם? ==
==  דיון בשיטת רש"י ותוספות ==
== מפשט הגמ' בסוכה (כו.) משמע מהסיפור עם ר"ח ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע '''מרש"י''' (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם '''תוספות''' (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו.  '''האור זרוע''' (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. '''הר"ן''' (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין '''במשנה ברורה''' (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן. ==
סברות הראשונים
== '''ר' אלחנן וסרמן''' (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת.  וכעין זה כתב '''מרן הרב קוק זצ"ל''' (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר ע"ש.  ==
שיטת הריטב"א
== הריטב"א (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות! ==
העוסק במצווה ולימוד תורה
== לאחר שעיינו במקור הדין בגמרא ובראשונים, יש לשאול לענ"ד שאלה גדולה ויסודית. ידוע שלימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא ירמיהו (לג, כה) : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל בגמ' (נדרים ח. וכן מנחות צט:) בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה (וע"ע בהערה 4 במה שכתבנו שם). אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם עוד המון מצוות אחרות, ואולי י"ל שזה עיקר התורה אפילו, כדאיתא בגמ' (קידושין מ:) : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז.), ומאידך הכלל שבידנו, ולכן צ"ע גדול מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה?  כדי ליישב את השאלה הגדולה, נראה חמישה תירוצים באחרונים.  1. הירושלמי (שבת א, ב) מקשה על הגמרא (שבת יא.) המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר המאירי (מו"ק ט:) את דברי הירושלמי,  שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים. 2. המהר"ל (נתי"ע א, נתיב התורה א) מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל או"א מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם א"א שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם. 3. הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קסט) סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות. 4. הקהילות יעקב (ברכות סימן טו) דן גם הוא בשאלה ומביא שני גמרות קשות. הגמרא (שבת יא.) אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' (ברכות כב.) ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר.  אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור (עיין פאה פ"א מ"א), ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית,  ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.)  כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם (ריש הלכות תפילה) זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?!  מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא (ברכות כא.): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא). 5.   הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק) כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא (ברכות יז.) שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד. ולענ"ד אפשר להוכיח את זה גם מהגמ' שהבאנו לעיל. ראינו לעיל חמישה הסברים באחרונים, מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה. א"כ למעשה, גם אם אדם עוסק בתורה כל היום, אינו פטור משאר מצוות. אמנם, יש לדון במצוות פרו ורבו, שהיא מצווה עם יותר טרחה ודברים היכולים למנוע מהאדם ללמוד כמש"צ, האם נאמר במצווה זאת שהעוסק בתורה פטור ממנה? הגמרא (קידושין כט:) דנה האם אדם צריך ללמוד תורה קודם ואז לישא אישה, או דילמא הפוך? הגמ' מביאה שתי דעות, ולמסק' קובעת: "ולא פליגי, הא לן והא להו" מסביר רש"י (ד"ה הא) שבני בבל ההולכים ללמוד משניות בא"י, נושאים אישה כדי שלא יהיו בהרהור, ונוסעים לא"י ואין צרכי הבית מוטלים עליהם. ואילו בני א"י הלומדים במקומם לומדים ואז נושאים אישה כי אז יהיו טרודים בצרכי הבית. תוספות (שם) מקשה שתי קושיות יסודיות על רש"י. ראשית, לבני בבל הנוסעים ללמוד בא"י, איך יעזור להם לישא אישה קודם? הרי למעשה יהיו רחוקים מנשותיהם ועדיין יהיו בהרהורים! ועוד, איך הם יכולים להתחתן ולסוע לא"י, הרי מוטל על האדם לפרנס ולזון את אשתו! וא"כ פירושו של רש"י צ"ע גדול. לכן למעשה הורו תוס' הפוך, שבני א"י יתחתנו קודם ואז ילמדו, ובני בבל ילמדו קודם ואז יתחתנו. יוצא למעשה, שבין לרש"י ובין לתוס' אם הקמת משפחה תמנע מאדם לעסוק בתורה, הרשות בידו לדחות אותה.  הרמב"ם (אישות טו, ב). פוסק כרש"י וכתוס', אבל דבריו צריכים עיון גדול. בסיפא של דבריו כותב הרמב"ם, שמותר לאדם להתאחר במצוות פרו ורבו כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה וכ"ש בלימוד תורה. וקשה, הרי עד עכשיו הסברנו שדין זה נאמר בכל התורה חוץ מלימוד תורה! אז מדוע הרמב"ם כותב זאת כטעם לדבריו? ועוד, צריך להבין את הלשון "כל שכן", הרי הפוך צ"ל, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ולא בת"ת! ועוד יש לעיין ולברר, מדוע יש דיון בגמרא ובראשונים אם מותר לאדם לאחר מצוות פרו ורבו בשביל לימודו? הרי למדנו שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר לגבי לימוד תורה!  ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות, הוספות אות א) מקשה את השאלות ששאלנו על הרמב"ם ומבאר את דבריו. הוא סובר שהרי הרמב"ם פסק שמותר לו להתאחר במצוות פרו ורבו, ולא שהוא מבטלה לגמרי, וכיוון שיכול לקיימה בעצמו לאחר זמן, הוי כביכול כמצווה היכולה להתקיים ע"י אחרים, ולכן א"ש לומר שהעוסק במצווה פטור מן המצווה בניד"ד. וכעי"ז כתב ערוך השולחן (אבה"ע א, יג) שאדם יכול לאחר מצוות פר"ו כדי להתרכז בתורה כיוון שזו אינה מצווה עוברת, אלא זו מצווה שיכולה להתקיים לאחר זמן.  יישבנו את דברי הרמב"ם בעזרת סברת ר' אלחנן וסרמן וערוה"ש, אמנם, עיון בראשונים אחרים סותר את סברתם. הרמב"ם (אישות טו, ב) פוסק, שאדם שעבר את גיל 20 ולא נשא אישה, הרי"ז עובר ומבטל מצוות עשה. וכעי"ז פסקו הרא"ש (יבמות ו, טז) והשו"ע (אבה"ע א, ג). לפי"ז יוצא, שמצוות פר"ו הינה מצווה עוברת, ולא כמש"כ  הגר"א וסרמן וערוה"ש! נראה לומר בסברא, שבאמת מצוות פר"ו היא אינה מצווה עוברת וזמנה כל חייו של האדם. ולכן מובן מדוע פסקו הראשונים שאפשר ללמוד תורה ולדחות את המצווה. הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע הנ"ל, דיברו במקרה שאדם מאחר את מצוות פר"ו סתם ללא סיבה, מציאות כזו נחשבת כהתעלמות כביכול מהמצווה. אבל גם הם יסכימו שמותר לאדם לדחות מצווה זאת אם הסיבה היא לימוד תורה. וע"ע בפניני הלכה (ליקוטים ג, פ"ב, ו) שכתב הרב שמדברי חז"ל עולה שישנה עדיפות להתחתן בגיל צעיר, עוד לפני גיל עשרים. אך יחד עם זה צריך לזכור ששלום הבית הוא הבסיס העיקרי לחיי הנישואין, ולכן יש לקחת בחשבון עוד כמה שיקולים כמו הבגרות הנפשית והבסיס התורני של האדם. וברגע שאדם דוחה את המצווה בגלל דברים אלו, אין שום בעיה בכך, אדרבה, זהו דבר מבורך, והדבר מותר לכ"ע.  הגמרא (יבמות סג:) מביאה את סיפורו הידוע של בן עזאי שלא קיים מצוות פר"ו משום שחשקה נפשו בתורה. הרמב"ם (אישות טו, ג) פסק את זה להלכה ז"ל: "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה אין בידו עוון." בן עזאי אמר בגמרא, שנפשו חשקה בתורה ואפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. וצ"ע גדול, הרי סו"ס זוהי מצוות גברא המוטלת על כל או"א מעם ישראל, וודאי שא"א לומר שתיעשה ע"י אחרים. יותר מזה, גם רש"י, תוספות והרמב"ם רק הקלו לדחות את מצוות פרו ורבו בשביל לימוד תורה, ולא לבטלה לגמרי! וזוהי הייתה גם סברת ר' אלחנן וערוה"ש!  ר' אלחנן וסרמן (שם בהמשך דבריו) מחדש חידוש גדול ובכך מיישב את הקושייא. סברתו היא, שבן עזאי נחשב כאנוס בביטולה של מצוות פר"ו, לא שלא רצה לקיים או דחה אותה, אלא היה אנוס ולא יכל לקיימה בגלל חשקו העצום בתורה. הוא מוכיח את דבריו מלשון הרמב"ם שכתב: "אין בידו עוון" – דהיינו, גם בן עזאי וגם מי שמגיע למדרגה כזאת, ואינו מקיים מצוות פר"ו בגלל חשקו בתורה, אינו בגדר מבטל מצוות עשה משום שנחשב אנוס.  אמנם, נ"ל שאין זו הוראה לכתחילה גם לפי הרמב"ם, ומסתמא גם הרמב"ם היה מורה שאדם צריך לעסוק בפריה ורביה, אלא שבמבט לאחור, בהסתכלות כללית ובעין טובה על בן עזאי והבנת גודל חשקו בתורה, נקט הרמב"ם לשון "אין בידו עוון". ==

גרסה מ־16:25, 22 באוקטובר 2017

אוחזר מתוך "https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=העוסק_במצווה_פטור_מן_המצווה&oldid=9040"