שבירת כלים בשבת לצורך אכילה

מקורות
משנה:	שבת כב ג
בבלי:	שבת קמו א, עירובין לד ב, ביצה לג ב
רמב"ם:	שבת כג ב
שולחן ערוך:	אורח חיים שיד א

האם מותר לשבור ולפתוח כלים וקופסאות בשבת לצורך אכילה ושתיה, ובאיזה אופן.

שבירת חבית לצורך נטילת גרוגרות

המשנה (שבת כב ג) אומרת שמותר לאדם לשבור חבית כדי ליטול ממנה גרוגרות (תאנים), ובתנאי שלא יתכוון לעשות כלי. כלומר שלא יתכוון לעשות לה פתח נאה.
עוד מובא במשנה שלפי ר' יהודה אסור לנקוב את כיסוי החבית אפילו מלמעלה, אלא צריך ליטול את כל הכיסוי, לפי שכאשר הוא נוקב אותה הוא מתקן לה פתח. אמנם לדעת חכמים מותר לעשות נקב מלמעלה, ורק מן הצד אסור.

סוגיה דביצה

הגמרא במסכת ביצה (לג ב) הזכירה משנה זו של היתר שבירת החבית, בנוגע לקטימת עצים ביום טוב על מנת להריח, שמובא שם בגמרא לגבי עצים קשים שאסור לשברם מטעם שמא יבוא לקטום על מנת לחצוץ בו שיניו והוי איסורא דאורייתא, ולכן אפילו שוברם כדי להריח, אסור מדרבנן. ומקשה הגמרא למה אסור לקטום עצים קשים, מה זה שונה משבירת חבית לאכול ממנה גרוגרות? ומתרצת שבאמת זוהי דעת ר' אליעזר בלבד, שכיון שהוא אוסר מדאורייתא קטימת עצים על מנת לחצוץ שיניו, אוסר הוא מדרבנן קטימה על מנת להריח, אבל לדעת רבנן מותר לכתחילה לקטום להריח, ואם קוטם לחצוץ בו שיניו פטור אבל אסור.
ועל זה שואלת הגמרא וכי ר' אליעזר לא סבירא ליה מתניתין דחבית? ומתרצת ששם מדובר ב'מוסתקי', כלומר חבית שעשויה שברים שברים ודיבקוה בזפת, ומבאר רש"י (ד"ה במוסתקי) שכיון שהיא רעועה אין חשש שיתכוון לעשות כלי, שכיון שהיא רעועה הוא עושה נקב קטן ככל שיוכל. ותוספות פירשו (ד"ה כי תניא) שכיון שאין החתיכות שלמות, אין זה כלי, וגם אם יבוא לעשות פתח, לא הוי תיקון כלי בזה.

טעם ההיתר בשבירת החבית

רש"י (קמו א ד"ה שובר) כותב שהטעם שמותר לשבור החבית, הוא מפני שאין במקלקל שום איסור בשבת.
הרשב"א (קמו א ד"ה מתניתין), הר"ן (ד"ה שובר) והריטב"א (ד"ה שובר) הקשו על רש"י, שאף שקיימא לן כל המקלקלים פטורים, מכל מקום הרי אינו מותר לכתחילה? ותירצו בדעת רש"י, שכיון שכאן הוא צורך שבת, מותר אף לכתחילה. כעין זה כתב גם המאירי (קמו א ד"ה המשנה הרביעית) שהמקלקל לצורך אוכל מותר לכתחילה, וכן כתב בפסקי הרי"ד (קמו א), שמקלקל אסור רק היכא שאין לו צורך, אבל הכא שיש לו צורך אכילת שבת מותר.
אמנם הריטב"א כתב שלא משמע כן מלשון רש"י. גם הוסיף להקשות, וכן הקשה גם הרשב"א, ממסכת ביצה הנ"ל, שמקשה הגמרא ממשנתינו על מאן דאמר שאסור לשבור עצי בשמים קשים, ולכאורה מאי קושיא, הרי במשתינו הוא לצורך אכילה ולכן מותר לכתחילה, מה שאין כן שם שהוא קוטמו להריח בו.
אמנם לפי מה שכתב בפסקי הרי"ד הנ"ל, מבואר שלאו דווקא צורך אכילה אלא כל שיש לו צורך וה"ה להריח בו, לאפוקי ממקלקל סתם דאסור. וכן כתב בספר שבת של מי (ד"ה שובר) לתרץ בדעת רש"י.

בחידושי חתם סופר (קמו א ד"ה שובר) כתב להסביר בדעת רש"י שאם היה כאן בנין וסתירה מדאורייתא, ודאי היה אסור אף לצורך שבת. אלא כיון שסובר רש"י שכלל אין בנין וסתירה בכלים, לכן היכא שהסתירה היא גם דרך קלקול ולא על מנת לבנות, ליכא איסורא כלל. ובשפת אמת (קמו א ד"ה ברש"י) כתב שיש בנין וסתירה בכלים מדרבנן, אלא כיון דהוא מקלקל לא גזרינן.
כעין זה בחזון איש (אורח חיים נא א) שכיון שאין בנין וסתירה בכלים, מותר לכתחילה סותר שלא על מנת לבנות. והוסיף שאף שיש בנין בעשיית כלי ממש, כדאמרינן לגבי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא (שבת קב.) שחייב משום בונה, זה לא הוי אלא במעשה גמור, ולכן בסתירה דרך שבירה שעושה כן רק על מנת להוציא מה שבתוכה, אין על זה שם מלאכה בכלים.

הריטב"א כתב טעם אחר להיתר המשנה. שכיון שאפילו היה מתכוון לעשות לה פתח, אין זה אלא כלאחר יד מפני שאין דרך בני אדם להוציא על ידי שבירה, לכן כאשר גם אינו מתכוון מותר לכתחילה, כדי שיעשה בעין יפה לאורחים ולצורך שבת. וכתב שלפי זה אינו קשה מהגמרא בביצה, שהשוותה לשבירת עצים להריח, מפני שגם שם הוא אינו מתכוון לעשות כלי.

הקושיה מעירובין ותירוצה

לסוגיה זו בהרחבה, ראו עירוב שנתנו במגדל ואבד המפתח

אומרת המשנה (עירובין ג ג) שמי שעירובו נמצא בתוך מגדל ואבד המפתח, לדעת רבנן עירובו עירוב, ולדעת ר' אליעזר אינו עירוב אם אינו יודע היכן המפתח. ומסקנת הגמרא (עירובין לה א) שאיירי במגדל של עץ הקשור בחבל וצריך סכין לחתכו, שבזה מתירים רבנן לטלטל את הסכין לצורך דבר המותר, ולכן הוי עירוב, ולר' אליעזר אין עירובו עירוב, לפי שסובר כר' נחמיה שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו.
מדוייק שם בגמרא שבמגדל של עץ, אסור לשבור את המגדל אפילו לצורך אוכל, והקשו הראשונים מאי שנא מחבית. כן הקשו התוספות (שבת קמו א ד"ה שובר, עירובין לד ב ד"ה אמאי), וכן הקשו גם הרשב"א (ד"ה שובר), הר"ן (ד"ה שובר), הריטב"א (ד"ה שובר).

ויש להעיר מהירושלמי (עירובין ג ג) שלשיטתו ליכא לקושיה זו, מפני שכתב שמגדל האמור בגמרא בעירובין היינו מאבן, אבל מגדל של עץ שרי, שנעשה כשובר חבית ליטול הימנה גרוגרות.

תירוץ התוספות

תירצו התוספות, שמה שמשנתינו התירה לשבור חבית, מדובר דווקא ב'מוסתקי' כפי שהעמידה הגמרא בביצה (לג ב), כלומר חבית שבנויה מחתיכות שחיברום יחד, כלומר שזהו כלי גרוע ואין בו אין בנין וסתירה, אבל בחבית שלמה אסור כפי שאסור במגדל. ואף שהגמרא בביצה העמידה כך רק לשיטת ר' אליעזר שם, מ"מ גם לדעת רבנן צריך לומר כן, שהרי שם אף שחכמים לא חייבו בקוטם עצים, על כל פנים אסרו לכתחילה, מה שאין כן בחבית שמותר אף לכתחילה. תירוץ זה תירץ גם הרא"ש (שבת כב ו), וכן כתב בספר האגודה (שבת כב קפב) (ראה עוד).
כן העתיק גם הטור להלכה (אורח חיים שיד) שחבית שלמה אין לשוברה ואפילו נקב בעלמא אין לעשות בה, ולא אמרינן אין בנין וסתירה בכלים אלא במקום שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, והיינו 'מוסתקי'.

ביאור תירוץ התוספות

יש להעיר שהגמרא בביצה הנ"ל מעמידה ב'מוסתקי' לר' אליעזר, לא מטעם סתירה בכלים, שהרי מצד סתירה יש לחייב מדאורייתא, ואילו ר' אליעזר אסר בקטימת עצים רק מדרבנן כשעושה כן על מנת להריח. ואם כן קשה לכאורה איך התוס' מביאים ראיה משם שיש סתירה בכלים?
אך באמת אינו קשה, כי כוונת התוספות לומר שכשם שאמרה הגמרא בחבית שלימה שאסור לשברה לר' אליעזר מטעם גזירה מדרבנן ולכן העמידה את המשנה במוסתקי, כן חייבים לומר בלאו הכי גם לדעת חכמים ומדאורייתא, לפי שיש בנין וסתירה בכלים. כן כתב גם החזון איש (אורח חיים נא ד) .
ולפי זה מיושב מה שכתבו התוספות בביצה (לג ב ד"ה כי) ש'מוסתקי' הכוונה שאינו כלי, כיון שאין החתיכות שלמות ולא הוי תיקון, ונדו מפירוש רש"י שפירש דהוי כלי, דלא דליכא חשש שיתקן פתח. שתוספות הוכרחו לכך מפני שלשיטתם צריך להעמיד במוסתקי גם כדי שלא יהיה חשש סתירה בכלים, ולכן הוכרחו לומר שאינו כלי, אך לרש"י הוי כלי ורק אין חשש שיעשה נקב.

תירוץ הרשב"א והר"ן

הרשב"א הקשה על תירוץ התוספות, שאם כדבריהם קשה מהמשך הגמרא שרב ששת שואל האם מותר לתחוב רומח בחבית על מנת לנקבה (לשון הגמרא - למיברז חביתא בבורטיא), וודאי משמע שאיירי בחבית רגילה, ואפילו הכי קאמר שאם אינו מכוון לפיתחא אלא לעין יפה מותר.
הריטב"א (קמו א ד"ה מתני) גם הוא לא קיבל את תירוץ התוספות, מפני שהגמרא בביצה העמידה במוסתקי רק לר' אליעזר, כי סתם חבית אינה 'מותסקי', ואם הייתה זאת גם דעת רבנן היה לה לפרש.

אמנם הרשב"א (ד"ה שובר) לא קיבל תירוץ זה של התוספות, וחילק באופן אחר, שבמגדל כיון שהוא גדול הוי כמו אוהל ויש בו בנין וסתירה משום שאין לו דין כלי, אבל במגדל קטן וכן בחבית, אין בהם משום בנין וסתירה משום דהוו כלים ומותר לשברן. כן תירץ גם הר"ן בחידושיו (ד"ה שובר), וכתבו שכן היא גם שיטת רש"י (עירובין לה א ד"ה ומתני'), וכן כתבו התוספות בעצמם בעירובין (לד ב ד"ה ואמאי) בתירוץ ראשון.

תירוץ הריטב"א

הריטב"א (ד"ה מתני) כתב שאינו נכון בעיניו לחלק בין בנין גדול לבנין קטן, אלא מגדל של עץ כיון שנעשה דרך בנין והשברים שלו חשובים הם וניתנים לשימוש חוזר, חשיב סותר על מנת לבנות ואסור, אבל חבית אפילו אם היא גדולה, אין בשבירתה משום סתירה, כיון שאי אפשר לחזור ולבנותה.

שיטת הרמב"ם והרי"ף

הרי"ף (סא ב) העתיק המשנה כצורתה ולא הזכיר האוקימתא דמוסתקי, וכן הרמב"ם (שבת כג ב) כתב להתיר לשבור החבית על מנת ליטול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ולא הזכיר דאיירי במוסתקי.
ובספר שבת של מי (קמו א ד"ה ואנכי תולעת) כתב שגם הרמב"ם והרי"ף מסכימים לתירוץ התוס' והכרח הוא להעמיד במוסתקי. אמנם בקרבן נתנאל (ה) למד כפשטות דברי הרי"ף והרמב"ם שמתירים בכל גווני דחבית, ויש ליישב הגמרא בעירובין באופן אחר שכתבו הראשונים ליישב.

שלחן ערוך ואחרונים

מרן השלחן ערוך (אורח חיים שיד א) כתב להלכה כדברי התוספות והרא"ש והטור, שאין בנין וסתירה בכלים דווקא בחבית שבורה שדיבק שבריה בזפת, אבל חבית שלמה אסור לשברה.