זה וזה גורם

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
משנה:	עבודה זרה ג ח
בבלי:	עבודה זרה מח ב - מט א

כאשר איסור והיתר מעורבים יחד בגרימת דבר אחר, האם הדבר מותר או אסור ובאיזה אופן.

מחלוקת התנאים

המשנה (עבודה זרה ג ח) מדברת על איסורי הנאה מעץ של אשרה, ובין הדברים היא אומרת שמותר לזרוע תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. אמנם חזרת אסור לזרוע לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
טעם הדבר מסביר רש"י על הגמרא (עבודה זרה מח ב ד"ה זורעין) שבימות הגשמים אין הנאה מאשרה שהרי הירקות צריכים לחום השמש, והאילן רק מפריע לקרני השמש מלחמם את הירקות. לעומת זאת בימות החמה האילן מועיל לירקות לפי שהוא נותן עליהם צל. ומסיבה זו חזרת אסורה בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, לפי שהצל יפה לה לעולם.

עוד מובאים שם במשנה דברי ר' יוסי שאומר שגם ירקות אין לזרוע תחת האשרה גם לא בימות הגשמים, ומטעים את דבריו שהעלים של האילן נושרים ומזבלים את הירקות (בלשון המשנה - "נבייה"), והרי זה מועיל להם ויש כאן הנאה מהאשרה.

סוגית הגמרא

סתירה בדברי ר' יוסי ורבנן

הגמרא (עבודה זרה מח ב) מבינה שמחלוקת ר' יוסי וחכמים היא בשאלה האם זה וזה גורם מותר או אסור, כלומר כיון שהעלים מזבלים את הירקות וזהו איסור, ובנוסף הירקות צומחות מקרקע של היתר, הרי שיש כאן שני דברים שגורמים לירקות לגדול. ובזה דעת ר' יוסי שזה וזה גורם אסור, ואילו לדעת חכמים זה וזה גורם מותר.
על זה מקשה הגמרא שהרי לכאורה מצאנו משנה שרואים בה דבר הפוך, שלר' יוסי זה וזה גורם מותר ואילו לחכמים אסור, שכן שנינו לעיל (עבודה זרה ג ג) שהמוצא צורות של עבודה זרה לדעת ר' יוסי צריך לשחקם ולזרותם לרוח או להשליך לים. אך חכמים שם חולקים עליו ואומרים לו שאם כן יש לו עדיין הנאה מהעבודה זרה, שהרי הרוח תפזר אותם על השדה ויועיל לגידולים. יוצא מכאן שדווקא ר' יוסי מתיר זה וזה גורם ואילו חכמים הם שאוסרים.
ואומרת הגמרא שאמנם היה אפשר ליישב את הסתירה אליבא דר' יוסי ולומר שיש הבדל בין היכא שהוא מאבד את העבודה זרה ומפזרה לרוח, לבין היכא שהוא זורע ירקות תחת האשרה שאין כאן השלכה של האיסור לאיבוד. אבל עדיין קשה אליבא דרבנן?

תירוצי הגמרא

בתירוץ ראשון מעלה הגמרא אפשרות שצריך להפוך את המשנה ולומר שחכמים הם אלו שאומרים שיש לשחוק ולזרות לרוח, ואילו ר' יוסי אוסר לעשות כן משום זה וזה גורם אסור.
תירוץ אחר שמעלה הגמרא לומר שאין צורך להפוך דברי התנאים במשנה, אלא הסיבה שחכמים מתירים לזרוע ירקות תחת האשרה בימות הגשמים הוא מפני שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל, כלומר השבח שבא מנשירת עלי האשרה נפגם מהצל שהיא נותנת, כך שאין האיסור בא לידי ביטוי בירקות.

דעת ר' יוסי בדין זה וזה גורם

בהמשך הגמרא מערערת על כל ההנחה שר' יוסי סובר שזה וזה גורם אסור, לפי שמצאנו מקום נוסף שבו נראה מדבריו להדיא שסובר שזה וזה גורם מותר:
לגבי נטיעת ערלה, אומר ר' יוסי במשנה (ערלה א ט) שמותר לנטוע ייחור של ערלה, אבל אסור לנטוע אגוז של ערלה ואסור להרכיב כפניות של ערלה, ומובא בברייתא שמודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר.

בתחילה מנסה הגמרא ליישב שר' יוסי מחלק בין איסור עבודה זרה, שהוא חמור יותר ובו זה וזה גורם אסור, לבין ערלה ושאר איסורים שבהם זה וזה גורם מותר.
אך הגמרא דוחה זאת, לפי שגם לגבי עבודה זרה מצאנו ברייתא שאומרת במפורש ששדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים תיזרע ופרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה תשחט, כלומר שזה וזה גורם מותר אפילו בעבודה זרה. ואמנם יש ברייתא שסותרת זאת ואומרת שהשדה תבור והפרה תרזה, אך זוהי דעת רבנן שאוסרים זה וזה גורם בעבודה זרה.

לבסוף מסיקה הגמרא (מט א) שבאמת ר' יוסי סובר זה וזה גורם מותר וזה מוכח מהמשנה בערלה, ואפילו בעבודה זרה מתיר, וזה מוכח מהברייתא שמתיר שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה ופרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה, ומה שבמשנה אסר לזרוע ירקות תחת עץ אשרה אפילו בימות הגשמים, באמת אינו סובר כך, אלא רק לדברי רבנן אמר כן. כלומר, לשיטתכם שאתם סוברים שזה וזה גורם אסור, יש לכם לאסור גם ירקות בימות הגשמים לפי שגם האשרה גורמת לגידול, בכך שמשירה זבל על הירקות.
אמנם לדעת חכמים הדבר אינו אסור מהטעם שהוזכר לעיל, שהתועלת שיוצאת מנשירת העלים של העץ נפגמת בכך שהוא נותן צל על הירקות, כך שיוצא שאין תועלת לירקות מעץ האשרה, ולא הוי זה וזה גורם.

הקשה הריטב"א (מח ב ד"ה גמרא למימרא), איך ס"ד הגמרא לומר לדעת חכמים שזה וזה גורם מותר, והרי מסקנת הגמרא שזה וזה גורם אסור לדעת רבנן, מפורשת כבר במשנה שהם אוסרים לזרוע ירקות תחת האשרה בימות החמה מפני שנהנים מהצל שלה? ותירץ, שבתחילה סברה הגמרא שאינו נחשב זה וזה גורם אלא כאשר שני הגורמים עושים פעולה אחת ביחד, כגון קרקע ונבייה שמגדלים ומצמיחים, אבל הצל והקרקע אינם עושים דבר אחד, אלא הצל מגן מהשמש שלא יתייבש. אך למסקנת הגמרא אפילו זה נחשב זה וזה גורם, כיון שסוף סוף שניהם פועלים דבר אחד, ומשניהם מתקיים הזרע, ולכן חכמים שאוסרים מוכח שסוברים זה וזה גורם אסור.
ב תוספות רבנו יהודה מבירינא (מח ב ד"ה זורעין) נמצאו דברים דומים, אלא שהוא כותב כן לא רק לחוה אמינא של הגמרא, אלא גם למסקנה, שכל שאינו מענין אחד, כגון צל וקרקע, אינו נחשב זה וזה גורם.

דעת ר' יוסי בדין נטיעת ערלה

כפי שהובא לעיל, ר' יוסי אומר שמותר לנטוע ייחור של ערלה אבל אסור לנטוע אגוז של ערלה, ובדיעבד אם נטע והבריך והרכיב מותר.
הראשונים נחלקו בהבנת דבריו, האם כוונתו להתיר גם גידולי ערלה עצמם, כלומר פירות האגוז שיצאו מנטיעת הערלה (ולפי זה מה שאמר 'אם נטע והבריך והרכיב מותר' הכוונה נטע או הבריך או הרכיב), או שמא סובר ר' יוסי שגידולי הערלה עצמם אסורים, וכל ההיתר הוא רק אם הבריך או הרכיב אותם באילן אחר של היתר (ולפי זה יש לקרוא את הברייתא - אם נטע והבריך או הרכיב).

שיטת רש"י

רש"י (מח ב ד"ה אם נטע) סובר שההיתר בדיעבד מתייחס גם לנטיעה עצמה, שאם עבר ונטע אגוז של ערלה והאילן גדל ונתן פירות, כיון שהפירות הללו הם בגרמא של איסור והיתר (האגוז והקרקע) מותר, דהוי זה וזה גורם.
ולהלן (מט א ד"ה והבריך) הביא גם את הפירוש האחר, שהנטיעה עצמה של אגוז הערלה אסורה, אבל אם הבריך או הרכיב נטיעה זו באילן של היתר מותר, אך דחה פירוש זה, שהרי דין זה וזה גורם קיים גם בלא ההרכבה וההברכה, שהרי גם באילן עצמו יש איסור שהוא פרי הערלה והיתר שהוא הקרקע.

מלבד זה בדיעבד מותר גם אם הבריך או הרכיב ענף של ערלה בענף של היתר או בקרקע, וכפי שמוזכר בברייתא, ודימה רש"י את הדבר לילדה שסיבכה בזקנה שקיימא לן שהילדה בטלה לגבי הזקנה.

הקושיות על שיטת רש"י

התוספות (מט א ד"ה הא) הקשו על מה שדימה רש"י דין הברכה המוזכר כאן לדין ילדה שסיבכה בזקנה, שהרי שם כולם מודים שמותר אפילו מאן דאמר זה וזה גורם אסור, לפי ששם ההיתר הוא מדין ביטול, שהילדה מתבטלת לגמרי בזקנה, וכן משמע לשון 'בטלה'. גם הרמב"ן (מח ב ד"ה הא דתניא) הקשה כן, והוסיף עוד להקשות שלפי רש"י יוצא שנטיעת אגוז והברכה אין היתרם דומה, אע"פ שמוזכרים יחד בברייתא, שהרי נטיעת אגוז מותר רק לאחר ג' שנות ערלה, ואילו הברכה והרכבה מותרות מיד.
ועוד הקשה הרמב"ן שהלשון "מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר", משמע שחכמים חולקים וסוברים שאף לכתחילה מותר, והרי הם מחמירים יותר ממנו וסוברים שזה וזה גורם אסור?!

הסבר הראב"ד

מכח קושיות אלו מביא הרמב"ן את הסבר הראב"ד.
הראב"ד מקשר מחלוקת זו של ר' יוסי וחכמים עם מחלוקת אחרת לגבי סמדר המובאת במשנה (ערלה א ז), שר' יוסי אומר שסמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פרי, ואילו חכמים לא מחשיבים את הסמדר לפרי ומתירים.
לכן נחלקו גם כאן. שחכמים סוברים שכיון שהסמדר אינו פרי ממילא מותר לכתחילה להרכיב בכפניות שלהם (כעין קליפה השומרת על הפרי, ונושרת כאשר הוא נעשה סמדר), ואילו ר' יוסי אוסר לכתחילה לפי שדינם כפירות ערלה. אמנם בדיעבד מודה ר' יוסי שאם הרכיב כפניות אלו או הבריכם שהם מותרים לאחר ג' שנים, מפני שזה וזה גורם מותר. יוצא שאמנם חכמים מתירים אבל לא מטעמו של ר' יוסי, שהרי הם סוברים שזה וזה גורם אסור.
מדברי הראב"ד יוצא שמודה הוא לדברי רש"י שלפי ר' יוסי נטיעות ערלה מותרות בדיעבד לאחר ג' שנים, אלא שלא על זה אמרה הברייתא 'מודה ר' יוסי'. לגבי הברכה והרכבה שלדברי חכמים מותר לכתחילה, על זה נאמר שר' יוסי מודה בדיעבד.
עוד הוסיף הרמב"ן שמצא בירושלמי שלחכמים מותר בדיעבד אף באגוז עצמו, משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח. וכתב על זה הרמב"ן שהוא טעם יפה.

בתוספות רי"ד (מח ב ד"ה פיסקא ר' יוסי) כתב שבאמת דברי רב יהודה אמר שמואל שר' יוסי מודה שמותר בדיעבד מתייחס רק לכפניות של ערלה, ולא לאגוז עצמו, וכפי שעולה מדברי הראב"ד הנ"ל.

שיטת התוספות

תוספות (מט א ד"ה שאם נטע והבריך) דחה דברי רש"י וכתב שאין להתיר גידולי ערלה אפילו בדיעבד, ולא שייך כאן זה וזה גורם, שכאשר האיסור הוא בפרי וההיתר הוא בקרקע, אין זה נקרא זה וזה גורם לפי שאין שניהם בענין אחד. רק כאשר האיסור וההיתר הם בענין אחד, כגון הברכת איסור והברכת היתר, או זבל נבייה וקרקע נחשב הדבר לזה וזה גורם, לפי ששניהם באילן או שניהם בקרקע. אבל נטיעת אגוז, שהאיסור הוא באילן וההיתר הוא בקרקע - אסור, וכן כתב התוספות רא"ש (ד"ה שאם נטע).
ובטעם הדבר שאסרו גידולי ערלה יותר מאשר גידולי טבל ומעשרות, ביארו התוספות (ד"ה שאם נטע) שכיון שערלה אסורה גם בהנאה, החמירו גם בגידולין, אבל טבל ומעשרות שאינם אסורים אלא באכילה לא החמירו בגידולין.
בחידושי הרא"ה (מח ב) נראה שהסכים לדברי התוספות, שדווקא אם נטע ואחר כך הבריך והברכיב מותר.

גם בתוספות רבנו יהודה מבריניא (מח ב ד"ה ואין נוטעין) מסכים לשיטת תוספות דלא חשיב הכא זה וזה גורם כיון שהם משני עניינים. ונצרך ליישב את הקושיה אם כן מהו 'מודה ר' יוסי', שמשמע שרבנן מקלים יותר ממנו? וכתב ליישב שכיון שהאגוז כלה בקרקע לא הוי אלא עפרא בעלמא ומותר (כעין דברי הרמב"ן בשם הירושלמי), ולכן סוברים חכמים שמותר אפילו לכתחילה לנטוע אגוז של ערלה. ובסוף דבריו כתב בשם רבו שלרבנן אמנם אסור לכתחילה מפני שפירות ערלה דינם שריפה, אבל מותר בדיעבד, ואילו לר' יוסי אסור אפילו בדיעבד להינות מנטיעות אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואין כאן דין זה וזה גורם.
גם בתוספות רבנו יהודה מפאריש (מח ב ד"ה ואין נוטעין) הסכים שלרבנן אסור לכתחילה לנטוע אגוז של ערלה ומותר בדיעבד, אלא שר' יוסי אוסר אף בדיעבד. וכן כתב התוספות רא"ש (ד"ה ואין נוטעין). ואף שר' יוסי אמר 'אין נוטעין' לכתחילה, מ"מ זהו דווקא בייחור, אבל באגוז עצמו אסור אף בדיעבד. ובטעם הדבר שמתירים חכמים בדיעבד גידולי ערלה, כתב התוספות רא"ש, שהכתוב לא אסר אלא את הפרי עצמו ולא את הגדל ממנו, אמנם ר' יוסי אסר אף בדיעבד מפני שיש בה איסור הנאה וחמור משאר גידולים של איסור אכילה. אבל רבנן לא גזרו אף בדיעבד, לפי שהחשש שמא ישהו הפירות כדי לזורעם אינו שכיח באילנות, שהרי יכול לעשות כן בפירות אחרים שאינם של ערלה.

הריטב"א

הריטב"א (מח ב ד"ה מודה) הביא בתחילה דברי רש"י והקושיות עליו. ולאחר מכן הביא דברי התוספות שסוברים שאגוז של ערלה גידוליו אסורים אפילו בדיעבד אלא אם כן הבריך או הרכיב. אבל דחה את דבריהם שיש כאן שני עניינים נפרדים ולכן לא הוי זה וזה גורם, אלא כיון שהאגוז שהוא הזרע עומד בקרקע ומשניהם יוצא הצמח, אין לך זה וזה גורם גדול מזה.
וליישב הלשון 'ומודה ר' יוסי' כתב הריטב"א שמצאנו דוגמאות שהלשון מודה מתייחס לעצמו, כלומר אע"פ שמחמיר לכתחילה מודה בדיעבד. וכן גם כאן מודה ר' יוסי שאם נטע אגוז שמותר בדיעבד. אמנם ההרכבה וההברכה מותרים לא מדין זה וזה גורם אלא מותרים מדין ביטול, וכמו שכתב רש"י.
בסוף דבריו הביא הריטב"א פירוש הראב"ד, ונראה שהסכים גם לדבריו.

פסק ההלכה

הגמרא מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל שהלכה כר' יוסי, כלומר שזה וזה גורם מותר. וכן היה מעשה ששאל רב עמרם את רב יוסף לגבי שדה שנזדבלה בזבל של עבודה זרה, כלומר דם בהמות שנשחטו לשם עבודה זרה. והשיב לו רב יוסף שמותר כיון שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר.

הרי"ף (כא א) הביא דברי הגמרא ומסקנתה שר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר, כלומר לפי שיטתם שזה וזה גורם אסור היה להם לאסור אף בימות הגשמים מפני הנבייה, אבל לשיטת ר' יוסי זה וזה גורם מותר, וכן הלכה. וכן העתיק הרא"ש (ג ח).
גם רש"י כתב שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר, ולכן מותר לזרוע ירקות אף בימות החמה. וכן כתב האור זרוע (ד עבודה זרה רד), והוסיף בשם רבנו שמואל שהלכה כן בין בעבודה זרה ובין בשאר דברים, ואפילו אם האיסור רבה על ההיתר.

המאירי (מח ב ד"ה אמר המאירי וזורעין לכתחילה) כתב שהלכה כר' יוסי דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור בימות החמה, מטעם שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל, ומותר רק ביעבד משום זה וזה גורם. אמנם בימות הגשמים מותר אף לכתחילה לזרוע. אמנם הביא שיש אומרים שדין זריעת הירקות כולה כדין דיעבד (וכמו שיתבאר להלן), והוסיף שיש אוסרים לכתחילה אף בימות הגשמים.

דעת הרמב"ן דעה ייחודית היא לענין ההלכה, שהוא סובר שיש לאסור לכתחילה אף בימות הגשמים, ואילו בימות החמה יש לאסור גם בדיעבד, לפי שלא נאמר זה וזה גורם אלא בדבר אחד, כגון נבייה וקרקע או עצי איסור ועצי היתר שהוסקו בתנור וכד', אבל זריעה בקרקע היתר והנאה מצל האשרה שני עניינים הם.

לכתחילה או בדיעבד

הרמב"ן (מח ב ד"ה הא דאקשינן) שואל למה הגמרא מקשה על המשנה מדברי ר' יוסי שזה וזה גורם מותר, והרי ר' יוסי לא התיר אלא בדיעבד שם נטע או הבריך או הרכיב מותר אבל לא לכתחילה, ואילו המשנה מתירה לכתחילה לזרוע ירקות תחת האשרה?
והשיב הרמב"ן שקושיא מעיקרא ליתא, שכן לזרוע אגוז של ערלה באמת ראוי לגזור לכתחילה ומותר בדיעבד משום זה וזה גורם, אבל במשנה הוא לא זורע את האיסור אלא יש כאן הנאה ממילא מהאשרה, והוא לא נטע על דעת אותה הנאה, ולכן לא נחשב הדבר ללכתחילה ואין ראוי לגזור.
כן כתבו גם הריטב"א (מח ב ד"ה גמרא למימרא) והר"ן.
תירוץ אחר כתב ר' יהודה מבירינא (מח ב ד"ה ורבנן סברי), שזריעת ירקות גם היא נחשבת דיעבד, מפני שנשירת הנבייה לא בהכרח תשביח את הירקות.
המאירי כתב (מח ב ד"ה אמר המאירי זורעין תחתיה) שכיון שאין הוא מתכוין לזרוע תחת האשרה אלא שזורע את שדהו שהאשרה נוטה לתוכו והזרע מתפזר במקרה תחת האשרה, כעין דיעבד הוא.
בתוספות רא"ש (מח ב ד"ה ורבנן) כתב לתרץ שזבל הנבייה אינו בעין וכבר נתבטל בקרקע, והירקות ניזונים מזבל עבודה זרה שנתערב מזבל הגשם, ואף שהוא זורע לכתחילה ויודע שתיפול הנבייה, הרי זה ממכניס בהמתו לחצר על מנת שתתפטם מכרשיני היתר וכרשיני עבודה זרה המעורבים יחד. עוד כתב שהנבייה עצמה שנושרת על הזרעים אינה טובה כשהיא לבדה, אבל כשהיא מתייבשת ומתערבת עם העפר היא מדשנת את הירקות.
תוספות רי"ד (מח ב יח) כתב לתרץ שלא חשיב הכא לכתחילה, שאף שהוא נוטע לכתילה, מ"מ הנבייה נושרת מאליה.

בגדר זה וזה גורם

בתוספות רבנו יהודה מפאריש (מח ב ד"ה ורבנן סברי) הקשה מה שייך כאן זה וזה גורם, והרי הנבייה שנושרת ונעשית זבל היא בעין, והרי זה כתערובת איסור והיתר יחד? ואינו נחשב זה וזה גורם אלא כאשר האיסור אינו בעין ואינו נהנה מהאיסור עצמו, כגון הנאה מהירקות שגדלו מזבל של איסור או הנאה מפרה שנתפטמה מכרשיני עבודה זרה, אבל כאן הרי האיסור בעין והוא נהנה מן הזבל בשעת זריעה?
ותירץ, שגם זבל הנבייה אינו בעין ונתבטל בקרקע, ועוד שגם בלא זבל הנבייה היה מזדבל מהגשם.