חמץ שעבר עליו הפסח

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
משנה:	פסחים ב ב
בבלי:	פסחים כח א-כט ב
ירושלמי:	פסחים ב ב
רמב"ם:	חמץ ומצה א ד
שולחן ערוך:	אורח חיים תמח א,ג

חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.

סוגיות הבבלי

המשנה (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

הגמרא (פסחים כח א) בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:

• ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
• ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
• ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.

שואלת הגמרא שלכאורה משתנינו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים:
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה ואפילו בתוך הפסח. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו.
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה.
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה לך - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר לאכול חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

ברייתא דחנות ופועלים

הגמרא (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת רש"י שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
אמנם רבנו חננאל (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם הרמב"ן (לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי) והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ולהלן יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

ירושלמי

עוד מובא שם בירושלמי (פסחים ב ב) מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (על פי הפני משה שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם בפולת אסור לפי ר' יוחנן.
ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, לכו"ע מותר לישראל לזכות בחמצו, לפי שהערמה אין כאן, ואף זכייה אין צריך כאן, כיון שלא מדעתו הופקר.

חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה

המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
הירושלמי (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת פת נכרי כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת במקום שלא נהגו איסור בפת נכרי, הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ברמב"ם בפירוש המשניות וברא"ש (ב ד).
בשאילתות דרב אחאי (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם בהלכות גדולות (יא פסח קעט) ובתשובת הגאונים (שערי תשובה ער) וברי"ף (ז א).

גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח

בעל העיטור (ביעור חמץ קכו ג) גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא המובאת בגמרא (לא ב) לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל, שם מפורש שהחמץ אחר הפסח מותר בהנאה ואין צריך לומר באכילה. אך כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לנדור נדר בזה ולאסור.
אבל הרא"ש (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. והטור (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה. כן כתב גם הרשב"א בתשובה (א קעח), וכן הוא בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה א ג).

השלחן ערוך (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

ביטל חמצו קודם הפסח

הרא"ש (ב ד) אחר שהעתיק דברי הרי"ף, כתב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. והוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו.
יוצא לפי הרא"ש שדבר זה נתון במחלוקת בין הבבלי לירושלמי, שהרי בתחילה הוא כותב להיתרא, ולאחר מכן מביא מהירושלמי ראיה לאסור לכאורה, שלפי ר' יוחנן הדבר צריך להיות אסור, שהרי אף שביטל את החמץ מ"מ חיישינן שמא יערים ולא יבטל ויאמר שביטל.
הטור (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
כן כתב להדיא בעל העיטור (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) שכיון שביטלו הוי כהפקר ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. אבל הטור (אורח חיים תמח) דחה דבריו וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה.
בבית יוסף (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת.

גם המאירי (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם חכמי לוניל שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

גדר הקנס

כתב הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, אפילו היה שוגג או אנוס.
המגיד משנה למד בדעתו שלאו דווקא צריך שיעבור על האיסור, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי חמץ של נכרי. ומקור דבריו הם כנראה מהרמב"ן, שכתב הרמב"ן (לא ב ד"ה ה"ג) שקנס זה הוא בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין לו ובין לאחרים. והוכיח זאת מן הברייתא הנזכרת לעיל גבי חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם, חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח. והרי כאן ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא ודאי שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. ועוד הביא ראיה מהגמרא (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא.

הריטב"א (כט א ד"ה רבא אמר) הביא דברי הרא"ה בשם הרמב"ן, אך ניסח זאת בצורה מעט שונה - ש'הואיל ועבר' שאמר רבא אין הכוונה עבר ממש, כל שראוי לעבור עליו קנסו בו. והוסיף לזה ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, והחמץ עומד בבית הגוי שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

אמנם בדברי הר"ן (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) נראה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו. וכתב הכסף משנה כגון ששכחו בביתו ולא ידע ממנו ומצאו לאחר הפסח. אמנם סיים הכסף משנה שייתכן שגם כוונת הר"ן היא לא שעבר ממש אלא שראוי לעבור עליו.

האיסור לאחרים

כתב הר"ן (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם.
כן היא גם דעת הריטב"א (כח א ד"ה ושל ישראל), וכתב שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.
כן משמע גם מדברי הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין הכסף משנה בדבריו.

דעת המאירי (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא בהנאה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

על ידי תערובת

הגמרא (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.

לסוגיה זו בהרחבה, ראו תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו