יסוד החיוב בתפילה/מקורות

דעת הרמב"ם

כסף משנה

ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ"ש ועבדתם את ה' ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא"כ ע"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפלות מן התורה אלא בפעם אחת ביום סגי:

ואין משנה התפלה הזאת מן התורה. כלומר מטבע התפלה הזאת והוא מלשון ושננתם אלא באי זה נוסח שיזדמן לאדם בו.

ומעתה מה שאמרו בבעל קרי שאינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום. א"נ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאיתא בפרק האשה רבה (יבמות דף פ"ט.)

ומ"ש בסוכה דלתפלה דרבנן מפסיקין היינו לפי שכבר התפלל תפלה אחת ביום ההוא או נשאר לו שהות להתפלל אותה או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חייב מן התורה.

ומ"ש ועוד שמי שנאנס וכו' אפשר לומר דלא אמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל היינו דוקא כשלא נסתפק לו בכל תפלות היום ההוא אבל אם נסתפק לו כן חוזר ומתפלל ואפילו אם נאמר דבנסתפק בכל תפלות היום נמי פטור י"ל דמתפלל תפלה קצרה וכן רב יהודה לא הוה מצלי תפלה גמורה ג"פ ביום אבל בכל יום היה מתפלל תפלה קצרה ע"פ הדרך שכתבתי ולא הוצרכו להזכיר תפלה קצרה זו בגמרא להיות הדבר פשוט שלא תיעקר מצוה דאורייתא ממקומה. כנ"ל ליישב דעת רבינו:

ואין מנין התפלות וכו'. בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה ומפרש רבינו כשם שנתנה תורה כו' קבע לתפלות היום אלמא שאין מנין התפלות מן התורה ולא משנה התפלה וכו' וי"ג ולא מטבע התפלה וכו' והכל אחד דמשנה הוא מלשון ושננתם או כמו שכתב ה"ר מנוח שהוא מלשון משנה תורה שתרגומו פתשגן אורייתא:

ואין לתפלה זמן קבוע וכו'. כלומר אין לתפלה זמן קבוע לומר ביום זה נצטוינו להתפלל וביום זה לא נצטוינו וכן אין לה שעה קבועה ביום לומר בשעה פלונית נצטוינו להתפלל ואם עברה שעה זו עבר זמן התפלה אלא כל השעות כשרות לתפלה וגם זה בכלל מה ששנו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה:

מגילת אסתר מצוות עשה ה' (עונה לטענות הרמב"ן)

נראה לי שהנכון כדברי הרב שהתפלה היא מן התורה כאשר הביא מההיא דספרי.

ומה שאמר הרמב"ן כי מה שהקלו בה במקומות רבים נראה שהיא דרבנן: אני אומר שבכל מקום שהזכירו תפלה דרבנן רצונם הוא על נוסח התפלה שתקנו לנו, שמן התורה כל אחד יכול להתפלל כפי דעתו בבקשת צרכיו ולשפוך שיחו לפני ה' בדרך שייטב בעיניו והם תקנו לנו נוסח הזה מי"ח ברכות. ואם כן יצדק מה שכתב הרב בחבורו הגדול שחייב אדם מן התורה להתפלל בכל יום אבל שאין מנין התפלות ולא משנה התפלות מן התורה, פירוש משנה נוסח ע"כ. וגם מה שאמרו בספק התפלל שאינו חוזר ומתפלל - זהו נוסח תפלתם, אמנם חייב הוא להתפלל תפלה אחרת כפי דעתו.

ומה שתמה עוד על דברי הרב שכתב בחבורו הגדול כי זמני התפלה אינן מן התורה, ואמר שא"כ שאין חיוב מן התורה להתפלל בכל יום מתי יהיה החיוב - נ"ל שלא השגיח על דברי הרב שהרי הוא כתב בבירור מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' הרי שהמצוה בכל יום, ואם כתב אחר כך שזמני התפלה אינם מן התורה פירושו שאין זמנה קבוע באיזו שעה מן היום יתפלל כי מן התורה הרשות בידו להתפלל באיזו שעה שירצה אלא שחכמים תקנו לה זמנים בזמני הקרבת התמידים וזהו פירוש תפלות כנגד תמידים תקנום לפי מה שכתב המגדל עוז בתחלת הלכות תפלה בחבור הרב ונכון הוא...

ומה שאמר עוד שאם היא דרשה גמורה לא תהיה רק בעת צרה - אני אומר שעל זה כבר נצטוינו בתרועת החצוצרות, ועוד כי בזה הפסוק לא הוזכרו חצוצרות ומנא ליה ליתן את האמור של זה בזה. ומה שאמר עוד כי כבר דרשו בספרי בזה הפסוק דרשה אחרת שהיא לעבוד ה' בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו, הנה אין מכאן תשובה על הרב שלא לקח זאת הדרשה כי כל אחד תפש הדרשה המתישבת בעיניו יותר בפשט הפסוק. ומה שאמר עוד כי מה שאמרו עבדוהו במקדשו אין פירושו בתפלה, הנה אין לו שום ראיה בזה ודעת הרב שפירושו בתפלה.

וראיתי למהר"ר דוד ויטל שאמר בכתר תורה שלו בעשה של תפלה סימן ז' שנראה לו להביא עוד ראיה שמצות התפלה הוי דאורייתא ממה שאמרו בפרק מי שמתו (דף כ':) דמה שהנשים חייבות בתפלה הוא לפי שהיא מ"ע שאין הזמן גרמא ואמר שפירושו הוא שאין לה זמן קבוע דאורייתא דאי מדרבנן יש לה זמן קבוע וכדתנן תפלת השחר עד חצות וכו' ואמר שאם מצות התפלה היא מדרבנן היאך חייבו בה הנשים מטעם דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא הרי היא מצוה שהזמן גרמא מדרבנן שהם תקנו לה זמן אלא ודאי ממה שאמרו דנשים חייבות בה מפני שאין לה זמן קבוע אנו מבינים שהיא מן התורה ע"כ כונתו. ונ"ל שאין משם ראיה כלל כי גם שהתפלה היא מצוה דרבנן מ"מ נוכל לומר בה שאין הזמן גרמא לפי שמה שתקנו אלו הזמנים אינם לעכובא רק למצוה דהא תפלה רחמי נינהו ובכל עת הוא זמן רחמים וראיה ממה שאמרו שם וחייבים בתפלה דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל. הנה שאפילו שאמר בה הכתוב ערב ובקר וצהרים לא חשבוה למצוה שהזמן גרמא אחרי היותה רחמים וכ"ש שלא יחשבנה למצוה שהזמן גרמא על תקנתם שתקנו תפלת השחר עד חצות וכו', דאלת"ה היה להם להזכיר שם גם את תקנתם ששנינו במשנה ולומר מהו דתימא הואיל וכתיב ערב ובקר וצהרים ותנן נמי תפלת השחר עד חצות וכו':

לב שמח מצוות עשה ה'

ועלינו לשבח ולברך בשמו, כי מתוך דבריו למדנו סודו של הרמב"ם וטעמו בזה החילוק שעשה מעיקר התפלה לזמנה ויתר הדברים שזכר כי אמנם הוא מחמת מה שמצא בספרי ולעבדו זו תפלה וכיוצא בו במשנתו של ר' אליעזר כמו שהוא הביא לו ראיה מהם שהתפלה מדאורייתא. וכי לא נעלם ממנו ז"ל ג"כ דאיפכא משמע דהויא מדרבנן מההיא דברכות ודסוכה אף על פי שלא זכרן, עשה שלום ביניהם עם זה החילוק דהא והא איתנהו מ"ד דאורייתא הוא על התפלה עצמה ומ"ד דרבנן הוא על הזמן והמנין. ובמ"ע י' הביא ראיה לזה מן התוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כן נתנו חכמים זמן לתפלה יע"ש. ולדידי לישנא דמשנתו של ר"א דיקא שהיל"ל מנין לתפלה מצוה כו' ואמר מנין לעיקר תפלה כו' לרמוז שעיקר התפלה בלבד הוא מה"ת ושאר הדברים בזמנה ומנינה ונסחאה אינן אלא מדרבנן:

ולמה שהקשה הרמב"ן מבעל קרי שאינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקריו, אני אומר כי דבר זה שהוא אומר אפילו עומד כמה ימים בקריו אינו נזכר כן בגמרא והכי גרסינן התם אי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בתורה והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא בדבר שהצבור עסוקים בו והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר טעמו דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל כו' ע"כ. ומפרש הרמב"ן דה"ק הא לא אתחיל לא יתחיל כלל כלומר אפילו אם יעבור יום או יומים שיהיה כן בקריו ויפסיד התפלה דכיון דמדרבנן היא לא איכפת לן, זהו הוא פירושו ז"ל וממנו עשה פנה ויתד להקשות לרב. ולא היא כי הרמב"ם יפרש הא לא אתחיל לא יתחיל עד שירחוץ כלומר שאם יש שהות ביום ירחוץ ואח"כ יתחיל ומ"מ אם רואה שפונה היום ואינו מוצא מים לא יפסיד התפלה אלא יתפלל בקריו עד"ש בפ' היה קורא לענין נטילה רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר. ופירש"י בק"ש דזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה צריך למהדר אמיא ע"כ. והכא נמי הכי פירושה לא יתחיל וליהדר אמיא דכיון דאין זמנה קבוע מה"ת לא חיישינן פן יעבור הזמן:

...

אגב ארחין נדקדק בכל יום בהאי קרא היכא רמיזא. ויכול הייתי לומר דמסתמא ודאי בכל יום קאמר ומהכרח הנזכר לעיל דאי לאו בכל יום מתי תהיה. אבל יש לדקדק עוד אמאי לא אייתי קרא דלעבדו בכל לבבכם כיון דסוף סוף צריך לו שאמרו בו חכמים ולעבדו זו תפלה, והרב בכ"מ הקשה זאת ותירץ יע"ש. ואני אומר דלא אייתי ההוא קרא דלעבדו משום שאין שם רמז לבכל יום ואייתי קרא דועבדתם דסמיך ליה וברך את לחמך ואת מימיך דמדתלה שכר התפלה בברכת הלחם והלחם צרכו בכל יום א"כ גם התפלה בכל יום לצורך מזונו. ואחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בספר לחם משנה בשם ספר קרית ספר כן כאשר כתבתי אלא שהוספתי אני מאז נופך משלי ראיה ממה שאמרו ביומא פרק יום הכפורים מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה משל למלך ב"ו שיש לו בן פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה פסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו בכל יום אף ישראל כו' ע"כ. ודוק כי עם זה פשוט מזה הפ' התפלה בכל יום מדסמך לה וברך את לחמך כו' דכיון שהוא פוסק לך מזונותיך בכל יום כן צריך שתקביל פניו בתפלה בכל יום:

רס"ג במבוא לסידור שלו

ונקראת ג"כ תפלה השאלה להצלה וגאולה, וכמו שהתפלל עזרא להצלה מן האויב בדרך ונענה... ונקראת תפלה השאלה לרפואה מן המחלות ומניעת הפגעים והיסורים כמו שכתוב "ויתפלל אברהם אל האלוהים וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו..." וכיוצא בו. וענין "הוא תהלתך" חובת התפלה אליו, כי תהלה תחול בלשוננו על שלשה ענינים אלה: או התודה על מה שעבר. והיא ככתוב "שירו לה' הללו את ה' כי הציל את נפש אביון מיד מרעים..." או הבקשה בנוגע למה שעתיד להיות, והיא כמו שכתוב "אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים הראשונות הנה באו וחדשות אני מגדי בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" ורמז למה שעבר שיבוא באמרו "כבודי ותהלתי". ואמר עוד "ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך" הוא במה שעתיד להיות כי פירושו: ומתהלתי שאתן לך ארכה, או ההודאה ביכולת (ה'), והיא ככתוב הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים" ויתר הפרשה, ונתן טעם לכך "כי הוא צוה ונבראו". וענין "והוא אלוהיך" האמונה השלמה בגמולו, שנאמר בו "גמול אלוהים הוא יבוא ויושעכם". ואלה ששת הענינים הם חובה והתפלה אחד מהם. א"כ נתבררה חובת התודה מן השכל וקריאתה בשם תפלה מן המקרא. ונתחוור ג"כ שעצם התפלה הוא: תודה ובקשה והודאה. ונאמר עתה, מאחרי שהתודה היא חובה שמחייב בה השכל ומביא אותה הכתוב והחובה בשאלה באה ממה שמכריח אליו הכתוב, (לכן) היתה השאלה המין הכולל והרחב והמצוי ביותר במיני התפלה, וכך היתה גם מחמת כיבוי צרכי הבריות במה שעתיד להוית, אבל מה שעבר הרי עבר. ולכן היה הידוע ביותר בכתובים מעינינ התפלה השאלה והדרישה, כמו שאמר ה' כשהוא מגנה את המתפללים לאלילים "יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה" ושם פירוש "ויתפלל אליו" מלת הצילני מה שהוא שאלה, ללמדנו שעיקר ענין התפלה הוא דרך הבקשה. וזה נתברר ג"כ ונתחוור בשעה שתיבה זו הועתקה ללשון תרגום, (שהרי) נתפרשה (מלת) תפלה (בלשון) בקשה, כמו שאמר על דניאל "וזמנין תלתה ביומא בעא בעותה", א"כ שמו אבותינו במקום התפלה בעות ובעות אין ספק בה שהיא שאלה ודרישה...

דעת הרמב"ן

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה'

כתב הרב המצוה החמשית שנצטוינו בעבודתו שנ' ועבדתם את י"י אלוהיכם וגו' ואומר ולעבדו בכל לבבכם. אמר ז"ל ואף על פי שמצוה זו מן המצות הכוללות כלומר שאינן נמנות כמו שבארנו בעיקר הרביעי יש בו גם כן פרט והוא מצוה בתפלה ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה ובמשנתו שלר' אליעזר בנו שלר' יוסי הגלילי אמרו מניין לעיקר תפלה בתוך המצות מהכא את י"י אלוהיך תירא ואותו תעבוד ואמרו עבדו בתורתו עבדו במקדשו כלומר ללכת שם להתפלל בו כמו שביאר שלמה. כל אלה דברי הרב.

ואין הסכמה בזה. שכבר בארו החכמים בגמרא תפלה דרבנן כמו שאמרו בשלישי שלברכות (כא א) לעניין בעל קרי שקורא קרית שמע ומברך על המזון לאחריו ואינו מתפלל - והעלו הטעם בזה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן.

ואמרו עוד (שם) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש חוזר וקורא ק"ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל דק"ש דאורייתא תפלה דרבנן. ובגמרא סוכה (לח א) אמרו גבי תפלה דתנן ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דקתני נוטל על שולחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן.

וכבר ראינו בהלכות תפלה (רפ"א) שאמר שחייב אדם מן התורה בתפלה בכל יום אלא שאין מנין התפלות ולא משנה התפלה מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצו' עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה.

וגם זה איננו נכון בעיני. שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקריו. ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק בעצמו ספק התפלל ספק לא התפלל אם כן לפי דבריו שלהרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן. ואם איננה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מה"ת שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת. וכבר אמרו (סוף ר"ה) ברב יהודה דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי, לפי שהיה עוסק בתורה וסומך על מה שאמרו (שבת יא א) חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, שהיא דרבנן לעולם. אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו. ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת. כענין ואהבת את י"י אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו. ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם.

וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלוהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מ"א ח דה"ב ו) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. וכבר דרשו עוד שם בספרי רבי אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להלן ליחיד וכאן לצבור כאן לתלמוד כאן למעשה. יאמר שנצטוינו לעבוד השם ית' בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו. וכן זו ששנויה שם ואותו תעבודו עבודו בתורתו עבודו במקדשו פירושו לומר שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחואה שם מוסיף על עבודת המצות. לפי שאמר הכתוב (ראה יג ה) אחרי י"י אלוהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ודרשו שם בספרי ואת מצותיו תשמורו זו מצות עשה ובקולו תשמעו ליתן לא תעשה בקול נביאיו. הנה עשיית המצות כלן כבר נאמ' ולכך דרשו ואותו תעבודו בעבודת המקדש ואמרו בפירוש כלל הפסוק עבודו בתורתו עבודו במקדשו לומר שצוה תחלה עבודו בתורתו כלומר בעשיית המצות כולן מרישיה דקרא וצוה עבודו במקדשו מן ואותו תעבודו לומר כי בזה כולו תהיה עבודתינו שלימה אליו יתעלה. והנה הם מצות כוללות. אבל מפני שצוה אותנו בפסוק בכל לבבכם בעניין חדש להיות כל לבבנו מיוחד אליו יתעלה בענין עשיית המצות כאשר פירשתי יתכן שתבא המצוה הזאת בחשבון רמ"ח מצות עשה. ומן הטעם הזה אצלו לא ימנו המצות הכוללות מפני שכבר נמנו בפרטן וכמו שלא נמנה הכפל מצוה מן המצות פעמיים שלש בפרט אלא אחת כן לא נמנה כפילן בכלל אלא לאחת. ואולם אם חדש בכפילן והוסיף בו עניין ראוי להמנות ימנו. ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מה"ת נמנה אותו במניינו שלהרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתע' שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה. והבין זה: