אכילת מצה בערב פסח
| ירושלמי: | פסחים י א |
| רמב"ם: | הל' חמץ ומצה ו יב |
איסור אכילת מצה בערב הפסח; מקורו, טעמיו, ומשמעותו.
מקור הדין
מקור דין זה הוא בתלמוד הירושלמי (פסחים י א): "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה". דבריו הובאו להלכה כלשונם בהלכות הרי"ף (פסחים טז א מדפיו).
טעם האיסור
שיטת בה"ג
בה"ג (סי' יא, הל' פסח פרק כל שעה עמ' קעג) הביא את ההלכה בלשון זו: "ואסיר למיכל מצה מבעוד יום מקמי דליקדיש ואומר הגדה והלל, שנאמר (שמות יב יח): 'בערב תאכלו מצות', כדי שיהא חביב עליו, משל לארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו"; דבריו הובאו גם בהלכות רי"ץ גיאת (הל' פסחים עמ' שיג). בדבריו הקצרים מתחדשות מספר נקודות:
- הכרחי להקדים למצה גם קידוש והגדה והלל (היינו חציו הראשון).
- הפסוק שהביא כמקור לאיסור – "בערב תאכלו מצות", שממנו משמע: דווקא בערב ולא לפני כן.
- טעם האיסור הוא "כדי שיהא חביב עליו".
- הגדרת הדימוי שבירושלמי כ"משל", כלומר שיסודות הדינים אינם שווים, ואין זה אלא דימוי בעלמא.
הפסוק שהביא בה"ג מובא גם בדברי הרוקח (הלכות פסח סי' רפ) כמקור לאיסור זה, וכתב על כך הפרי חדש (או"ח תעא ב) שלכאורה משמע שלדעתו האיסור הוא מן התורה – אולם מעיר כי זה לא ייתכן, שהרי פסוק זה נדרש בתלמוד באופן אחר, ואף הירושלמי הנ"ל לא הזכירו, וכן הרמב"ם (יובא להלן) כתב שהאיסור הוא מדברי חכמים; וניתן להוסיף על כך, שהרי הירושלמי תלה איסור זה באיסור ארוסה שהוא לרוב הדעות מדרבנן, ואם כן לא ייתכן שאיסור המצה הוא מן התורה. מחמת כל זאת מסיק הפרי חדש שפסוק זה אינו אלא אסמכתא שחידש הרוקח מדעתו; אלא שיש להעיר כי בה"ג הוא שחידש זאת, והוא מקור דברי הרוקח. אך בית ישחק (על הרמב"ם, הל' חמץ ומצה ו יב) מבין בדעת הרוקח כי במצה שנעשתה לשם מצוה משבע שעות ומחצה בערב הפסח ישנו איסור תורה, ובמצה אחרת ישנו איסור דרבנן.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ו יב) כתב: "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב". לשיטתו האיסור אינו משום חביבות כבה"ג, אלא כדי שיהא ניכר שהאכילה שבערב היא אכילת מצוה.
שיטת המאירי
המאירי (פסחים יג א ד"ה זהו) כתב: "שמשום תיאבון נאמרה, וכל שמילא כרסו ממנה פרח תיאבונו". דבריו דומים לדברי בה"ג, אלא שחביבות ותיאבון הם מושגים שונים; ונראה לכאורה כי לפי המאירי אין איסור באכילה מועטת ממש שאין בה כדי מילוי תאבונו, אבל לטעם בה"ג נראה שעניין החביבות הוא שהמצה תהיה חדשה לגמרי ולא טעם ממנה כלל, ולפיכך גם טעימה מועטת אסורה.
הסבר נוסף
ניתן להסביר שיסוד האיסור אינו מחמת הפגם שיווצר באכילת מצת המצוה בערב – בחביבות, בתיאבון, או בהיכר, כשיטות הנ"ל, אלא איסור עצמי; האוכל מצה בערב הפסח מוזיל את הערך הרם של המצה, שמיועדת לאכילת מצוה בעלת משמעות רוחנית, לרמה של אכילת תאווה חומרית. בכך לא נוצר פגם באכילה שיאכל בערב, אלא בערכה של מצות המצה. לפי זה מובן היטב הדימוי לבא על ארוסתו בבית חמיו, שאף הוא מוזיל את הערך הרוחני של הביאה, ומוריד אתה מערכה הרוחני שעשוי להתבטא רק במסגרת הנישואין; ואם כן הדימוי שבירושלמי אינו רק 'משל' כדברי בה"ג, אלא יסוד האיסור שווה בשניהם.
זמן האיסור
מחצות היום
בעל המאור (פסחים טו ב מדפי הרי"ף, ד"ה מתני') כתב שהאיסור מתחיל מחצות יום י"ד; נראה שטעמו הוא שזהו תחילת זמן איסור החמץ מן התורה, וממילא מזמן זה המצה מקבלת יחס של מצת מצווה – שכן היא התחליף לחמץ – ונאסרת באכילה בטרם קיום מצוותה.
מליל י"ד
אולם הרמב"ן במלחמות שם (ד"ה ועוד) מדייק מהמשך סוגיית הירושלמי שכל יום י"ד אסור באכילת מצה, ומנמק: "והטעם לזה, שכיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו"; כלומר המצה מקבלת יחס של מצת מצווה גם בטרם איסור החמץ - מאז שהחמץ מתחיל להתבער, דהיינו תחילת י"ד. מדבריו אלה משמע שהאיסור קיים גם בליל י"ד ולא רק ביומו. כך כתב באורחות חיים (חלק א הלכות חמץ ומצה אות קיד) בשם 'יש אומרים', ובספר אהל מועד (שער הפסח דרך ד) כתב ש"יש מחמירים שלא לאכלה מתחילת הלילה". כך גם דעת המגן אברהם (תעא ו), שכתב "משמע דביום י"ג מותרין לאכול מצה", ומשמע שבליל י"ד אסור; וכך הכריע גם בשו"ת רב פעלים (ג או"ח סי' כז).
מסוף שעה רביעית
הרא"ש (פסחים פרק ג סי' ז) כותב: "ונראה דדווקא מזמן איסור חמץ ואילך", ומפשטות לשונו משמע שכוונתו לזמן איסור אכילת חמץ בפועל, דהיינו סוף שעה רביעית ביום י"ד, שמאז החמץ נאסר מדרבנן באכילה. וכך כתב הריטב"א (פסחים נ א ד"ה אמרו) בפירוש: "נמצא דעד ארבע שעות מותר אפילו במצה הראויה". נראה שיסוד סברתם זהה לזה של בעל המאור, אלא שהוא קבע לפי הזמן שקבעה התורה, שמאז מתחיל איסור החמץ באופן מהותי, והם קבעו לפי הזמן שקבעו חכמים, שמאז מתחיל איסור החמץ בפועל.
מעלות השחר
הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ו יב) כתב: "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח", וכתב על כך הכסף משנה שם: "ומדברי רבנו נראה - כל היום"; ומפשט לשונו משמע שדווקא כל היום אבל לא בלילה. כך כתב גם בשו"ת התשב"ץ (ג סי' רס), שהאיסור מתחיל מעלות השחר, והבין כך בדעת הרי"ף והרמב"ן. כך היא גם דעת החק יעקב (תעא ז) והאליה רבה (תעא ו), וכך הכריע בשו"ת יחוה דעת (ו כז).
בספר אהל מועד (שער הפסח דרך ד) מעיד על המנהג בזמנו: "והכל מחמירין שלא לאכול מצה בכל היום", ותומך בו: "וגם מהירושלמי נראה שכל יום י"ד בכלל האיסור".
לכאורה קשה מה הסברה להתיר בלילה ולאסור כל היום, הרי אם האיסור תלוי בתחילת זמן הביעור – הרי הביעור מתחיל מהבדיקה שבלילה, ואם הוא תלוי באיסור החמץ – הרי אינו מתחילת היום. ניתן להסביר זאת בכמה אופנים:
- התשב"ץ (ג סי' רס) כתב שדעה זו מתבססת על הדעה שמכשירה שנשחט בבוקר יום י"ד, ומאחר וזהו זמן קרבן הפסח קיים בן איסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ולפיכך נאסרת המצה.
- בשו"ת רב פעלים (ג או"ח כז) כתב "דסבירא להו לא חשיב סמוך אלא שיעור עונה אחת שהוא יום או לילה", אבל לפני כן כבר אינו סמוך לזמן המצוה.
- באופן דומה ניתן לומר, שהסברה של שיטה זו היא שערב הפסח הוא היום שבו המצה נאכלת בלילה, ולכן כל היום שלפניו מוגדר כ'לפני זמן מצוותו' ונאסרה בו המצה; אולם ליל י"ד שייך ליום שלפני כן, שהרי לפי סדר העולם הלילה הולך אחר היום, ואינו נראה ומוגדר כ'לפני זמן מצוותו'.[1]
שבע ברכות המצה
הראשונים כתבו כי דימוי הירושלמי איסור זה לאיסור ארוסה מבוסס גם על עניין הברכות; כשם ש"כלה בלא ברכה - אסורה" (מסכת כלה א א), דהיינו לפני אמירת שבע ברכות הנישואין, כך המצה אסורה עד שיברכו עליה שבע ברכות בליל הסדר. לקבלה זו שכתבו הראשונים קיים מקור ברעיא מהימנא (פנחס רנא א-ב). הראשונים מנו באופנים שונים את שבע הברכות המדוברות, כדלהלן.
מהר"ם חלאווה
מהר"ם חלאווה (פסחים מט א ד"ה ירושלמי) מנה כך: "שלוש של קידוש, ובורא פרי האדמה ולאכול מרור הא חמש והמוציא ולאכול מצה - הא שבע. ונטילת ידים לא חשיב דלאו מענין אכילה ממש היא". לכאורה קשה - מדוע אינו מונה ברכת גאולה, וכיצד מונה ברכת המרור שהיא לאחר המצה? נראה שמפרש ע"פ המנהג הקדום שההגדה היתה נאמרת בתוך הסעודה, ולאחר אכילת המצה עם המרור, וא"כ ברכת הגאולה הנאמרת בסוף ההגדה היתה לאחר המצה; מאידך, ברכת המרור היתה לפני המצה, לפי מנהג הלל שאכלם בכריכה אחת ומסתבר שהיו מברכים ג' ברכות לפני תחילת האכילה - פסח מצה ומרור. אלא שא"כ קשה כיצד אינו מונה את הברכה על הפסח.
ר"י אבן שועיב
בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת צו ולשבת הגדול) מנה כך: "ברכת היין וקידוש ושהחיינו ובורא פרי האדמה וגאל ישראל והמוציא ואכילת מצה".
מנורת המאור
בעל מנורת המאור (פרק ב, תפילה הלכות חג המצות, עמ' 231) מנה כך: "א' בורא פרי הגפן, על קידוש שיש בו שם ומלכות. ב' שהחיינו. ג' על נטילת ידים, ראשונה לטיבול ומשקה. ד' בורא פרי האדמה, על אכילת הכרפס. ה' אשר גאלנו. ועל כוס שני אין צריך לברך [...] ו' על נטילת ידים שנייה. ז' על אכילת מצה". מניין זה תמוה, הן מכך שמנה בורא פרי הגפן וברכת הקידוש לברכה אחת, והן מכך שמנה בורא פרי האדמה של הכרפס אבל לא ברכת המוציא של המצה.
שבלי הלקט ואבודרהם
שבלי הלקט (סדר פסח סי' רח) מנה כך: "כוס ראשון מברך עליו ג' ברכות יין קידוש זמן, אכילת ירקות שמברך בורא פרי האדמה לאחר קידוש הרי ארבע, כוס שני שמברך עליו לאחר ההגדה הרי חמישה, והיא טעונה המוציא ועל אכילת מצה הרי שבע ברכות. ונטילת ידים לא חשיב שאי אפשר שלא נטל ידיו באכילה". כך מנה גם האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה). מניין זה תמוה, כיצד מונה ברכת כוס שני ולא ברכת גאולה.
רשב"ץ
ב'מאמר חמץ' לרשב"ץ, מנה כך: "שלוש ברכות על כוס ראשון: ברכת היין וברכת היום וזמן. ושתי ברכות על כוס שני: אשר גאלנו ובורא פרי הגפן. וב' ברכות על המצה עצמה: המוציא ולאכול מצה". לשיטתו ברכת הכרפס לא נמנית, שכן אינו חלק מהותי מהסדר.
מהר"י ווייל
בשו"ת מהר"י ווייל (סי' קצג) מנה כך: "בורא פרי הגפן א', קידוש ב'. שהחיינו לא קחשיב דאומרו אפילו בשוק, וברכה דטיבול ראשון לא קחשיב דחיובא לדרדקי. ואשר גאלנו ג', בורא פרי הגפן ד', על נט"י ה', המוציא לחם ו', אכילת מצה ז'. והאשר"י דאינו מברך בורא פרי הגפן אכוס שני שמא חשיב אשר גאלנו ב' ברכות תחלה וסוף.[2] ברכת הלל לא קחשיב אפילו לדברי רבותינו המצריכין לברך משום דיש מקומות שלא נהגו לומר הלל על השלחן".
אורחות חיים
אורחות חיים (חלק א, הל' חמץ ומצה, אות קיד) כתב: "דבחתן יש ט' ברכות: בורא פרי הגפן, ואירוסין, בורא פרי הגפן ושש ברכות דנישואין; וכן מברכין תשע ברכות קודם אכילת המצה, ודוק ותשכח. פירושו מבטל את הצורך 'לוותר' על שתיים מברכות הסדר, באשר הוא מחשיב גם את שתי ברכות האירוסין ובכך עולה המניין לתשע ברכות. פירוש זה הוא המרווח ביותר מצד מניין הברכות, אך מניית ברכת האירוסין צריכה עיון, שהרי התלמוד דימה את המצה לכלה אחרי האירוסין. החיד"א (מחזיק ברכה תעא ג) כתב לתרץ את שיטתו, שיפרש ש'ארוסתו' היינו משודכת, לפני אירוסין.
חק יעקב
החק יעקב (תעא ו) כתב: "ולענ"ד אין מן הצורך לכל הדחוקים אלו, אף שיש כאן יותר משבע ברכות אפילו הכי קאמר שבע ברכות כדי לדמות ולהשוות לשבע ברכות דארוסה, דאף שכאן הם יותר מכל מקום יש בכלל שבע ברכות, כמו שיש בכלל מאתיים מנה".
דרכים נוספות
עוד ניתן לומר שמניין השבע הוא: ג' ברכות הקידוש, ברכת ההלל, בפה"ג וגאולה, ועל אכילת מצה; ואינן אלא הברכות המיוחדות לסדר, ולא הברכות שמברכים מסיבה חיצונית וככל השנה, דהיינו בפה"א, ענט"י והמוציא.
עוד אפשר לומר, שנמנות רק הברכות שהן לצורך אכילת המצה – והן המוציא ועל אכילת מצה, ענט"י שלפניה, ברכת הכרפס שנאכל כדי לעורר את התיאבון וענט"י שלפניו, וב' ברכות הקידוש, שאסור לאכול לפניו (ושהחיינו אינו חלק מהקידוש).
פרטי דינים
מצה עשירה
תוס' (פסחים צט ב, ד"ה לא) כתבו שאיסור זה אינו נוהג במצה עשירה מאחר ולא יוצאים בה ידי חובה, והעידו שרבנו תם נהג לאכול מצה עשירה בערב הפסח. כך כתב גם הר"ן (פסחים י א מדפי הרי"ף, ד"ה נסתפק), וכך פסקו הטור (או"ח סי' תעא) והשולחן ערוך (או"ח תעא ב). אולם שער הציון (תמד א) הבין בכוונתו של ביאור הגר"א שם שסובר כי לדעת הרמב"ם מצה עשירה אסורה בערב פסח, וכתב כי נראה שהגר"א נוטה לדעה זו.
מצה מבושלת
בשו"ת בית דוד (או"ח סי' רמז) אוסר אכילת מצה מבושלת בערב פסח, אע"פ שלא ניתן לצאת בה ידי חובה, מכיון שכבר נאסרה טרם בישולה ואין הבישול מפקיע ממנה האיסור – והיינו דווקא אם בושלה לאחר תחילת ערב פסח, אך אם בושלה לפני כן, מותרת. בשו"ת יביע אומר (ו או"ח לט) דחה את סברתו, וכתב שמכיון שאין המצה אסורה מצד עצמה אלא רק מחמת הזמן, אין צורך להפקיע ממנה איסור וממילא היא מותרת אף בנתבשלה בערב פסח, וכך הכריע להלכה. שער הציון (תמד א) הבין בכוונתו של ביאור הגר"א שם שסובר כי לדעת הרמב"ם מצה מבושלת אסורה בערב פסח, וכתב כי נראה שהגר"א נוטה לדעה זו.
המגן אברהם (תעא ח) כתב בשם מהרי"ל ש"מפוררת ונתבשלה מותר לאכול", והעיר עליו רעק"א (תעא ב) שאם נתבשלה הרי שהיא מותרת גם בלא נתפררה. החכמת שלמה מפרש שכוונת מהרי"ל היא דווקא אם נתפררה לפחות מכזית, אבל בלאו הכי היא אסורה גם בנתבשלה, ומשמע שמסכים עימו. אולם בשו"ת יביע אומר שם כתב שייתכן שאין כוונת מהרי"ל דווקא בנתפררה, אלא גם אם נתבשלה בלבד; אלא שמתייחס לקניידלאך שהיו רגילים לעשות, ולפיכך נקט 'נתפררה'. כך כתבו להקל באכילת מצה מבושלת גם החק יעקב (תעא י), פרי מגדים (תעא ח), ערוך השולחן (תעא ג), ומשנה ברורה (תעא כ).
מצה כפולה ונפוחה
מצה כפולה או נפוחה היא מצה שיש בה חשש חימוץ ולכן היא אסורה בפסח; המגן אברהם (תעא ו) כתב "דמצה נפוחה וכפולה אין לאכלו בערב פסח כל היום, דשמא מצה היא", והובאו דבריו בחק יעקב (תעא ה), פרי מגדים (אשל אברהם, תעא ו), שו"ע הרב (תעא ז), ומשנה ברורה (תעא יב).
תערובת מצה
כתב אליה רבה (תעא ו): "ונראה דוקא מצה בעין אסורה לאכול אף פירורים כמ"ש סוף הסעיף, אבל טעמו ותערובת קצת מותר. וכן ראיתי נוהגין כשחל ערב פסח בשבת שמבשילין הדגים בפירורי מצה".