טעם כעיקר - דאורייתא או דרבנן

מקורות
משנה:	חולין ח ג
בבלי:	עבודה זרה סז חולין צח, קח פסחים מד זבחים עט
ירושלמי:	נזיר ו א
רמב"ם:	מאכלות אסורות
שולחן ערוך:	יורה דעה צח ב

כאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור, האם הטעם אסור מהתורה כמו עיקר האיסור או מדברי חכמים.

מהיכן נלמד האיסור

בתלמוד הבבלי (פסחים מד ב) נחלקו מהיכן נלמד איסור טעם כעיקר

שיטת חכמים

מהפסוק "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו ג) נלמד שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו טעם אסורים לנזיר.
מכיוון שאיסור זה זמני, אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד קל וחומר לשאר איסורים.

מהפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד כא) נלמד שאסור להעביר טעמים בבשר בחלב דווקא בדרך בישול.
יש חידוש בבשר בחלב שהתורה אסרה את העברת הטעמים ביניהם דווקא בדרך של בישול ולכן לא ניתן ללמוד

טעם וממשות

גוש בנוזל

האיסור הוצא מהתערובת

נוזלים ובלילה

האיסור אינו ניכר ואין כזית בכדי אכילת פרס