נוטל אדם את בנו

מקורות
משנה:	שבת כא א
בבלי:	שבת קמא ב-קמב א
רמב"ם:	שבת כה טז
שולחן ערוך:	אורח חיים שא א

נטילת ילד כאשר יש בידו מוקצה.

סוגית הגמרא

המשנה (שבת כא א) אומרת שמותר לאדם ליטול את בנו כאשר יש בידו אבן. לכאורה מדברים אלו משמע שכאשר אדם נוטל ילד שיש בידו מוקצה, אין זה נחשב כאילו הוא עצמו מטלטל את המוקצה.
הגמרא (שבת קמא ב) מקשה ממשנה זו על דברי רבא שאסר להוציא מרשות לרשות תינוק חי כאשר כיס תלוי לו בצווארו, שמזה מבואר שכן זה נחשב שהגדול מוציא את החפץ, אף שהקטן הוא זה שמחזיק אותו. מתרץ על זה ר' ינאי שבאמת משנתינו מדבר רק בבן שיש לו געגועין על אביו, וביאר רש"י(ד"ה בתינוק) שאם לא יטול את הילד יש בזה סכנת חולי, ולכן התירו טלטול שלא בידיים. מה שאין כן בהוצאה שהיא איסור דאורייתא לא שייך להתיר אפילו בחשש סכנת חולי, כל שאין כאן סכנת נפש ממש.
אמנם עוד מבואר בגמרא, שגם בבן שיש לו געגועין על אביו לא התירו אלא באבן, שגם אם תיפול לא יבוא האב להרימה, אבל אם הבן אוחז בדינר בזה לא התירו להגביהו אפילו שיש לו געגועין וחשש סכנת חולי, לפי שיש חשש שאם יפול הדינר יבוא האב להרימו.

קושיות הראשונים

טעם החילוק בין אבן לדינר

התקשו הראשונים, מדוע הגמרא מתעוררת לשאול על טעם החילוק בין דינר לאבן, רק לאחר אוקימתת ר' ינאי שמעמיד בתינוק שיש לו געגועין על אביו, והרי אף לולי אוקימתא זו יש להתעורר לשאלה למה לחלק בין אבן לדינר.

תוספות (קמא ב ד"ה אי) תירצו בשם רבנו שמואל שבהוה אמינא סברה הגמרא שכל חפץ שביד התינוק בטל הוא אליו, ואין זה נחשב כלל שהגדול מטלטלו ולכן אבן מותר לפי שאין חשש שיגביהנו ואילו דינר אסור שמא יגביהנו. אבל השתא שאמר ר' ינאי שבאמת שום חפץ לא בטל לתינוק, אלא שבאבן הותר משום געגועין, אם כן יש לכאורה להתיר גם בדינר שהרי מה לי אם יבוא להגביהנו, והרי בלאו הכי התרנו טלטול המוקצה. ועל זה תירצה הגמרא שמכל מקום יש לחלק בין טלטול בידיים לטלטול כאשר הוא ביד התינוק, ולכן שייך לגזור דלמא נפיל ואתי לאתויי וזה דווקא בדינר.
בריטב"א (ד"ה אי הכי) ביאר את התוספות מעט יותר, שבשלב ההוא אמינא סברה הגמרא שהטלטול בלבד הוא אסור אבל הוצאה מרשות לרשות מותרת, ולכן פשוט לחלק בהכי ולומר שהטעם באבן הוא משום החשש שמא יגביהנו, שהרי זה לא שייך בהוצאה. אבל השתא לפי דברי רבא שגם הוצאה מרשות לרשות אסורה וההיתר בטלטול אבן הוא משום געגועין, מה לי אבן מה לי דינר.

לעןמת זאת הרמב"ן (קמא ב ד"ה אי הכי) תירץ שבתחילה סברה הגמרא שאבן בטלה היא לגבי תינוק, וכן רבא התיר להוציאו בכיס התלוי בצווארו לפי שבטל אליו הואיל ודרכו בכך. מה שאין כן דינר שכיון שאין דרך העולם לתת לתינוק דינר ביד בלא כיס, אינו בטל הוא אל התינוק והוי כאילו האב עצמו מטלטלו. אך כאשר העמיד ר' ינאי את ההיתר משום געגועין, הרי מבואר שאף אבן אינה בטלה היא לתינוק, ואם כן גם דינר יש להתיר. ותירצה הגמרא שבדינר יש חשש שיבוא להגביהנו.
כתירוץ זה של הרמב"ן כתבו גם הרשב"א והר"ן והריטב"א (ד"ה אי הכי).

מתי אמרינן שהחפץ בטל לתינוק

על דברי רבא שחייב על הוצאת תינוק כאשר כיס תלוי לו בצווארו, אמרה הגמרא שהוא משום שאין הכיס בטל לתינוק, וזאת בשונה ממיטה ששנינו במשנה שהמוציא אדם חי במיטה פטור על המיטה שהמיטה טפלה לו.
שאלו הראשונים, שלכאורה אפשר לומר שהכיס אינו בטל לתינוק משום שחשוב הוא, ולפי זה אין צורך להעמיד את המשנה כר' ינאי בתינוק שיש לו געגועין, לפי שיש לומר שבאבן מותר מפני שהאבן בטלה לתינוק, שאינה חשובה היא, מה שאין כן דינר וכיס שחשובים הם בטלים הם לתינוק. אלא הוכיחו מכאן הראשונים, שלעולם לא אמרינן שהחפץ בטל הוא לתינוק מטעם חשיבותו, אלא כל שתשמיש הוא לתינוק, דומיא דמיטה, בטל הוא אליו, וכל שאינו תשמישו אינו בטל ואסור. כן כתבו הרשב"א (קמא ב ד"ה הא), הריטב"א (קמא ב ד"ה ופרכינן).

אמנם בפסקי הרי"ד כתב שכיס אינו בטל לתינוק לפי שחשוב הוא. ולשיטתו קשה קושיית הראשונים שאם כן איזה צורך יש להעמיד כר' ינאי ובגעגועין, תיפוק ליה משום דאבן אינה חשובה היא ובטלה.

מדוע לא שרי משום טלטול מן הצד

לכאורה על דברי הגמרא יש לשאול, מדוע לא הותר טלטול התינוק כאשר מוקצה בידו מדין טלטול מן הצד שקיימא לן להתירא. ואף שלגבי טלטול מת אמרינן שאסור אף טלטול מן הצד, כבר חילקו הראשונים וכתבו שכל שהוא לצורך דבר המותר שרי, מה שאין כן במת שהוא לצורך דבר האסור.

ובריטב"א (קמא ב ד"ה מתני') כתב שהתירו כאן ליטול את הבן כאשר האבן בידו משום חשש חולי, לפי שטלטול מן הצד הוא ועל ידי דבר המותר. מבואר מדבריו שלולי חשש החולי היה אסור אף שהוא טלטול מן הצד.
והנראה בדבריו, שטלטול הבן עם האבן חשיב טלטול לצורך דבר האסור, שהרי צריך הוא לאבן, שאם יזרקנו יצטער הבן ויבוא לידי חולי, ולכן התירו בטלטול זה שהוא מן הצד לצורך דבר האסור, כיון שסוף סוף הוא מטלטל את הדבר המותר ולא את הדבר האסור. וכן משמע מדבריו לקמן (ד"ה ופרקינן) שלא התירו טלטול מן הצד אלא לצורך אוכל נפש ושאר צרכי שבת, ולכן כאן לולי טעמא דגעגועין הוה אסרינן אפילו טלטול מן הצד.

לאחוז ילד ביד כשהוא מהלך ברגליו ובידו דינר

נחלקו הראשונים