ספק ערלה בארץ ישראל בזמן הזה

סוגיה זו עוסקת בדין ספק ערלה בארץ ישראל בזמן הזה, על פי גדרי הגבולות בהם חלות המצוות התלויות בארץ, ובפרט איסור ערלה: האם דבר זה תלוי בגבולות הארץ המובטחת לאברהם, או גבולות עולי מצרים או עולי בבל, וזאת על פי הפסוק בויקרא (יט, כג):

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:

א. פתיחה- דעות התנאים בענין קיום המצוות בחוץ לארץ

ראשית, יש להתבונן בהגדרות הכלליות שקבעו חכמים לענין כלל המצות התלויות בארץ. כך אמרו חכמים במשנה (קידושין לו, ב): כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; רבי אליעזר אומר: אף החדש. כהקדמה בהירה לענין, אזכיר את תמצית דברי הגמרא על המשנה בקידושין הנ"ל המבארת את דעות התנאים ותולה את מחלוקותיהם בדרשות הלשוניות של הפסוקים. הגמרא מוכיחה שהתנא קמא של משנתנו הוא רבי ישמעאל והוא סובר שאיסור חדש נוהג דוקא בארץ, ורבי אליעזר חולק עליו ומחמיר גם בחו"ל . המחלוקת תלויה בפירוש הביטוי בתורה "מושבותיכם"- האם הוא בא לרבות כל מקום בעולם, או שמא כל מקום שנאמרו בו שני הביטויים: "ביאה" ו"מושב", אינו אלא בארץ ודוקא לאחר ירושתה וישיבתה, וזו האחרונה היא דעת רבי ישמעאל במשנתנו. אולם אביי אמר שיש מחלוקת בין התנאים בשם רבי ישמעאל, ויש תנא אחר מבית מדרשו של רבי ישמעאל שסובר שלא צריך גם לשון "ביאה" וגם לשון "מושב", אלא "ביאה" בלבד מלמדת על כך שאותה מצוה היא דוקא לאחר ירושה וישיבה (ולמד זאת ממלך וממצות בכורים שכתובה בהן ביאה לארץ, ומפורש בהן אף הצורך בירושה וישיבה). לדעת רבי ישמעאל נשאלת השאלה: ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור, למה לי? ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל: עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ.

דעת רשב"י (לח, א) היא שהביטוי "מושב" בא לרבות את חוץ לארץ, ולכן איסור חדש נוהג בין בארץ ובין בחו"ל (רש"י: הלימוד הוא מ"מושבותיכם"). ומאיסור חדש הוא למד בקל וחומר אף לערלה וכלאים החמורים יותר שנוהגות מן התורה אף בחו"ל! רבי אלעזר בנו חלק עליו ולדעתו המצוות הנ"ל אינן נוהגות בחו"ל, וקבע כלל: "כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים...", ולפי דעה זו ערלה נוהגת דוקא בארץ.

נמצאנו למדים שיש מחלוקת תנאים כיצד להבין את פסוקי התורה, ולאור זאת יש השלכה לתוקף המצוות בארץ או בחו"ל, וביניהן ערלה. להלכה פסק הרמב"ם (פירוש המשנה א, ט) כמו רבי אליעזר במשנה, ולחומרא: "והלכה כרבי אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהוא תלוי בארץ", אולם ערלה אינה אסורה מן התורה אלא בארץ.

ב. מהן המצוות התלויות בארץ?

הגמרא שואלת מהן אותן המצוות "התלויות בארץ"? ודוחה אפשרות הבנה שאלו מצוות שהתורה התבטאה בהן בלשון "ביאה לארץ" (רש"י: כגון כי תבאו (ויקרא יט) כי יביאך (שמות יג)), ומסיקה שאלו שהן חובת הגוף כמו תפילין ופטר חמור אינן תלויות בארץ, ולעומתן אלו שאינן חובת הגוף אלא חובת קרקע נוהגות דוקא בארץ (מלבד היוצאות דופן במשנה).

מהי "חובת קרקע"?

רש"י פירש שכל חובה מוטלת על הקרקע או על גידוליה כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט, שכחה, פאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים. בתוספות יום טוב (קידושין סוף פרק א) דייק שהמשנה לא נקטה "חובת קרקע" אלא מצוה "התלויה בארץ", כדי ללמד את מה שרש"י מזכיר כאן- לא רק המוטלת על הקרקע ממש, אלא אף על גידולי הקרקע: "כל דתליא בארץ כלומר שהן גדוליו".

הרב שאול ישראלי בארץ חמדה (א, שער ב, סימן א) כתב שהראשונים נחלקו בהגדרה יסודית זו של המצוות התלויות בארץ: לפי דעת התוספות הגדרה זו של המצוות כחובת קרקע או גידוליה מספיקה להחשיבה למצווה התלויה בארץ. ואין צריך לזה גילוי מיוחד בתוך הכתובים (קידושין לט, א ד"ה ההוא). המושג "תלויה בארץ" הוא רק ביטוי במלים אחרות למובן של "חובת הקרקע". ארץ במובן קרקע ומצווה התלויה בארץ היינו שהיא חובת הקרקע. אולם, מתוך דברי הרמב"ם נראה שסובר שמצוה התלויה בארץ היינו זו שתלאה הכתוב בארץ ישראל ולשון מצוה התלויה בארץ מתפרשת במובן - מצוה התלויה בארץ ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם סוף ערלה, מתנות עניים א, ה , מאכלות אסורות י, י ולחם משנה) .

הלחם משנה שהזכיר הרב ישראלי כתב שהרמב"ם במאכלות אסורות ביסס את התלות של ערלה בארץ ישראל מן הפסוק "כי תבאו אל הארץ", וזאת למרות שביסוס זה נדחה בגמרא מפני שתפילין ופטר חמור שודאי אינן תלויות בארץ, אף על פי כן נכתבו בלשון ביאה לארץ. סיבת הדבר שנקט הרמב"ם את הביסוס הלשוני הדחוי היא שזו דרשה פשוטה יותר, אף על פי שנדחית בגמרא! "וכן דרכו של רבינו לכתוב הדרשה הפשוטה בכתוב אף על פי שאינה עיקר".

ג. גבולות ארץ ישראל

סוגיה עמוקה היא הגדרת ארץ ישראל ותחומיה לענין מצוות התלויות בארץ . פעמים החובה תלויה בכיבוש וחלוקה, פעמים בבנין בית המקדש, ופעמים משתנית בין מקומות שונים בתוך גבולות השטח שהתורה מגדירה אותו כארצנו המובטחת: גבולות עולי בבל וגבולות עולי מצרים . מצות ערלה מיוחדת במורכבות של הלכותיה ביחס בין ארץ ישראל וחו"ל, ויש בה חידוש. המשנה (ערלה ג, ט) מבארת שבחו"ל מצות ערלה נוהגת מתוקף "הלכה". דעת שמואל היא שהכונה להלכות מדינה (רש"י: "הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ", כלומר חובה מחמת מנהג בלבד), ודעת רבי יוחנן היא שהכונה להלכה למשה מסיני (קידושין לח, ב). הגמרא שואלת אם כך הוא תוקף המצוה, כהלכה למשה מסיני, מדוע ההלכה היא שספק ערלה בחוץ לארץ מותר? התשובה היא: כיון שכך נאמרה ההלכה למשה מסיני שבספקות יש להקל.

מצד שני, אנו מכירים ש"דברי קבלה כדברי תורה דמו" (ראש השנה יט, א), ויש לשאול אם כן, מדוע לנו לקבל הלכה למשה מסיני ולא נכתבה הלכה זו בתורה, אם אין לכך נפקא מינה מבחינת התוקף ההלכתי ? בפרט שבארץ ישראל כבר נובעת החובה מדברי תורה מפורשים. ולמה התורה בחרה למעט את חו"ל ("כי תבואו אל הארץ"), ורק בדרך אגב ורמז מחייבת אותנו בהלכה למשה מסיני?! יתר על כן, במלאכת שלמה על המשניות (א, ב) דרש שלא בִכדִי התורה כתבה "והיה כי תבואו אל הארץ" בתוספת "ו" כממשיכה את הענין הקודם, אלא כדי לרמוז שיש חיוב נסתר בשמירת ערלה, גם שלא בזמן הביאה לארץ, וזה בחו"ל מהלכה למשה מסיני. לפי זה, מדוע לא ציותה אותנו התורה במפורש?

אכן, לט"ז (ס"ק יג) ישנה הבנה מחודשת בדעת הטור והיא שההלכה לא נאמרה במפורש שיש להקל בספיקות. כיון שלארץ ישראל יש פסוק מפורש, ולחו"ל יש הלכה למשה מסיני, ותוקף שניהם הוא שוה, הרי זה דבר פלא שאומר דרשני מדוע התורה לא נתנה ביטוי שוה לכל המקומות?! על כן למדו חכמים "דלכך נאמרה הלכה למשה מסיני ונשתנה מארץ ישראל, לגלויי דספיקה מותרת ופירוש זה נראה מוכרח בגמרא... ואם כן יפה כתב הטור כיון שאנו רואין שינוי באזהרת איסור זה, דבארץ ישראל נכתב בפסוק ובחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, הלכך יש חילוק ביניהם". כלומר, עצם נתינת הלכה זו מסיני ולא במפורש בכתוב מורה על כך שיש דינים שונים ולמדו חכמים מכך להקל בספק בערלת חו"ל.

בהלכות ערלה, הכלל ההלכתי קובע כי כל המיקל בארץ, הלכה כמותו בחוצה לארץ (ברכות לו, א) , ונולדו קולות רבות בהלכה בערלת חו"ל . מימי הגמרא, דרך הראשונים וכלה באחרונים, הפוסקים נזקקו לדון בשאלות מציאותיות ופעמים נתנו להם מענה של היתר על פי הכלל האומר שספק ערלה בחו"ל מותר, והשאלה הנשאלת היא היכן הם הגבולות לאותם המקומות כדי לדון על פי פרטי ההלכה הזו בימינו.

ד. ערלה בזמן הזה

כאמור, לכל מצוה מן המצוות התלויות בארץ יש ביטויים שונים בפסוקים, ומתוך כך מצינו בחז"ל דרישות ותנאים למצוות אלו. וכך הגדיר הרב שאול ישראלי (ארץ חמדה שם, סימן ב):

"מצוות התלויות בארץ, בין אלו הנוהגות רק בארץ ישראל ובין אלה שנתרבה בהן שנוהגות גם בחוץ לארץ, יש בהן תנאים וזמנים מיוחדים שבהם ועל ידם חייבים בהן. והם: כניסת ישראל לארץ, כניסת כל ישראל, כיבוש וחלוקה, כל יושביה עליה, בפני הבית. ומוצאים אנו שדיקדקו מלשון הכתובים שבכל מצוה ומצוה את התנאים הנצרכים בכדי להתחייב במצוה זו".

מתוך הבנה זו, יש לדון בגדריה ותנאיה של מצות ערלה. התוספות במסכת יבמות (פא, א ד"ה מאי) כתבו שלדעת ריש לקיש הסובר שתרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן כיון שבטלה קדושת הארץ לענין המצות התלויות בה, הוא הדין שתוקף איסור כלאים בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד. אף הרא"ש בתוספותיו כתב כן, אמנם הוסיף פירוש אחר: "כלאי הכרם שיש בהם איסור הנאה, אף על גב דבטלה קדושת הארץ חמיר כמו דאוריתא".

יש לדייק מדברי הרא"ש שאף בתירוצו זה אינו קובע שכלאי הכרם הינם מדאורייתא, אלא שחכמים החמירו בהם "כמו דאורייתא". וכן יש לומר לשיטה זו לגבי ערלה בזמן הזה שכיון שאסורים בהנאה, אף בזמן הזה שתוקף איסורם מדרבנן- החמירו בהם "כמו דאוריתא". כיסוד לקביעה זו של הרא"ש שיש חילוק בגזירות חכמים בין האסור בהנאה ובין המותר בהנאה, יש להזכיר את דברי הגמרא בקידושין (לט, א) שכיון שכלאי הכרם אסורים בהנאה, החמירו בהם חכמים לאסרם אפילו בחוץ לארץ, וזאת לעומת כלאי זרעים המותרים בהנאה והתירום חכמים בחוץ לארץ.

אכן, להלכה מקובל כפי שפסק הרמב"ם בהלכות תרומות א, כו: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם... וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה" (וכן הוא בהלכות איסורי ביאה כ, ג). הראב"ד בשני המקומות חלק עליו וכתב שההלכה היא שחיוב תרומה בזמן הזה מדאורייתא. השולחן ערוך (שלא, ב) פסק כמו הרמב"ם, והרמ"א הזכיר כי יש חולקים ומחמירים שתרומות ומעשרות מן התורה גם בזמן הזה, "אך לא נהגו כן".

ה. דעת התוספות

המשנה למלך (מאכלות אסורות י, יא) כתב על פי דברי התוספות הנזכרים, שכיום אף בארץ ישראל איסור ערלה הוא מדרבנן, כי החובה תלויה בקדושת הארץ, והקדושה בטלה (לפי הסובר שתרומה בזמן הזה מדרבנן). חשוב להדגיש שלכאורה הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מסכימים לקביעת התוספות ששאר המצות התלויות בארץ הינן מדרבנן כמו דין תרומה ומעשרות, אלא ערלה בארץ ישראל בזמן הזה מדאורייתא (רמב"ם ערלה י, ט והלאה; שו"ע רצד, ח) וראה עוד להלן בשיטתם.

המשנה למלך הוסיף נדבך נוסף על דברי התוספות, וקבע שכפי שבחוץ לארץ ספק ערלה מותר, כך גם בארץ בזמן הזה, כל ספק יהיה מותר כיון שאינה אלא מדרבנן. כלומר, אם ערלה בזמן הזה הינה מדרבנן, היא לא יכולה להיות חמורה יותר מהדין המקורי של חוץ לארץ ששם ערלה נובעת מתוקף חמור יותר של הלכה למשה מסיני ועם זאת מותרת לגמרי במקום ספק (וכן כתב מעצמו בדעת התוספות הרב אלגאזי ב"ארעא דרבנן" סימן שכא שספק ערלה בארץ בזמן הזה מותר כמו בחו"ל ).

המשנה (ערלה א, ב) מלמדת מה הדין של אבותינו שהגיעו לארץ ונטעו ערלה לפני הכיבוש של הארץ, ושאל התפארת ישראל (ח) מדוע המשנה מספרת את זה, ומאי נפקא מינה לנו מה היה בזמן כיבוש הארץ ?! וכתב שהמשנה באה ללמדנו שכמו שתרומות ומעשרות בזמן הזה בארץ ישראל הינם מדרבנן, כך גם ערלה, כלאי הכרם וחדש, ויש נפקא מינה לעתיד לבוא (לעת הכניסה והכיבוש) שערלה מתחייבת מדאורייתא בכניסה לארץ אף בלא כיבוש. והוסיף עוד שלפי זה הדין בחו"ל יותר חמור מארץ ישראל, שהרי בחו"ל נוהגת ערלה מהלכה למשה מסיני, ובארץ מדרבנן כתרומות ומעשרות! ושוב כתב שיש לומר שכמו שבארץ ישראל החיוב הוא מדברי סופרים, חו"ל לא עדיף מיניה וגם שם החובה מדברי סופרים בלבד. אולם, מספר ארעא דרבנן שם עולה שלדעת התוספות בזמן הזה גם בארץ יהיה תוקף של הלכה למשה מסיני.

כשתי גישות אלו בנוגע לחיוב ערלה בזמן הזה על פי התוספות, מוצאים אנו בדברי הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן דברים הנראים לכאורה כסותרים זה את זה. בסימן א (עמוד ה) כתב שבזמן הזה בחו"ל ערלה אינה מהלכה למשה מסיני, אלא מדרבנן ; ומאידך, בסימן ט (עמוד יט) כתב שבזמן הזה ערלה בארץ ישראל ירדה דרגה לרמת חיוב של הלכה למשה מסיני כמו בחו"ל: "יפה כתב כת"ר שמצרפינן גם כן דעת האחרונים דסבירא להו דבזמן הזה גם ערלה בארץ ישראל היא רק מהלכה, ויש לומר דגם לדידן ספיקא לקולא".

יש להזכיר כי בספר תורת הארץ (חלק ב, אות לט ד"ה ומכל מקום) נקט שלמרות שלדעת בעלי התוספות ודעימייהו ערלה בזמן הזה בארץ ישראל בתוקף של הלכה למשה מסיני, אין להקל בה כמו בחו"ל: "ודאי אין מקילין בערלה בארץ ישראל כל הקולות שנוהגין בערלה בחו"ל", לדעתו חז"ל החמירו בארץ ישראל משום שהיה פעם מן התורה, והביא לכך כמה דוגמאות בהלכה .

ו. דעת הרמב"ם

אחרונים נוספים עסקו בדין זה ואף צירפו להקל את דעות הסוברים שבזמן הזה כלאים וערלה אינם אלא מדרבנן, ודנו בדעת הרמב"ם. הרמב"ם סובר שקדושה ראשונה בטלה לענין מצוות התלויות בארץ, אמנם הקדושה שהחיל עזרא בעלית בבל קדשה אף לעתיד (תרומות א, ה) . למרות זאת, מצוות תרומות ומעשרות אינן תקפות מדאורייתא בזמן הזה, כיון שיש שני תנאים לחיוב מן התורה: א. ארץ ישראל; ב. "בזמן שהיו כל ישראל שם". את התנאי השני הרמב"ם הסביר:

שנאמר "כי תבאו" ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה, וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.

הכסף משנה הקשה שהביטוי "כי תבאו" לא נאמר כלל בתרומה, ואיך הרמב"ם נוקט בו כמקור לפטור מן התורה תרומות ומעשרות בזמן הזה?! הכסף משנה כתב שהרמב"ם למד תרומה ממצות חלה (כיון שחלה קרויה תרומה), ובחלה כתוב "בבואכם". הצל"ח (ברכות לו, א ד"ה אמר רב והלאה) הקשה על תירוצו של הכסף משנה שהרי הרמב"ם כתב "שנאמר כי תבאו", ואף בחלה לא נאמר הביטוי "כי תבאו" אלא "בבואכם"! ויישב שלדעת הרמב"ם "אין בזה דקדוק ואין חילוק בין בבואכם לכי תבואו, ובכל מקום שהוזכר ביאה היינו ביאת כולם" . תירוץ זה צריך ביאור כיון שלא מסתבר שהרמב"ם יכשיל אותנו בלשונו הטהור וינקוט לשון מפרשיות ודינים אחרים וכדומה ויסב אותה לחלה ותרומה שבהם הלשון שונה ! ושמא כונתו לומר שהרמב"ם שינה דוקא מלשון הפסוק ללמד את הענין שאין לחלק בין לשונות "ביאה", ומשמעות כולם אחת .

לדעת הצל"ח כל מקום שכתובה לשון ביאה במצוות התלויות בארץ (דוקא, ולא במצוות התלויות במקדש ) אנו למדים שתנאי בסיסי הוא שתהיה ביאה חשובה של כל ישראל (או לכל הפחות רובם). והוא הדין בשמיטה, והוא הדין בערלה , ויוצא מכאן שאף בימי עזרא ערלה נהגה מדרבנן בלבד וכן הדין כיום שלצערנו עדין רוב ישראל בגולה (שנת התשע"ו) .

הרמב"ם בהלכות ערלה חילק בכמה דינים בין ארץ ישראל לחו"ל ולא כתב שום סייג בזמן הזה, ובאופן פשוט ערלה בזמן הזה מדאורייתא. הצל"ח, על פי דרכו הנ"ל, התקשה בזה ונדחק לומר שמה שהחמיר בארץ כוונתו בזמן הבית: "אולי כוונת הרמב"ם בארץ כשיבנה המקדש" .

המנחת חינוך (רמו) שאל מדוע הרמב"ם (מעשר שני י, ט) פסק את הדין של עצים הנטועים קודם שכבשו את הארץ, והרי הוא לא שייך יותר ואין לכך השלכות הלכתיות (וכשאלת התפארת ישראל על המשנה). ומכאן הביא חיזוק לדברי הצל"ח הנזכרים שבזמן הזה ערלה מדרבנן, ויש השלכה הלכתית לדין זה בעתיד- בעת הכיבוש שישוב הדיון על הנטוע מלפני הביאה לארץ. אמנם שוב דחה המנחת חינוך (ד"ה ובאמת) וכתב שיש לומר שלעתיד כשיכבוש מלך המשיח ארצות הגוים שטרם נכבשו על ידינו, מה שימצאו נטוע מותר, וזאת ההשלכה לדין זה. ונפלה הראיה מהרמב"ם לדברי הצל"ח.

ישנם אחרונים שקיבלו את פירוש זה בדעת הרמב"ם שערלה בזמן הזה מדרבנן בלבד, וכך הביא הגרע"י ביביע אומר (ו, כד) בשם היד אברהם (יורה דעה רצו) שרצה לפרש כן אף בדעת השלחן ערוך, ועוד כתב כן הגרע"י בשם הראשון לציון הרב עוזיאל: "ואף שראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל (חיו"ד סי' כא) שסמך על המשנה למלך וסיעתו סמיכה בכל כחו, והרחיק לכת לפרש מה שכתב מרן הש"ע לנ"ל דאף בזמן הזה הוי מדרבנן, מכל מקום כיון דמעיקרא נאסר מן התורה החמירו גם בזמן הזה. ע"ש. ואין דבריו מחוורים כלל".

יש להעיר על דברים אלו, שהרב עוזיאל כלל לא סמך על המשנה למלך "סמיכה בכל כחו", ואדרבה הסתפק בדבר וכך כתב שם: אין אני קובע מסמרות בזה לומר דהרמב"ם ומרן סוברים דערלה בזמן הזה הוא מדרבנן, וכל דברי בזה הם להוכיח שהרמב"ם ומרן שמתירים בתרומה ושביעית בזמן הזה מדאורייתא אין זה משום שלומדים מחלה דכתיב בבואכם אלא משום שנאמר בהם כי תבואו... יש מקום רב להסתפק ולומר שהיא אסורה רק מדרבנן וספק אסור מציאות ערלה שהוא ספקא דדינא מותר בה. ועל כל פנים זהו סעיף נוסף להיתר" .

אף הגרע"י עצמו בתשובתו שם, למרות שדחה דעות אלו בפירוש הרמב"ם, וכל שכן בפירוש השלחן ערוך (עיין שם), קיבל למעשה את צירוף שיטותיהם לצד היתר ("דלא פלטינן מפלגותא דרוובתא") שבזמן הזה אין ערלה נוהגת אלא מדרבנן אפילו בארץ . אכן, פשטות דברי הרמב"ם וסתימתו בענין ערלה (שיש חילוקים בין ארץ ישראל לחו"ל, ושערלה מן התורה בארץ מבלי לסייג זאת בשום מקום), מטים שמצוה זו שייכת גם בזמן הזה מן התורה, ואין צורך בביאת כולכם, ולא מצינו דרשת חכמים מפורשת המצריכה תנאי זה במצות ערלה. וכך מדויק מלשונו אף בהלכות תרומה שהבאנו לעיל "וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה", הרי לפנינו שהרמב"ם נצרך לחדש ולכתוב באופן מפורש שלדעתו מעשרות שוים לתרומה בתנאי זה, ולא מצאנו בשום מקום התייחסות דומה לענין ערלה.

לגבי עצם קושית המנחת חינוך על הרמב"ם מדוע הביא את דין אבותינו קודם לכיבוש, מלבד העובדה שהוא עצמו הציג השלכה נוספת גם לעתיד לבוא בדין עצים הנטועים קודם הכיבוש, ובכך נפלה ראיית הצל"ח מהרמב"ם, הראה בדרך אמונה (מעשר שני י, ט באור ההלכה ד"ה זה) שזו דרכו של הרמב"ם בכמה מקומות להביא דינים שחלפו ואינם שייכים עוד, ואף לא יהיו שייכים עוד לעולם כמו פסח מצרים, תקנת הטבילה של עזרא שבטלה, ועוד, "ואף על פי שהשמיט הרבה מהדברים שאין נוהגין לדורות, מכל מקום הביא רבים מהם".

ז. גבולות הארץ לענין ערלה

בענין איסור ערלה מובאת דרשה בתורת כהנים (קדושים פרשה ג): "כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת".

תחילת האיסור של ערלה היה רק משעברו ישראל את עבר הירדן. רבינו הלל בן אליקים על התורת כהנים פירש שהמדרש בא להוציא את ארץ סיחון ועוג, אבל הארץ המיוחדת מחויבת בערלה "היינו ארץ ט' שבטים וחצי שכבש יהושע" , כלומר יש כאן ייחוד של התורה לארץ המערבית על פני המזרחית. הרב יעקב אריאל (אמונת עתיך 53) כתב שודאי שגם הגבולות של עבר הירדן המזרחי חייבים בערלה , וכונת הספרא לומר שמעת שנכנסו לעבר המערבי- חל איסור ערלה על כל הארץ כולל העבר המזרחי. "חיוב זה חל מהתורה מאותו רגע על כל רחבי ארץ ישראל כולל גבולות ההבטחה".

ובדומה לכך לשון המדרש במצורע תחילת פרשה ה, בענין נגעים; ובאמור פרשה י, בענין העומר; ובבהר פרשה א בענין שביעית:

כי תבאו אל הארץ יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ, אל הארץ המיוחדת.

לשון הפסוק "כי תבואו וגו'" הובא ברמב"ם כמקור לאיסור ערלה. ומתוכה דנו המפרשים האם וכמה מצוה זו תלויה בכיבוש הארץ ובביאת כל ישראל אליה.

הישועות מלכו (סז ד"ה הן אמת) הסתפק האם בגבולות עולי מצרים (שלא כיבשום עולי בבל) לוקים על ערלה וכלאי הכרם. ולא ביאר דבריו אלא הפנה למשנה בערלה פרק א (נראה ברור שכונתו למשנה ב: "עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב"). ובד"ה ולענין הלכה, כתב שמקבל את דעת הרמב"ם והכפתור ופרח שלא בטלה קדושת עולי מצרים לגמרי אלא לענין "מעשרות ושמיטה".

הגרע"י ביביע אומר (ו, כד) כתב מתחילה שבמקומות שלא כבשו עולי בבל אלא עולי מצרים ובהם "ודאי דספק ערלה מותר כדין ספק ערלה בחו"ל", ושוב חזר בו בתשובתו זו מפני דברי רבי דוד מקרלין, והמלבושי יום טוב (חובת הקרקע ב) והישועות מלכו. הוא קיבל את דברי רבי דוד מקרלין שקבע שארץ ישראל לענין ערלה היא בגבולות עולי מצרים, וזאת מפני שכלל לא נזכר במצוה זו ענין קדושת הארץ וכיבושה, אלא מיד שנכנסו לארץ נתחייבו בערלה גם קודם הכיבוש. לכאורה דבר זה לא מובן, אם אנו אומרים שענין כיבוש והחלת קדושת הארץ לא מוזכר ואינו מהוה תנאי לחיוב מצות ערלה, מדוע ישנה תלות בגבולות עולי מצרים?! גם גבולות אלו מהווים ביטוי של הכיבוש, הישיבה והחלוקה! נראה שהבינו שלדורות המצוה תלויה באותה "ביאה" שהיתה בימי יהושע ועולי מצרים, למרות שאין תנאי "כיבוש", וראה להלן דעת החזון איש.

ח. דעת החזון איש

במצות ערלה וחלה נצטוו ישראל לפני ירושה וחלוקה, כבר מעת כניסתם לארץ. החזון איש (ערלה א, סוף אות יא) כתב שלכאורה אי אפשר לומר שיתחייבו בחלה מיד בכניסה לארץ מפני ש"אין קדוש ארץ ישראל עד שיקדשוה בית דין... ובטורי אבן כתב דבית דין אומרים מקודש, ומשמע דכמו דערי ישראל צריכין קידוש הוא הדין ארץ ישראל כולה". ומתוך כך חילק החזון איש בין מצוות התלויות בקידוש הארץ, ובין אלו שחובתן התחילה מעת הכניסה אף קודם ירושה וחלוקה, שבהם אין צורך בקידוש ואף כאשר תבטל קדושת הארץ הן אינן בטלות כיון שאינן תלויות בירושה וחלוקה שתלויות במעמד אחר של קדושת ארץ ישראל: "קדושת ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה ומובחרת מאליה".

במקום אחר (שביעית ג, אות יב), כתב החזון איש שעולה מהסוגיה בכתובות (כה, א) שדבר שנתחייבו בו קודם כיבוש וחלוקה, חיובו מן התורה גם בזמן הזה, וכך היא מצות חלה והוא הדין למצות ערלה "שאין ערלה תלויה בקדושת הארץ אלא בגבולי הארץ", ויש חילוק מסוים בין חלה וערלה, שבמצות חלה יש ביטוי מפורש בפסוקים שבעינן ביאת כולכם, ובערלה אין שום צורך בזה, וכיון שאין ביטוי לכך בפסוקים אין לנו לבדות מעצמנו. והוסיף שמנידה מז, א עולה שיש השואה בין חלה לתרומה שתלויות בקדושת הארץ, ולפי זה הוא הדין ערלה והאידנא אם קדושה שניה של עזרא לא קידשה לעתיד לבוא יש להתיר, ולמעשה כתב ש"קשה להקל". לפי דברים אלו, הגבולות של ארץ ישראל לענין הלכות ערלה אינן תלויות כלל בעליות השונות אלא בארץ המובחרת שהובטחה לנו כפי הכתוב בתורה.

ט. דעת הרב ישראלי

הרב שאול ישראלי (ארץ חמדה שער ג סימן א) דן בענינים אלו, ורוח אחרת עמו. הוא מסביר שדעת הרמב"ם היא שבשביל להגדיר חלקים מסוימים כארץ ישראל, חייבים לכבוש אותם! שם "ארץ ישראל" לענין המצוות התלויות בה, מכריח מציאות של כיבוש, וזאת אפילו לגבי אותן מצוות שאינן תלויות בכיבוש וחילוק. כך היא לשונו הזהב של הרמב"ם (תרומות א, ב):

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזה הוא הנקרא כבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות ...

הרב ישראלי הסביר שברור מלשון הרמב"ם שהכיבוש הוא תנאי הכרחי "בכל מקום" שעוסק במצוות התלויות בארץ, ומבלעדי תנאי זה אין המקום נקרא בשם "ארץ ישראל". אמנם הוסיף שדעת שאר הראשונים אינה כן אלא שגבולות הארץ אינן תלויות בכיבוש כלל אלא שיש מצוות שהתורה תלתה אותן בירושה וחלוקה, ויש שתלתה אותן ברוב ישראל וכנ"ל וזהו תנאי נוסף. לפי דבריהם יש מקום לומר שבדיני ערלה שלא מצאנו שום סייג בדברי חז"ל חזר הדין לגבולות ההבטחה הכתובים בתורה .

בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (י, ח) כתב הרמב"ם "משבאו לארץ אף מה שנטעו גוים חייב, שנאמר 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם' משעת ביאה". הראי"ה קוק בשבת הארץ (מבוא פרק ח, ט) דייק שהרמב"ם השמיט את לשון המשנה שהיא מקור דין זה: "נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב" ונקט לשון אחרת. לדעתו סיבת שינוי הלשון היא שהרמב"ם פסק כמו התנא (בסוגיה בקידושין שם) שמצריך כיבוש וחלוקה על מנת להתחייב בערלה! קביעה זו צריכה ביאור מפני סתמות לשון הרמב"ם שאומר שמשעת "ביאה" כבר התחייבו וכלשון התורה. מסיבה זו דחה הרב ישראלי (ארץ חמדה שער ב, סימן י אות א) את חידוש הראי"ה, ומאידך דחה גם את דברי החזון איש הנ"ל שמשמעות הביטוי "ביאה" הוא מיד וללא שום תלות בכיבוש אלא משעת הכניסה נתחייבה כל הארץ שהובטחה לאברהם אבינו.

הרב ישראלי (שם אות ה) הסביר שהביטוי "בואכם" הוא כוללני וסובל שתי פרשנויות- גם משמעות מיידית מעת הביאה ללא מעשה נוסף, וגם משמעות מאוחרת יותר שהביאה מתמשכת לכיבוש וחלוקה. כל עוד אין ביטוי מפורש של התורה שיש צורך בתנאי כיבוש וחלוקה, ממילא מתחייבים מיד . למרות זאת, הרמב"ם סבר שבאופן כללי, כמו כל המצוות התלויות בארץ, ביאה למקום הקרוי "ארץ ישראל" היא דוקא אחר כיבוש (-אף ללא חלוקה) כנ"ל.

לאור הבנה זו שאף לרמב"ם יש תנאי חובה בכיבוש, לכאורה יש לדון מה הדין של הכיבוש של שטחי ארץ ישראל המובטחת על ידי מדינת ישראל. בציץ אליעזר (חלק י סימן א, אות ג) קבע על פי דברי הרמב"ם (תרומות א, ב), הראי"ה קוק (משפט כהן קמד) והיעב"ץ שמבחינה עקרונית כיבושי המדינה מחזירים דין כיבוש לשטחי הארץ ויש לכך השלכות גדולות ומשמעותיות. אחרונים נוספים דנו במעמדה של מדינת ישראל לענין זה, ואף הרב ישראל בארץ חמדה (א, שער ג) עסק בגדרי הכיבוש ובהשלכות לימינו, ובסימן יג (שם) כתב לסיכום שהכיבוש צריך לעמוד בשני תנאים: א. שיהא הכיבוש לצורך כל ישראל; ב. שלא תהא רשות אחרים עלינו. ותנאים אלו התקיימו בנו, בעזר השם .

אולם, נראה שלענין מצות ערלה, אין נפקא מינה בזה. הרב ישראלי במקום נוסף (ארץ חמדה תוספת בירור לשער ג, א, אות יא) צמצם את החידוש שבביאורו הנ"ל בדעת הרמב"ם, וכתב שמה שהרמב"ם תלה את "שם" ארץ ישראל בכיבוש, הוא דוקא לגבי אותם עניינים שמתחילת החיוב שלהם נקבע שהוא דוקא אחרי ירושה וחלוקה, כלומר שהכיבוש הוא הכרחי בהם. לענין מצוות ערלה וכלאים, מתחילה ישראל נתחייבו בהם מעת הביאה לארץ בלי שום תלות בכיבוש, ולא שייך לומר בהם שתלויות בארץ ישראל הכבושה על ידינו. הרב ישראל דייק זאת משני מקומות ברמב"ם . מעתה יש לומר שבמצות אלו שאין שייכות כלל לכיבוש הכל תלוי מעיקרא בגבולות ארץ ישראל המובטחת המבוארים בתורה, וכדברי החזון איש.

י. סיכום

מצוות התלויות בארץ נחלקות לכמה סוגים, אשר לכל אחד מהם תנאים משלו כדי להתחייב מדאורייתא או מדרבנן. מצות ערלה התיחדה בכך שאף בחו"ל היא מחייבת בתוקף של הלכה למשה מסיני. הפוסקים עסקו בשאלת החיוב בזמן הזה במצות ערלה אפילו בארץ ישראל, ונחלקו אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן (הן על פי דעת התוספות והן על פי דעת הרמב"ם והשלחן ערוך).

אמנם, אף אם נגדיר שהחיוב בזמן הזה בארץ ישראל הוא מן התורה, כדעת רוב הפוסקים, יש להגדיר מהם הגבולות הקובעים את ארץ ישראל, באשר ידוע כי יש חילוק הלכתי משמעותי במצוות התלויות בארץ בין הגבולות של עולי בבל מצרים, והגבולות הקבועים של התורה. הראנו כי לדעת כמה פוסקים גבול עולי מצרים הוא הקובע, ולדעת החזון איש נראה שהתלות היא בקביעת הגבולות שעל פי התורה, וכן נראה מדברי הרב ישראלי. יש לכך השלכה משמעותית לענין מצות ערלה מפני שההלכה היא שבחו"ל (בכל הזמנים) ספק ערלה מותר וכן יש קולות נוספות בערלת חו"ל על פני ערלת ארץ ישראל.