ברכת הגומל

מקורות
בבלי:	ברכות נד ב
ירושלמי:	ברכות ד ד
רמב"ם:	ברכות י ח
שולחן ערוך:	אורח חיים ריט א-ט

מי צריך לברך ברכת הגומל, מתי ובאיזה אופן, ונוסח הברכה.

מי מברך

הגמרא (ברכות נד ב) מביאה דברי רב יהודה בשם רב שישנם ארבעה דצריכים להודות, וכולם נלמדים בפרק ק"ז בתהילים:
יורדי הים - "יורדי הים באניות... יודו לה' חסדו".
הולכי מדברות - "תעו במדבר בישימון דרך... יודו לה' חסדו".
מי שהיה חולה ונתרפא - "אוילים מדרך פשעם... יודו לה' חסדו".
מי שהיה חבוש בבית האסורים - "יושבי חושך וצלמות... יודו לה' חסדו".
והטור (אורח חיים ריט) נתן בהם סימן 'וכל החיי"ם יודוך סלה', ראשי תיבות - חולה, ים, יסורין, מדבר. ואילו בארחות חיים (שני וחמישי כד) נתן סימן אחר ממש שכתוב בישעיהו (לח יט) 'חי חי הוא יודך', ראשי תיבות - חולה שנתרפא, יוצא למדבר, חבוש, יורד הים.

סדר הארבעה

בתוספות (ד"ה ארבעה) העירו שבגמרא לא סידרו את הארבעה לפי הסדר שמסודרים הם במזמור, ששם מסודרים הם כך: הולכי מדבר, חבוש, חולה, יורדי הים, ואילו בתלמוד הסדר הוא: ים, מדבר, חולה חבוש. וכתבו התוספות שבמזמור סידר המסוכנים תחילה, ואילו בגמרא נקט המצויים תחילה. וכן כתב בשיטה מקובצת בשם רב האי גאון.
אבל בספר הערוך (ערך ארבעה) כתב בשם רב האי גאון להיפך, שהמזמור סידר המצויים תחילה, ואילו בתלמוד מנה אותם לפי סדר סכנתם. וכן כתב רבנו יונה (ברכות מג א ד"ה ארבעה) בשמו.

כתב החתם סופר בשו"ת (אורח חיים נא) שסדר הש"ס הוא שנים שהן ארבעה, שנים שהאדם מכניס עצמו אליהם מרצונו - יורדי הים והולכי מדברות, ועוד שנים שהסכנה מאה מאליה, שהן חולה וחבוש. הרי ארבעה מסודרים בסדר נכון.
והעיר עוד, שהפסוק 'ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה' כתוב אחרי שלושת הראשונים, שעליהם ראוי לזבוח זבח תודה, ולאחר מכן כתוב את הפסוקים על יורדי הים ולאחריהם הפסוק 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'.

יורדי הים

בביאור הלכה (ריט ד"ה יורדי הים) מסתפק לגבי נהר שמהלכים בו באניות או בדוברות (רפסודות), אם יש לברך כשעולה ממנו, ותולה זאת במחלוקת המנהגים להלן בין בני ספרד לבני אשכנז, שבני ספרד מברכים בסתם דרכים שכל הדרכים סחזקת סכנה, ואם כן הוא הדין בנהר, ואילו בני אשכנז שאין מברכים אלא בדרך של סכנה לא יברכו אף בנהר, שאינה סכנה כמו ים גמור.

עוד כתב שם שהיורד בים מברך אפילו לא אירע לו שום סכנה, לפי שעל זה תקנו חכמים לברך, לפי שעלול היה לקרות לו מקרים כאלו, צריך להודות שניצל מזה.

הולכי מדברות

האם מברכים דווקא במדבר או בכל דרך

כתב רבנו יונה (מג א ד"ה ארבעה), שמנהג צרפת הוא שאין מברכים הגומל כאשר עוברים מעיר לעיר, שלא דיברה הגמרא אלא בהולכי מדברות שיש בהם סכנה, ואף שבירושלמי כתוב 'כל הדרכים בחזקת סכנה', זהו דווקא לענין תפילת הדרך בלבד. וכן כתב הרא"ש (ט ג) והוסיף בזה טעם לחלק בין תפילת הדרך לברכת הגומל, שתפילת הדרך היא בקשה ובכל דרך צריך לבקש על נפשו, אבל ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה.
גם בארחות חיים (שני וחמישי כד) משמע שדווקא במהלך במקום סכנה הוא שחייב לברך.

אבל הרמב"ן בתורת האדם (ענין הרפואה ח ד"ה ולענין ברכת החולים) כתב להדיא שכל הולכי דרכים צריכים להודות, ובגמרא נקטה 'הולכי מדברות' משום לישנא דקרא. וגם הביא הראיה מהירושלמי (ברכות ד ד) לגבי תפילת הדרך, שכל הדרכים בחזקת סכנה הן.
גם מלשון הרמב"ם (ברכות י ח) ששינה לשון הגמרא ובמקום 'הולכי מדברות' כתב 'הולכי דרכים', מבואר שלאו דווקא מדברות אלא בכל דרך יש לברך כאשר יגיע ליישוב. אמנם הבית חדש (ד) למד מדברי הרמב"ם שדווקא הולכי מדבר מברכים, ממה שכתב 'כשיגיעו לישוב', מבואר דעד השתא לא בדרך מיושבת היו.

הטור (אורח חיים ריט) שתי הדעות ולא הכריע רק הוסיף שבספרד נוהגים לברך בכל הדרכים אף שאין בהם סכנה.
וכן באבודרהם (ברכת הראיה השבח וההודאה ד"ה ד' צריכים להודות) הביא שתי הדעות וכתב שהמנהג כהרמב"ן לברך הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר.

בשלחן ערוך (ריט ז) הביא כדברי הטור שבאשכנז וצרפת לא חייבו לברך אלא בהולכי מדברות, ואילו בספרד נוהגים לברך לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה.

בבית חדש (ד) הכריע כדברי הרמב"ן וכדמפורש בירושלמי שעל כל דרך מברכים לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה הם.

העיר הביאור הלכה (ריט ד"ה יורדי הים) שהולך מדבר מברך אפילו לא אירע לו שום סכנה, לפי שעל זה תקנו חכמים לברך, לפי שעלול היה לקרות לו מקרה סכנה, צריך להודות שניצל מזה.

בשו"ת יביע אומר (א יג) הביא דברי הרב השואל (משה מימון) שהיום באמת כל הדרכים הם בחזקת סכנה, שאין כמעט שבוע בלא תאונות דרכים.

אם יכול לברך כשעדיין נמצא בדרך

ברש"י (ד"ה צריכין) כתב שיש לברך כשיוצאים מן הסכנה, ושמא יש לדייק בדבריו שאין צורך להגיע למחוז חפצו, אלא כל שחלפה לה הסכנה יכול לברך.

ברמב"ם (ברכות י ח) הוסיף לגבי יורדי הים 'כשעלו ממנו' ולגבי הולכי מדבר הוסיף 'כשיגיעו ליישוב'. וכן העתיקו הטור והשלחן ערוך (אורח חיים ריט א).
וכתב העולת תמיד אורגלר (א) בכוונתו שאף אם אירע לו נס בים, אינו מברך עד שיעלה ממנו, וכן אם מתעכב יום-יומיים בנמל בתחנת ביניים, אינו מברך עד שיגיע למחוז חפצו, אמנם מסתפק שם כאשר מתעכבים הרבה זמן אם יש לו לברך.
ובספר אליה רבה (ריט א) הביא בשם עטרת זקנים (ב) שאין לברך עד שיצא מן הצרה לגמרי, וכן בחולה עד שילך על בוריו, וכן העתיק לדינא המשנה ברורה (א-ב).

אבל בספר מאמר מרדכי כרמי (ריט א) כתב שלא ראה ששלוחי ארץ ישראל נוהגים לברך רק בחזרתם, אלא אדרבה כל מקום שמגיעים שם מברכים, אפילו אינם מתעכבים שם הרבה זמן. לכן כתב לדמות זאת למה שכתבו הפוסקים לגבי מיחוש קבוע שמברך כל פעם שמתרפא שף שיודע שיחזור לאותו חולי. והביא לזה גם ראיה ממנהג ספרד שמברכים מעיר לעיר, ומשמע שמברך כשמגיע לעיר, ולא איירי דווקא במי שיוצא שלא על מנת לחזור.

שיעור הדרך שצריך לברך עליה

כתב האבודרהם שכשם ששיעור מהלך פרסה חשיב דרך לענין תפילת הדרך, שכן כתב בעל הלכות גדולות, שמע מינה דפחות מזה לא חשיב דרך גם לענין ברכת הגומל, ולכן על דרך בשיעור פרסה יש לברך ברכת הגומל.
ובארחות חיים לוניל (שני וחמישי כד) כתב שיש נותנים שיעור לדרך עד פרסה. אמנם בבית יוסף (ד"ה כתב הר"ר דוד) הביא בשם הארחות חיים שלמד מדברי הרמב"ן בתורת האדם, שאף על פחות מפרסה מברך, שכל דרך היא בחזקת סכנה, ושכתב שלא כן המנהג. אך לפנינו בארחות חיים אין את כל זה. על כל פנים הכריע הבית יוסף כבה"ג שבפחות מפרסה אין לברך. וכן פסק בשלחן ערוך (ריט ז) שעל פחות מפרסה אין לברך, אלא אם כן הוא מקום המוחזק בסכנה ביותר, שאז מברך אפילו בפחות מפרסה.

חולה שנתרפא

על איזה חולי מברכים

כתבו התוספות (ד"ה ארבעה) שדווקא חולה שנפל למטה צריך לברך, אבל אם רק חש בראשו או במעיו ואינו מוטל במיטה, אינו מברך, וכן העתיק המרדכי (ט ריב). והרמב"ן בתורת האדם (ענין הרפואה ח ד"ה ולענין) כתב שלא דווקא חולי שיש בו סכנה או של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום וצריך פרקליטין להינצל, צריך להודות, לפי שרחמי הקב"ה נעשו לו פרקליטין. והביא גם בשם הירושלמי (ברכות ד ד) שכל החליים בחזקת סכנה הן. כיוצא בזה השיב הרשב"א לשואלו (א פב), שכל שעלה למיטה מחמת אותו חולי, כשיעמוד מחליו צריך לברך.

אמנם בספר הערוך (ערך ארבעה) כתב בשם רב האי גאון שהגמרא סידרה את הארבעה לפי סדר סכנתם וחולה מנוי שלישי לפי שעל כל חולי מברך, אפילו חושש בראשו או בגרונו.

בהגהות מיימוניות (ברכות י ה) הביא שתי הדעות, דעת רבנו יוסף שדווקא בנפל למיטה מברך, ודעת הערוך בשם רב האי גאון שמברך אף החושש בראשו או בגרונו. ובשיטה מקובצת גם הוא הביא שתי הדעות, ומשמע שדעתו נוטה שרק מי שנפל למיטה מברך אף שאין בו סכנה, וכן משמע דעת הארחות חיים (שני וחמישי כד).
גם באבודרהם (ברכת הראיה השבח וההודאה ד"ה ד' צריכים להודות) הביא שתי הדעות, אבל כתב שדעת הרמב"ן כדעת הערוך שעל כל מיחוש צריך לברך, ושכן נהגו. וזה לכאורה דלא כדמשמע בתורת האדם שדווקא אם עלה למיטה מפני שהוא כעולה לגרדום. וכן בטור (ריט) חיבר את דעת הרמב"ן עם ספר הערוך, ואת דעת התוס' בשם הר"ר יוסף חיבר עם דעת הראב"ד שדווקא במכה של חלל שיש בה סכנה מברך.

מיחוש קבוע

כתב בשו"ת הרשב"א (א פב) שאף במיחוש קבוע שבא מזמן לזמן, צריך לברך כל פעם שיעמוד מחוליו, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא חזק יותר.

חבוש שנשתחרר

נחבש על עסקי ממון

כתב רבנו יונה (מג א) לגבי סדר הארבעה שמה שמנו בגמרא חבוש בבית האסורים בסיפא, הוא לפי שבגמרא מנאום לפי גודל הסכנה, וחבוש ברוב הפעמים הוא עבור ממון.
מבואר בדבריו לכאורה שגם מי שנחבש בבית האסורים ואינו בסכנה, אלא רק משום ממון חבשוהו, אף על פי כן מברך כשיצא. וכן דייק בדבריו המלבושי יום טוב (א). וכן משמע גם בספר הערוך (ערך ארבעה) שחבוש הוא הפחות מסוכן מכולם.
אבל המגן אברהם (א) על דברי השלחן לגבי חבוש, הוסיף 'על עסקי נפשות', ומשמע דלא כרבנו יונה. וכן הקשו על המגן אברהם, האליה רבה (ב) והנתיב חיים (אוצר מפרשים ד) באריכות שדבריו הם נגד דברי רבנו יונה. והחיד"א בברכי יוסף (ד) הביא מתשובת הר"י מיגאש (צ) שכתב במפורש שגם מי שנחבש על חוב או מס קצוב, צריך לברך לכשיצא, דלא פלוג רבנן בין עסקי ממון לעסקי נפשות, וכן הכריע שם למעשה ושכן המנהג שכל חבוש מברך ביציאתו.
אמנם בשיורי ברכה שם (ב) כתב שאינה קושיה כל כך, לפי שתלוי זה במחלוקת הראשונים לענין חולה שנתרפא שדעת רבנו יונה ור"י מיגאש כהראשונים שסוברים שעל כל חולי יש לברך, ואילו דעת המגן אברהם כהראב"ד שאינו מברך אלא בחולי של סכנה וכמו שפסק הרמ"א. אמנם המג"א עדיין לא ניצל מקושיה לפי שהוא עצמו כתב שנוהגים לברך על כל חולי, וגם שהרי דעת השלחן ערוך שבחולה אפילו שאינו מסוכן מברך, ואם כן איך כתב המג"א על דבריו דדווקא בחשוב על עסקי נפשות. ואף שמשתדל שם החיד"א ליישבו, מכל מקום להלכה מסיים כדעת הראשונים שעל כל חבוש מברך, ושכן פשט המנהג, וכן הכריע גם הרב כף החיים ().
ובביאור הלכה (ד"ה חבוש) טורח בכל זאת ליישב דעת המגן אברהם, וכותב שהר"י מיגש ורבנו יונה סוברים כדעת הערוך שאף על מיחוש בעלמא מברך הגומל, ואין צריך אפילו שיוטל למיטה. אבל לדעת השלחן ערוך שהכריע שצריך שעל כל פנים יוטל למטה אף שאינו מסוכן לפי שכל שעלה למטה כעלה לגרדום דמי, לכן חבוש מחמת ממון כיון שלעולם לא יבוא לידי סכנה הוי כמיחוש בעלמא ואינו מברך. והוא שם נוטה לדברי המגן אברהם (על כל פנים למנהג אשכנז שמברכים רק בחולי שיש בו סכנה) אף שבמשנה ברורה (ג) לא הכריע בזה.

ובמחצית השקל (א) כתב ליישב דברי המגן אברהם, שגם כוונת רבנו יונה שהביא דברי רב האי גאון, אין כוונתו שחבשוהו על עסקי ממון, אלא שניתן להצילו בעבור ממון, וכן דייק בלשונו שכתב 'בעבור ממון', ובזה גם המגן אברהם מודה שיברך. וכל כוונת המגן אברהם הייתה לאפוקי כשחבשוהו מלכתחילה על עסק ממון ואמרו שמשום ממון נתפס, דבזה אינו מברך.

הגר"ז בלוח ברכת הנהנין שלו (יב ח) כתב שחבוש על עסקי ממון מברך רק אם היה מעונה בכלי ברזל. ובבדי השלחן לרב חיים נאה (דין ברכת הודאה סה א) הביא דבריו, וגם ביאר בקצות השלחן שם (ד) טעמו, שכיון שהוא לפי הפסוק 'אסירי עוני וברזל', ואף שבעסקי נפשות הוא לאו דווקא בכלי ברזל, מ"מ זהו מפני הסכנה שבדבר, אך בעסקי ממון שהוא מצוי יותר ואין בו סכנה, הבו דלא לוסיף על מה שמפורש בפסוק, ולכן דווקא מעונה בכלי ברזל.
אמנם הבאור הלכה (סוד"ה חבוש) דחה חידוש זה.

בשו"ת בנין אב (א ו א-ב) האריך להביא שיטות הפוסקים בזה, והכריע שתלוי הדבר במנהג בני אשכנז ובני ספרד, שהספרדים וההולכים בדעת מרן צריכים לברך גם על עסקי ממון, ואילו היוצאים ביד רמ"א אינם מברכים אלא על עסקי נפשות.

מעצר

כתב הביאור הלכה (ד"ה חבוש) שאם רק דנו אותו יום או יומיים לשבת בבית השוטרים, כמו שנהוג על חטאים קלים, לכולי עלמא אין מברכים לפי שאין בזה סכנה.

אם מברכים על שאר ניסים שקרו לאדם

כתב המאירי (ד"ה יש מי שאומר) שאלו הארבעה נאמרו בפרט שצריך לברך אף לא היה בסכנה, אך אם אירע לו סכנת נפשות וניצל ממנה, בכל דבר צריך להודות, ואף אם לא בתורת חובה, מכל מקום בתורת רשות ודאי מברך.

הקשה האבודרהם (ברכת הראיה השבח וההודאה ד"ה ד' צריכים להודות) מדוע אין מברכים כאשר אדם עובר תחת קיר נטוי, שזה מזכיר עוונתיו של אדם כדאיתא בגמרא, ותירץ שלפי שהוא דבר קצר וקל לעבור במהרה אינו נחשב סכנה, מה שאין כן הולכי דרכים. כן הקשה ותירץ גם הארחות חיים לוניל (שני וחמישי כד).

כשאירעו לו כמה ניסים

בשו"ת פרי הארץ מזרחי (אורח חיים א) נשאל על אדם שאירעו לו כמה ניסים, כגון שהלך במדבר וירד לים הגדול ושם חלה וחבשוהו בספינה, אם צריך לברך על כל נס ונס בפני עצמו או שמברך פעם אחת על כולם. וכתב לדמות לברכת הריח, לפי מה שלמד הבית יוסף בדעת הטור (אורח חיים רטז) שאם באו לפניו כמה ריחות ויש בהם מיני בשמים ועצי בשמים ועשבי בשמים מברך לכתחילה ברכת 'מיני בשמים' על כולם, ובבית יוסף תמה על זה מאי שנא מברכת הפירות שלא קיימא לן כן, אלא מברך על כל אחד את ברכתו, וכתב הטורי זהב (רטז יא) לתרץ שריח שאני לפי שהריח בא לו בעל כורחו, ואם בא להריח אחד מהם, אפשר שנכנסו באפו גם שאר ריחות. וכתב ה'פרי הארץ' שלפי זה יש לומר גם לגבי ברכת הגומל, לפי שכולם באו בבת אחת יש לברך ברכה אחת לכולם.
ועוד דימה זאת לעושה מצוה אחת פעמים הרבה, כגון ששוחט כמה עופות וצריך לעשות כיסוי הדם לכל אחד ואחד שפסק מרן (יורה דעה כח) שאינו מברך אלא ברכה אחת לכולם, והכא נמי כיוון שברכה אחת לכולם, אינו מברך אלא פעם אחת.

וכן האריך בשו"ת קול בן לוי (א) להוכיח שבברכה אחת סגי, ודימה זאת לברכה אחרונה שאחר המזון, שקיימא לן בכמה מקומות שאף שנתחייב כמה פעמים בברכה אחרונה, מ"מ בברכה אחת פוטר הכל. והוא הדין לנידון דידן, שאף שרובצים עליו כמה חיובים לברך ברכת הגומל, מ"מ בברכה אחת פוטר כולם. וכתב שאם בא לברך על כל פעם ופעם, יש בזה חשש ברכה שאינה צריכה. והוסיף שאף מה שפסק מרן (אורח חיים ז) לענין ברכת 'אשר יצר', שאם שכח לברך והסיח דעתו מלהטיל מים, ושוב הטיל מים שנית מברך שני פעמים, כבר דחו האחרונים דין זה מההלכה, וכתבו לברך פעם אחת ולפטור שתי ההטלות. ואם כן הוא הדין כאן.

וכן פסקו האחרונים המשנה ברורה (ג) וכף החיים (ריט א).

אשה וקטן

קטן

כתב המהר"ם מינץ בתשובה (יד) שקטן אינו מברך ברכת הגומל, לפי שאינו יכול לומר 'לחייבים' שהרי אינו בר חיובא, ואף אין לומר שיכוון על אביו, לפי שהרי זה כמזלזל בכבוד אביו. ואף שמדינא יכול היה לברך 'גומל חסדים טובים' בלא 'לחייבים', מ"מ אין לעשות כן דאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות.

אבל המהר"י בסאן בלחמי תודה (ה) הקשה על דבריו, שאם כן אף לא יברך עד גיל עשרים, שאף שחייב בדיני אדם אינו חייב בדיני שמים. והוסיף שאף אם נאמר שקטן אינו בכלל 'חייבים', מכל מקום יכול לברך כשם שמצינו שמברכים ביום טוב שחל במוצאי שבת, שמברך 'המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך...' אף שאינו חול. וסיים שהיותר נראה הוא שלשון 'חייבים' אינו הכוונה לעונש, אלא לשון חוב שחייב אדם לבוראו על רוב הטובות שעושה עמו, ולכן העלה שם להלכה שקטן מברך ברכת הגומל. וכתב החיד"א בברכי יוסף (ריט א) שכן המנהג.

נוסח הברכה ופירושה

בגמרא (ברכות נד א) מובא בשם רב יהודה נוסח הברכה: "ברוך גומל חסדים טובים".
אבל ברי"ף וברא"ש הגירסה היא: ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכן הגיה הגר"א בגליון הש"ס שלו בשמם.
גם הרמב"ם (ברכות י ח) כתב כגירסת הרי"ף, אלא שכתב "הגומל..", וכן הוא בטור (אורח חיים ריט) ובשלחן ערוך (ריט א).

בבית יוסף (ריט ד"ה מאי מברך) פירש את הברכה, שאפילו לאותם החייבים כלומר הרשעים, הקב"ה גומל להם חסדים אף שאינם ראויים לכך, והמברך מצרף עצמו ואומר שאף הוא כאחד מהם שאף שאינו הגון גמלני כל טוב.

בארחות חיים (שני וחמישי כד) מצאנו נוסח שונה: 'הגומל לחייבים טובות שגמלני כרחמיו וכרוב חסדיו'.

מענה השומעים

בגמרא לא מוזכר מה עונים השומעים לאחר המברך, ומסתמא אינו שונה משאר ברכות שעונים 'אמן'.
אבל הרמב"ם (ברכות י ח) כתב שהשומעים עונים 'שגמלך כל טוב הוא יגמלך סלה', וצ"ע מנין לקחו הרמב"ם.

ובארחות חיים (שני וחמישי כד) כתב שעונים אמן, ואחר כך אומרים 'צור שגמלך כל טוב הוא יגמלך חן וחסד סלה'.

בפני עשרה

עוד מובא בהמשך הגמרא בשם אביי שצריך לומר הודאה זו בפני עשרה, דכתיב "וירוממוהו בקהל עם", ומוסיף על זה מר זוטרא ששנים מהם רבנן, שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". רב אשי מקשה שניתן להבין מן הפסוק שצריך שיהיו עשרה, ומלבדם עוד שנים שהם רבנן. ונשארת הגמרא בקושיא ואינה מתרצת את קושית רב אשי.

מחלוקת הראשונים

הרי"ף (ברכות מג א) לא הביא קושיית רב אשי, אלא רק דברי אביי ומר זוטרא שצריך עשרה וצריך שיהיו שנים מהם רבנן. ומשמע שסובר להלכה ששני החכמים אפשר שיהיו חלק מן העשרה, ולא בנוסף על העשרה. וכן הבינו הרא"ש והטור והבית יוסף בדעת הרי"ף. אבל בשיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) הבין בדברי הרי"ף שסובר כתוספות שאין צורך כלל בשני חכמים אלא די בקהל של עשרה כלשהם.
גם הרמב"ם (ברכות י ח) כתב כדברי הרי"ף ששנים מן העשרה יהיו חכמים, וכן הוא בסמ"ג (עשין כז ברכת ההודאה).
בדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג כתב לבאר הבית יוסף (ד"ה כתב רב אלפס) שכיון שהוא מילתא דרבנן עבדינן לקולא ואינו מעכב שיהיו שני תלמידי חכמים, וכן הוא בכסף משנה (י ח).

הרא"ש (ט ג) חולק על הרי"ף וסובר שכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא, ובעינן תרווייהו, כלומר עשרה ועוד שנים חכמים.
אבל בתוספות כתבו (ד"ה ואימא) שיש לנהוג לחומרא ולברך אפילו אין שני חכמים בקהל, אבל עשרה על על פנים בעינן. וזהו לכאורה היפך דברי הרא"ש שכתב שהחומרא היא להצריך עשרה ועוד שני חכמים. ובאמת בטור (אורח חיים ריט) כתב בדעת התוספות החומרא היא שצריך לתרווייהו, היינו עשרה ועוד שני חכמים, וכדברי הרא"ש, וכן הוא בבית יוסף (ד"ה כתב רב אלפס). גם בביאור הגר"א (ריט ד"ה תרי), כתב שיש טעות סופר בתוספות שלפנינו.
ובאמת בתוספות רבנו יהודה (נו ב) מובא הלשון 'עבדינן לחומרא ואי ליכא יברך אפילו ליכא תרי רבנן' (הובא בביאור הלכה ד"ה ותרי), וכנראה אלו המילים שנפלו בגירסה שלפנינו.

ובמרדכי (ט ריב) משמע שסובר כתוס' שבעינן תרי רבנן מלבד העשרה, אבל כתב שאם אין רבנן אעפ"כ יברך.

בשיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) כתב שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד.

המאירי כתב (ד"ה ארבעה) שצריך עשרה ושיהיו שנים מהם תלמידי חכמים או קרובים לכך, והוסיף שאם אין שני תלמידי חכמים יברך ובתנאי שיהיו עשרה, אך בלא עשרה לא יברך כלל.

בשלחן ערוך (ריט ג) הכריע כדעת הרי"ף והרמב"ם שהשניים צריכים להיות חלק מן העשרה, והוסיף שאם אם אין ב' חכמים לא יניח מלברך. ובבית יוסף חיזק את הכרעתו מדברי הגמרא שאביי שאל את רב יהודה איך פטר עצמו בברכת אחרים והרי צריך לאודויי בפני עשרה, משמע שבעשרה לחוד סגי. וכן הביא דיוק זה בביאור הגר"א.

אם בעל הנס חשיב חלק מן העשרה

בשו"ת הלכות קטנות (א רעא) כתב שכשם שבברכת חתנים החתן מן המנין, כן גם כאן בעל הנס מן המנין.
אבל בבאר היטב (ד) הביא בשם הראנ"ח ובשם ספר יד אהרן שבעינן עשרה מלבד בעל הנס. וכן הביא ר' עקיבא איגר בגליון שלחן ערוך, שהראנ"ח בדרשותיו (פרשת אמור) כתב שאם שאפילו היו בעלי הנס הרבה אנשים, אינם יכולים לברך, כיון שצריך עשרה מלבד בעלי הנס. ומשמע שרעק"א הסכים לדבריו.
במשנה ברורה (ו) הכריע להקל שבעל הנס יהיה חלק מהמנין, ובשער הציון (ז) נימק את דבריו, שהרי כל דין עשרה נלמד מן הפסוק 'וירוממוהו בקהל עם', והרי גם ברכת חתנים נלמד משם, וכל שכן ברכה זו שהיא קלה יותר שיש אומרים שבדיעבד אין המנין מעכב כלל. וכתב שכן משמע גם מדברי מרן, שהעתיק דברי הראשונים שנהגו לברך אחר קריאת התורה, מפני שיש שם עשרה ולא חילק בין עשרה מצוצמים או לא.

בירך בלא עשרה

כתב הרבנו יונה (מג א ד"ה אמר להו) שמעובדא דרב יהודה למדנו שאם בירך בלא עשרה ואחר כך נזדמן לו עשרה, צריך לחזור ולברך, שהרי על מה שאמר רב יהודה לחכמים שפטרוהו מלהודות, שאלה הגמרא והרי לא היו עשרה, משמע שכיון שלא היו עשרה ולא פטרוהו מלהודות וצריך לחזור ולברך.
אך בשיטה מקובצת (ד"ה אמר להו) דחה דברי האומרים כן, שאפשר לפרש את שאלת הגמרא, היאך כיוון רב יהודה לצאת לכתחילה והרי לא היו שם עשרה, אך אין הכי נמי שאם כיון ולא היו עשרה אינו חוזר ומברך.

גם בטור כתב מסברת עצמו שאם בירך בלא עשרה אין צריך לחזור ולברך, ודייק זאת מהלשון 'וצריך', משמע שאינו מעכב. אבל הבית יוסף כתב שאין הדיוק נראה, וגם רבנו יונה חולק על זה.
אמנם בשלחן ערוך (ג) אחר שהביא שיש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא, הכריע שטוב לחזור ולברך בעשרה בלא שם ומלכות.

כשאחר מברך

בסוף הסוגיה מביאה הגמרא מעשה ברב יהודה שהיה חולה ונתרפא, עלו לבקרו רב חנא בגדתאה ורבנן, ואמרו לו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" כלומר 'ברוך ה' שהביאך אלינו ולא הביאך לעפר'. אמר להם רב יהודה שבכך פטרו הם אותו מלהודות בברכת הגומל. ומוסיפה הגמרא שמדובר שהיו שם עשרה, וכן שענה רב יהודה 'אמן' אחריהם, שאם לא כן לא יצא ידי חובה בברכתם.

זמן הברכה

כתבו התוספות (ד"ה ארבעה) שנהגו לברך אחר שקורא התורה, וכן העתיק המרדכי (ט ריב), ובארחות חיים (שני וחמישי כה) נתן לזה טעם לפי שאז מצויים עשרה.

עד מתי מותר לברך

כתב השיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד.

אם צריך לעמוד בשעת הברכה

כתב הרמב"ם (ברכות י ח) 'וכיצד מברך, עומד ביניהם...'. ובכסף משנה שם וכן בבית יוסף תמה מנין לו לרמב"ם דבר זה שברכת הגומל צריכה עמידה.
בבית חדש (א) כתב לתרץ שמהפסוק 'ובמושב זקנים יהללוהו' משמע שהזקנים יושבים והמהללים עומדים.
בספר אליה רבה (ריט ג) כתב לתרץ שברכת הגומל היא כדין הלל, כלשון הפסוק 'יהללוהו', וקיימא לן (אורח חיים תכב ז) שהלל יש לומר בעמידה, ולכן גם בברכה זו שהיא כהלל יש לעמוד. ובשו"ת חת"ם סופר (אורח חיים נא) הסכים לתירוץ זה, אבל כתב עוד שהרמב"ם סבירא ליה שכל דבר של ציבור צריך עמידה מפני כבוד הציבור, וכמו שכתב לענין קריאת המגילה (מגילה ב ז), שבציבור אין לקרוא את המגילה יושב, מפני כבוד הציבור.

השלחן ערוך לא העתיק דברי הרמב"ם אלו להלכה, כנראה מפני שלא מצא להם מקור. אבל הבית חדש (א) כתב שמנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות. גם העולת תמיד (ג) כתב שכן המנהג.
ובמשנה ברורה (ד) הכריע שבדיעבד יצא אף בישיבה.