יציאה דיבור ולימוד בשעת קריאת התורה

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	ברכות ח א; סוטה לט א
רמב"ם:	תפילה יב ט
שולחן ערוך:	אורח חיים קמו א-ב

יציאה מבית הכנסת בשעת קריאת התורה

על הפסוק (ישעיה א כח): "וְעֹזְבֵ֥י יְקֹוָ֖ק יִכְלֽוּ", דורשת הגמרא (ברכות ח א), שזה נאמר על מי שמניח ספר תורה ויוצא.
ובהקשר לכך מובא שרבי אבהו היה יוצא בין גברא לגברא, כלומר בין העליות. אמנם בין פסוק לפסוק הגמרא מסתפקת ולא מכריעה.

לימוד ודיבור בשעת קריאת התורה

לענין לימוד בזמן קריאת התורה, מביאה הגמרא (ברכות ח א) שרב ששת היה מחזיר פניו וגורס משנתו בשעת קריאת התורה, והיה אומר "אנן בדידן ואינהו בדידהו".
במקום אחר מביאה הגמרא (סוטה לט א) דברי רב הונא, שכיון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: (נחמיה ח ה): "וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל־הָעָֽם", ואין עמידה אלא שתיקה. ר' זירא בשם רב חסדא לומד זאת מפסוק אחר שם (ח ג): "וְאָזְנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶל־סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה".

התוספות (ברכות ח א ד"ה רב ששת) הזדקקו ליחס בין שני הגמרות, ושאלו איך רב ששת היה לומד אם אסור לספר בדבר הלכה? ותירצו, שדווקא בקול רם אסור לפי שמבטל בזה קול הקריאה, אבל בנחת מותר.
הרי"ף (ד א) לעומת זאת תירץ, שדווקא לרב ששת היה מותר מפני שתורתו אומנותו, אבל להורות לאדם ששואל או לפרש דבר הלכה אסור, כדברי הגמרא בסוטה.

פירוש מהדר אפיה

כתבו התוספות (ברכות ח א ד"ה רב ששת) שמה שרב ששת החזיר פניו ולמד הוא רבותא, שאף שנראה כאילו מניח ספר תורה ויוצא, אפילו הכי כיון שעושה כן לכוון גירסתו מותר.

אם צריך עשרה ואם יכול כל אחד לעשות כן

כתב הרי"ף בשם בעל הלכות גדולות שכל מה שהתיר רב ששת לעצמו לעשות כן הוא דווקא מפני שהיו עשרה מבלעדיו, אבל אם אין עשרה בלעדיו אסור.
והרי"ף עצמו כתב שדווקא רב ששת התיר לעצמו לפי שתורתו אומנותו, אבל מי שאין תורתו אומנותו, אסור.