טעות וספק בברכות
| בבלי: | ברכות יב א |
| רמב"ם: | ברכות ח יא, קריאת שמע א ח |
| שולחן ערוך: | אורח חיים רט א-ג, נט ב |
אדם שהתחיל לברך על דבר מסויים, ובאמצע הברכה כאשר נזכר שצריך לברך ברכה אחרת, שינה את הברכה.
הספק בגמרא
הגמרא (ברכות יב א) דנה אודות מקרה בו אדם אוחז בכוס של יין בידו וסבור שהוא של שכר. התחיל לברך על דעת שהוא שכר, כלומר שרוצה לברך 'שהכל נהיה בדברו' אלא שאז נזכר שיש לו בידו יין, וסיים בברכת 'בורא פרי הגפן'. על מקרה כזה אומרת הגמרא שפשוט שיצא ידי חובה, שהרי גם אם היה מסיים 'שהכל נהיה בדברו' היה יוצא, לפי שקיימא לן במשנה (ברכות ו ג) שברכת שהכל פוטרת בדיעבד כל דבר.
אמנם אם היה לו כוס של שכר בידו, והתחיל לברך על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' ונזכר שהוא שכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' הגמרא מסתפקת האם יצא ידי חובה או לא.
לקמן יתבאר שיש גירסאות שונות בגמרא וממילא פירושים שונים בראשונים.
בהמשך מנסה הגמרא להביא ראיה מברייתא, בה כתוב שאדם שקורא קריאת שמע של שחרית והתחיל לברך יוצר אור וסיים מעריב ערבים לא יצא, אך אם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית, התחיל במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, אך אם התחיל ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כלומר, הולכים אחר סוף הברכה וחתימתה.
אך מיד הגמרא דוחה ואומרת שאי אפשר ללמוד מברייתא זו, לפי ששם מדובר בברכה ארוכה שיש בה גם חתימה נוספת בסוף הברכה ('יוצר המאורות' או 'מעריב ערבים'), אך בברכת שהכל הקצרה אין חתימה נוספת.
אמנם הגמרא ממשיכה ואומרת שהדחייה תיתכן רק לדעת רב שסובר שצריך רק הזכרת שם בברכה, אבל מלכות אינה מעכבת ולכן לשיטתו החתימה היא משמעותית. אך לפי רבי יוחנן שאמר שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, הרי שאין לחתימת הברכה משמעות, ואם כן ניתן להוכיח מהברייתא לענין הספק בכוס של שיכר?
מתרצת הגמרא ואומרת שאמנם הסיבה שבברכות קריאת שמע יוצא ידי חובה אף שטעה בתחילת הברכה, היא מפני שצריך להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום (כמו שאומרים 'בורא חושך' ביום ו'גולל אור' בערב), ולכן מלכתחילה כשאומר שם ומלכות זה על דעת שניהם.
שיטת רש"י וסייעתו
רש"י (ד"ה פתח) מסביר שמדובר שבירך את תחילת הברכה, כלומר שם ומלכות, מתוך כוונה לומר 'שהכל נהיה בדברו', אך קודם שסיים 'שהכל נהיה בדברו', נזכר שהוא שכר ולכן סיים 'בורא פרי הגפן'. כלומר בפועל בירך את הברכה הנכונה, אלא שבזמן שאמר שם ומלכות היתה דעתו על ברכה אחרת. בכגון זה הסתפקה הגמרא, האם כיון שאמר שם ומלכות על דעת לומר 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת שכר, לא יצא ידי חובה, אף שבפועל סיים 'שהכל נהיה בדברו', או כיון שאמר בפועל את הברכה הנכונה אזלינן בתר החיתום ויצא ידי חובה. כפירוש זה נראה גם מדברי התוספות (ד"ה פתח).
לפי פירוש זה יש לגרוס בגמרא 'פתח וברך אדעתא דחמרא', כלומר שכוונתו היתה לומר בפה"ג אך קודם נזכר ואמר 'שהכל' כדין. תורף הספק לפי רש"י הוא האם הולכים אחר עיקר ברכה שזהו שם ומלכות, או אחר חתימת הברכה. גם לגבי הראיה מברכות קריאת שמע, כותב רש"י (ד"ה פתח ביוצר אור) שצריך לומר שמדובר שפתח ואמר 'ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם' על דעת לומר יוצר אור אך נזכר ואמר 'המעריב ערבים'.
גם הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הסכים לפירוש זה, וביאר יותר את הראיה מברכות קריאת שמע, שהראיה היא מהסיפא של הברייתא, שאומרת שבשחרית אם פתח בא"י אמ"ה על דעת לומר 'מעריב ערבים' ונזכר ואמר 'יוצר אור ובורא חושך' יצא, שפתיחת הברכה נגררת אחר החתימה, כלומר שאף שאמר שם ומלכות על דעת הטעות, כיון שתיקן וחתם כדין יצא.
דוחה הגמרא ואומרת שהבדל יש בין הדברים, לפי שבברכות קריאת שמע ישנה עוד חתימה לבסוף שאותה אמר כדין, והיא ברכה בפני עצמה, ולכן דין הוא שתגרור את הפתיחה להיות כמוה. מה שאין כן בברכות הנהנין שם אין עוד חתימה מלבד פתיחת הברכה, ולכן יש לומר שהפתיחה היא הקובעת וכיון שאמרה על דעת הטעות לא יצא ידי חובה.
דוחה הגמרא ואומרת שזה ייתכן לומר רק לדעת רב שלדעתו ברכה בלי מלכות נחשבת ברכה, אך לפי ר' יוחנן שברכה בלא מלכות לא נחשבת ברכה, אין להחשיב את החתימה עיקר, לפי שאין בה מלכות, ולכן אין פתיחת הברכה נגררת אחריה כלל. ומתרצת שבברכות קריאת שמע יש ענין נוסף שיש להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום, ולכן אף שאמר 'המעריב ערבים' בתחילה, אין זה לעיכובא כל שחתם כדין, לפי שאין הוא אלא כמזכיר מידת לילה ביום ומותר.
מדברי רבנו יונה (ו א ד"ה פתח) נראה שהבין שבברייתא לגבי ברכות קריאת שמע לא מדובר שבירך רק 'על דעת' מעריב ערבים, אלא שהתחיל ובירך 'מעריב ערבים בחכמה' אלא שבאמצע הברכה נזכר שהוא יום והמשיך ברכה של יום וחתם 'יוצר המאורות'. ולמרות זאת הגמרא דימתה ביניהם, לפי שבשניהם אזלינן בתר חתימה ולא חוששין למה שנתכוון בטעות בהתחלה או שאמר בטעות בתחילת הברכה.
ובאמת שגם הרשב"א (ד"ה והראב"ד) הסכים לדבר, וכתב שגם רש"י לא התכוון דווקא לומר שפתח אדעתא לומר, אלא בברכות קריאת שמע אפילו פתח להדיא בטעות, כיון שחתם כראוי יצא ידי חובה, שדווקא בברכה קצרה היה צורך לומר שפתח על דעת לומר, אבל בברכה ארוכה כברכות קריאת שמע אפילו טעה להדיא בפתיחת הברכה, כיון שתיקן בחתימה יצא. וכתב כן כדי לתרץ קושית הראב"ד על רש"י, שבברייתא לא נזכר שבירך 'אדעתא' אלא שאמר בפירוש 'מעריב ערבים'. והוסיף הרשב"א שבאמת יש ספרים שכתוב בהם במפורש 'אדעתא' ביין ושכר ואילו בברכות קריאת שמע גורסים 'פתח ואמר'. וכן כתב גם המאירי (ד"ה מעתה נשוב).
לשיטה זו הסכים גם בעל המאור (ו ב בדפי הרי"ף), וכן מצדד גם רבנו יונה (ו א סוד"ה והרמב"ם). אמנם הרא"ש דחה שיטת רש"י מכח הקושיה שהזכיר הרשב"א, שבברייתא לגבי ברכות קריאת שמע לא מוזכר שבירך 'אדעתא' אלא שאמר במפורש את הטעות.
עוד פירשו כדעת רש"י האור זרוע (א קריאת שמע כו), ראבי"ה (א ברכות לח), פסקי רי"ד (ברכות יב א ד"ה פשיטא), מאירי (ברכות יב א ד"ה זוהי שיטת גדולי הרבנים), מרדכי[דרוש מקור], תרומת הדשן[דרוש מקור], שבלי הלקט[דרוש מקור] בשם הר"ש בן חפני, ספר תניא[דרוש מקור].
למה לא מועיל מצד מצוות אין צריכות כוונה
התוספות הביאו בשם הר"ר יעקב מקינון ששאל מדוע לא יצא ידי חובה, והרי מצוות אין צריכות כוונה? כלומר כיון שבסופו של דבר בפועל בירך את הברכה הנכונה, מה אכפת לן שכשאמר שם ומלכות היתה כוונתו לומר 'הגפן', והרי קיימא לן שמצוות אין צריכות כוונה. כעין זה הקשה הראב"ד (השגות על בעל המאור ו ב בדפי הרי"ף), שמעולם לא מצאנו פגם בברכה משום כוונה אחרת, ואפילו בקריאת שמע שהיא מן התורה אין הכוונה מעכבת חוץ מפסוק ראשון.
והשיב על זה ר"י בתוספות שם, שמה שאמרו שמצוות אין צריכות כוונה, מדובר בכגון אדם שעומד אחורי בית הכנסת ושומע ברכה מבלי שנתכוון לצאת, אבל כאן שנתכוון לברך על יין ונמצא שכר, לא מועיל.
קושיה זו מובאת גם בתלמידי רבנו יונה (ו א ד"ה פתח), והם כתבו לתרץ (ד"ה אמנם) שמצוות אין צריכות כוונה זהו דווקא בדבר שיש בו מעשה כגון נטילת לולב, שיוצא ידי חובה ברגע שמגביהו, אפילו אם לא נתכוון לצאת ידי מצוה, אבל מצוה שתלויה באמירה ודאי צריכה כוונה, שאם אינו מכוון באמירה ואינו עושה שום מעשה, נמצא שלא עשה שום דבר מהמצווה.
תירוץ אחר הביאו שם בשם רבנו שמואל שמצוות אין צריכות כוונה דווקא כשעושה המצוה בסתם, אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת, אינו יוצא. לכן גם כאן כשחשב שהוא יין ובירך תחילת הברכה על דעת יין, לא יצא ידי חובה. וכן כתבו לתרץ הרא"ש (א יד) והמאירי (ד"ה זו היא).
סיים כל הברכה ותיקן תוך כדי דיבור
רש"י לא גילה דעתו מה הדין כאשר סיים לגמרי את הברכה שלא כדין, ומיד תיקן את עצמו (כפי שמסביר הרא"ש את האיבעיא בגמרא, כמובא להלן). ונחלקו הפוסקים בדעתו.
הרשב"א בתשובה (א לה) כתב שלפי שיטת רש"י הנ"ל, אם אמר 'בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' לא יצא, לפי שכבר סיים בורא פרי הגפן שאינו פוטר שכר, ולא אמר רש"י שיצא ידי חובה אלא באומר שם ומלכות על דעת להזכיר גפן, אך תיקן ואמר 'שהכל נהיה בדברו'. גם האור זרוע (א קריאת שמע כו) כתב שמדברי רש"י נראה שדווקא אם לא סיים בורא פרי הגפן יצא, אבל אם סיים בורא פרי הגפן ואחר כך תיקן 'שהכל נהיה בדברו' לא יצא, אלא צריך לומר שם ומלכות פעם שניה. וכן כתב המאירי (ד"ה זהו דרך ביאור) בדעתו, ומסביר שכשחתם שלא כהוגן החתימה מפסדת את הברכה.
שיטת הרי"ף והגאונים
שיטת הרי"ף וסייעתו
הרי"ף (ו א) ציטט את הגמרא בכמה שינויים קלים מגירסת רש"י. הוא אינו גורס 'אדעתא' אלא 'פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא', כלומר הוא בירך על השכר וסיים בשל יין, ובעצם ברכתו היתה "בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן", ובזה פשוט לגמרא שיצא. ואילו להיפך, שהחזיק כוס שכר ובירך "בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו", מסתפקת הגמרא מה דינו.
הבדל נוסף יש בגירסת הרי"ף, שבהצגת הספק של הגמרא הוא אינו גורס 'אי בתר עיקר ברכה אזלינן', אלא האם בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה.
הרא"ש (א יד) הסביר את שיטת הרי"ף שמדובר שאמר 'בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו' ומיד נזכר שהוא יין ואמר 'בורא פרי הגפן', ובזה פשיטא שיצא כיון שאפילו אם לא הוסיף 'בורא פרי הגפן' יצא בברכת 'שהכל', ואם החזיק שכר בידו ואמר 'בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' בזה הסתפקה הגמרא האם בתר פתיחה אזלינן ולא יצא או אחר חתימה אזלינן ויצא. ומספק אזלינן לקולא. והסכים הרא"ש בזה לדברי הרי"ף (וראה להלן פירוש אחר בדעת הרי"ף מאת הרמב"ן).
הרי"ף והרא"ש לא כתבו כיצד תתפרש הראיה מברכות קריאת שמע לפי הסבר זה, אמנם רבנו יונה (ו א ד"ה והרמב"ם) מסביר שלשיטה זו[1] תתפרש הברייתא שבשחרית פתח במעריב ערבים וחתם ביוצר אור יצא ידי חובה, ואם כן הכל הולך אחר החתימה, ולכן גם בברכת הנהנין כשתיקן ואמר 'שהכל נהיה בדברו' יצא.
אמנם רבנו יונה עצמו מסתייג ומעיר שיוצא שיש קצת הבדל בין הנידון לראיה, שהרי בברכת הנהנין המקרה היה שמברך ברכה אחת ואומר שהכל ובורא פרי הגפן יחד, ואילו בברכות קריאת שמע מתחיל לברך 'מעריב ערבים' וממשיך כרגיל ורק חותם 'יוצר המאורות', כלומר החתימה היא חתימה אחת, לעומת הנידון בסוגיה שהחתימה היא בשני דברים, ומפסיק בין הברכה לבין החתימה הנכונה.
שיטת הגאונים
הרמב"ן במלחמות (ו ב בדפי הרי"ף) הביא שיטת הגאונים, שדומה היא אמנם לשיטת הרי"ף בכך שמסבירים הם שמדובר שבירך את הברכה במלואה ומיד תיקן את עצמו וסיים בברכה השניה, אלא שיש שינוי בגירסה באיזה מקרה בדיוק נסתפקה הגמרא וכדלהלן.
הרמב"ן כותב שגם ר' חננאל ורב האי גאון מפרשים כן את הגמרא (ולדעתו זוהי גם שיטת הרי"ף ודלא כפי שנתבאר לעיל על פי הרא"ש[2]), שבמקרה שאחז כוס יין בידו וסבר שהוא שכר ובירך 'שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן' יצא, שממאי נפשך יוצא ידי חובה, ועל זה אמרה הגמרא 'פשיטא'. במקרה שאחז כוס שכר ובירך 'בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' (המקרה שבו נסתפק הרי"ף לפי דעת הרא"ש) יצא מפני שחזר בו מיד תוך כדי דיבור וסיים כראוי. ואילו במקרה שאחז כוס שכר ופתח ואמר 'שהכל נהיה בדברו' כדין, אך מיד הוסיף בטעות 'בורא פרי הגפן', בזה נסתפקה הגמרא האם בתר עיקר ברכה אזלינן ובירך כראוי, או כיון שחזר וסיים שלא כראוי, הרי שחתימתו טעות ובתר חתימה אזלינן ולא יצא ידי חובה.
שיטה זו בשם הגאונים הובאה בעוד ראשונים, ומלבד הרמב"ן הסכים לה גם הריטב"א.
השיטה מקובצת מבאר שהספק לפי הגאונים הוא האם אומרים שפתיחת הברכה היא כמו חתימתה, כלומר שכיון שתיקן ואמר בורא פרי הגפן שלא כדין, אפשר שגם פתיחת הברכה שאמר בא"י אמ"ה היתה על דעת לומר בורא פרי הגפן, ולכן לא יצא ידי חובה או לא.
הרשב"א (יב א ד"ה הכי גריס) הביא גם הוא שיטה זו[3], והוא מבאר שבמקרה שהחזיק כוס שכר ואמר 'בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן' הספק הוא האם מה שתיקן את עצמו שלא כדין גורע מהברכה שבירך כדין.
הרשב"א עצמו דוחה את פירוש הגאונים (ומצדד כפירוש רש"י), לפי שסבור הוא שרחוק הוא הדבר לומר שבמקרה שסיים באופן לא תקין ומיד תיקן את עצמו שיועיל לו, ואילו אם סיים את הברכה כתיקנה, ומיד הוסיף סיומת לא נכונה, שלא יצא ידי חובה, והרי מה בכך שהוסיף אחר כך 'שהכל נהיה בדברו', אין זה אלא תוספת על מה שבירך כבר, ומה אכפת לנו אם אחרי שבירך כדין הוסיף עוד כמה דברים?
גם המאירי (ד"ה והריני) השיג על שיטה זו כפי דברי הרשב"א וכתב שאין לחשוש במקרה כזה להפסק בין הברכה לאכילה, שהרי זה מעין המעשה ומעין הברכה, כגון שאמר טול בריך וגביל לתורי שאינו מפסיק, כך גם כאן הוא מעין שבחו של הקב"ה שמברכים לו, וגם תמוה הדבר שלגמרא פשוט יותר המקרה שהפסיק באמצע בטעות ואמר 'בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' שיצא כיון שהחתימה האחרונה היתה כדין, ואילו במקרה שאמר כדין 'שהכל נהיה בדברו' ורק הוסיף בטעות 'בורא פרי הגפן' מסתפקת הגמרא ונשארת בשאלה.
פירוש הסוגיה לשיטת הגאונים
בהסבר הראיה מברכות קריאת שמע לשיטת הגאונים, מצאנו שני הסברים בראשונים.
הרמב"ן במלחמות כותב שהגמרא בעצם מנסה להביא ראיה מהסיפא של הברייתא - שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, וכגון שפתח רק ב'יוצר אור' וכל הברכה כדין אך חתם ב'מעריב ערבים',ומוכח שאם חתם שלא כדין לא יצא, ולכן גם אם סיים לבסוף 'בורא פרי הגפן' שלא כדין, אף שאמר קודם גם 'שהכל נהיה בדברו', לא יצא.
דוחה הגמרא ואומרת שיש הבדל, לפי שבברייתא הוא חתם רק ב'מעריב ערבים', ולכן לא יצא ידי חובה, אבל בכוס של שכר הרי סיים כראוי שהכל נהיה בדברו, ורק אחר כך הוסיף בורא פרי הגפן, ולכן יש לומר שיצא.
ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי ר' יוחנן מוכרחים אנו לפרש את הברייתא באופן שפושט את האיבעיא בגמרא, שהרי לדעת ר' יוחנן כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, ואם כן אי אפשר לפרש 'שהכל הולך אחר החיתום' כפשוטו שהרי אין בחתימה מלכות, וצריך היה ללכת אחר פתיחה דווקא. אלא על כרחנו לפרש לפי ר' יוחנן שמדובר שאמר 'בא"ה אמ"ה יוצר אור ומעריב ערבים', וגם בחתימה סיים 'יוצר המאורות ומעריב ערבים', ואם כן הברייתא מדברת בדיוק על מקרה דומה לבעיית הגמרא, ומוכח שלא יצא יצא, כיון שגם בחתימה הוסיף תוספת שלא כדין.
דוחה הגמרא ואומרת שבאמת יש להסביר את הברייתא כפי שהסברנו בהתחלה, שטעה בפתיחת הברכה ואמר 'יוצר אור' וחתם ב'מעריב ערבים' שבזה לא יצא כי אזלינן בתר חתימה, אבל אם פתח 'מעריב ערבים' וחתם 'יוצר המאורות' יצא אפילו לר' יוחנן שאין כאן מלכות, כיון שבאמת גם פתיחת הברכה היא כדין, מפני שאינו אלא כמזכיר מידת לילה ביום, כלומר ולכן אין זה לעיכובא מה שאמר 'המעריב ערבים' בפתיחת הברכה, כיון שלבסוף חתם כדין.
כהסבר זה של הרמב"ן כתב גם המאירי (ד"ה ומ"מ נשוב לביאור הסוגיה).
שונה הוא הסבר השיטה מקובצת (יב א ד"ה גרסת הגאונים) והריטב"א שמסביר את הראיה מברכות קריאת שמע באופן שונה מהרמב"ן. הם מסבירים שפתח בשחרית ב'יוצר אור' וחתם ב'מעריב ערבים' הכוונה שאמר 'בא"י אמ"ה יוצר אור המעריב ערבים וכו' בא"י המעריב ערבים', כלומר כל הברכה היתה 'מעריב ערבים' ורק הפתיחה היתה גם 'יוצר אור' ולכן לא יצא, כלומר משמע שאזלינן בתר חתימה, ואף שאת פתיחת הברכה אמר כדין, כיון שהמשיך שלא כדין, לא יצא ידי חובה.
ודוחה הגמרא - שאני התם שבירך, כלומר כשאמר 'שהכל נהיה בדברו' הרי כבר בירך את הברכה כתיקנה, ורק אחר כך הוסיף 'בורא פרי הגפן', שאין לזה כבר שום משמעות. מה שאין כן בברכות קריאת שמע, שלא חתם של שחרית, אלא רק את הפתיחה אמר כתיקנה, אך את כל ההמשך וגם את בחתימה טעה ואמר מעריב ערבים, ולכן לא יצא.
דוחה הגמרא ואומרת שאם כן לא מובן הסיפא של הברייתא שאם חתם כדין יצא ידי חובה, שהרי לעיל אמרנו שהחתימה אינה קובעת אלא מכיון שלא אמר את כל הברכה כדין לא יצא ידי חובה, ואם כן מדוע בסיפא יצא ידי חובה אם חתם יוצר המאורות, והרי את פתיחת הברכה לא אמר כדין. הניחא לפי רב שכל ברכה שאין בה שם ומלכות נחשבת ברכה, אז החתימה היא כדין, אבל לר' יוחנן אינו מובן מדוע יוצא ידי חובה, שהרי אין בחתימת הברכה שם ומלכות, ואילו בפתיחת הברכה שאמר שם ומלכות טעה.
מתרצת הגמרא שהשם ומלכות שהזכיר בתחילת הברכה מתייחסת גם לשני הדברים, גם לטעות שאמר 'מעריב ערבים' וגם ל'יוצר אור' שתיקן מיד, כיון שאפשר להתייחס לזה לא כטעות אלא כמזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום.
כשאמר עיקר הברכה כדין אבל לא חתם כדין
לשיטת הגאונים כל הספק הוא דווקא היכא שאמר 'בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן' כלומר שאמר את כל הברכה כדין. אבל אם אמר 'בא"י אמ"ה' על דעת לומר 'שהכל' אבל סיים בטעות 'הגפן' כתבו הרבה פוסקים שלא מהני. כן כתבו הריטב"א, המאירי (ד"ה ויש לגדולי הפוסקים). אמנם דעת הרמב"ם שמועיל גם בכה"ג וראה להלן הרחבת שיטתו.
שיטת הרמב"ם והשגת הראב"ד
הרמב"ם (ברכות ח יא) כותב שמי שלקח כוס של שכר והתחיל לברך בא"י אמ"ה על מנת לומר 'שהכל נהיה בדברו' וטעה ואמר 'בורא פרי הגפן' אין מחזירים אותו, וכן אם טעה ואמר בורא פרי העץ על פירות האדמה או אם אמר 'המוציא' על תבשיל דגן בכל אלו יצא ידי חובה, לפי שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה נתכוון לברכה הראויה לאותו המין, ולכן אף שבסוף הברכה טעה, כיון שבעיקר הברכה לא היתה טעות, יצא ידי חובה.
הראב"ד השיג נחרצות על הרמב"ם וכתב על דברי הרמב"ם 'הכל הבל', לפי שאין הולכים אלא אחר הדברים שמוציא מפיו.
מדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש את הסוגיה כרש"י שמדובר שאמר שם ומלכות על דעת לומר ברכה אחת ותיקן את עצמו תוך כדי ברכה. אמנם הרמב"ם הולך רחוק יותר. שהגמרא ורש"י דיברו על מקרה שמחזיק שכר בידו ואומר בא"י אמ"ה על דעת בפה"ג, אך מתקן ל'שהכל נהיה בדברו' ובזה מסתפקת הגמרא אם כיון שחתם כדין מועיל לו אף שעיקר הברכה היתה שלא כדין. אך הרמב"ם מדבר על מקרה הפוך, שאחז כוס שכר ואמר 'בא"י אמ"ה' על דעת לומר 'שהכל' כדין וחתם 'בורא פרי הגפן' שלא כדין. מדבריו יוצא שאפילו שבפיו אמר ברכה שלא כדין, יצא ידי חובה, כיון שבשעה שאמר שם ומלכות כיוון לומר כדין. והמפרשים תמהו על דבריו.
בענין קריאת שמע הביא הרמב"ם (קריאת שמע א ח) את הברייתא כלשונה, שבעצם אומרת שאם חתם כדין יוצר המאורות בשחרית או המעריב ערבים בערבית, אף שאת הפתיחה אמר שלא כדין, יצא ידי חובה, לפי שכל הברכות הולכות אחר חתימתן.
עוד יש להביא דברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (נא) שענה לחכמי לוניל, שאין דבריו אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן, שאז כשבירך בורא פרי הגפן כשדעתו בתחילת הברכה לומר 'שהכל נהיה בדברו' יצא ידי חובה, אבל בשכר של שעורים שאינו כיוצא בו לא יצא ידי חובה. כי בודאי אדם שיקח בידו תמר על דעת לברך 'בורא פרי העץ' וסיים 'המוציא לחם מן הארץ' היעלה על דעת שיצא ידי חובה? אלא ודאי שבשכר של יין הדברים אמורים. דברי הרמב"ם הללו הובאו במגדל עוז.
המפרשים על הרמב"ם
רבנו מנוח (יא) מסביר את דעת הרמב"ם כפשוטה, שהאמירה שבפיו היתה 'בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן' ואעפ"כ יצא ידי חובה , כיון שבשעה שאמר שם ומלכות היתה דעתו על שכר. ומסביר רבנו מנוח שסובר הרמב"ם שהזכרת שם ומלכות היא העיקר, וכיון שבהזכרתם לא טעה יצא ואין מחזירין אותו. כן מסביר גם המגדל עוז ומביא ראיה לזה מדברי הגמרא שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, מכלל שעיקר הברכה הוא השם והמלכות.
המאירי (ד"ה ולגדולי הדורות שלפנינו) הביא שיש נוסחה בגמרא שהספק עצמו בגמרא הוא על המקרה שעליו דיבר הרמב"ם, שהחזיק כוס שכר והתחיל שם ומלכות על דעת 'שהכל' אך טעה וסיים 'בורא פרי הגפן'. ושאלת הגמרא היא אם אזלינן בתר עיקר הברכה לקולא, או אחר חתימתה ולא יצא, ומנסה לתרץ מהברייתא דברכות קריאת שמע, שרואים בה שאחר חתימה הולכים אף שבעיקר הברכה הזכיר יוצר אור כדין. ומתרצים שאני התם שגם בחתימה יש הזכרת ה' וכו'.
פירוש רבנו יונה
דעת רבנו יונה שהרמב"ם מסביר את הסוגיה כמו הרי"ף וכפי שכתב הרא"ש בדעתו שאיירי שאמר 'בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' ובזה נסתפקה הגמרא אם אחר פתיחה אזלינן ואמר בורא פרי הגפן או בתר חתימה אזלינן ויצא. וסובר הרמב"ם שפסקינן לקולא.
עוד כותב רבנו יונה שאת הברייתא בענין קריאת שמע מפרש הרמב"ם שאמר בפתיחה המעריב ערבים וחתם יוצר אור, וכן להיפך, כלומר שאמר בפתיחה משהו אחד וחתם באופן אחר. ואמנם רבנו יונה עצמו מתקשה לפירוש זה, שהרי אם כן יוצא שהראיה היא לא מעין הנידון, שהנידון הוא באופן שחתם בשני דברים יחד, בורא פרי הגפן ושהכל, ואילו הראיה מדברת על מקרה שחתם בדבר אחד. וזה אינו דומה.
הכסף משנה (קריאת שמע א ח) תמה מאוד על פירוש רבנו יונה, שהרי להדיא ברמב"ם שהכל תלוי בכוונת המברך בשעת הזכרת שם ומלכות, ואילו הוא מפרש שכל שסיים בברכה הראויה אף שבשעת שם ומלכות אין כוונתו לברכה הראויה יצא, וזה לגמרי היפך דברי הרמב"ם.
אמנם גם מדברי המאירי (ד"ה ויש לגדולי הפוסקים והמחברים) נראה שהוא מחבר דעת הרמב"ם עם דעת הרי"ף, אלא שהוא מפרש בדברי הרי"ף כדעת הרמב"ן שהספק הוא במקרה שהחזיק שכר ובירך כראוי 'שהכל' אלא שמיד הוסיף בטעות גם 'בורא פרי הגפן'. אמנם מוסיף המאירי שלדעת הרמב"ם הכל תלוי בדעתו בעיקר הברכה, וגם אם לא חתם שהכל נהיה בדברו אלא רק אמר עיקר הברכה על דעת שהכל וסיים הגפן יצא, אבל אם אמר את עיקר הברכה על דעת הגפן וסיים שהכל כדין, שהוא המקרה שהסתפקה בו הגמרא לדעת רש"י, סובר המאירי שגם בזה יקל הרמב"ם, דזיל הכא לקולא והכא לקולא.
פירוש הכסף משנה
הכסף משנה (קריאת שמע א ח ד"ה ולי נראה) מפרש דברי הרמב"ם כפשוטן, שהכל הולך אחר כוונתו בשעת אמירת שם ומלכות, וטורח הוא לבאר גם את סוגית הגמרא לדעתו. שהוא מפרש את הסוגיה כרש"י שמדובר שאמר שם ומלכות על דעת יין ומיד נזכר שהוא שכר וסיים 'שהכל נהיה בדברו' אם אחר עיקר ברכה אזלינן שהוא שם ומלכות ולא יצא או אחר חתימה ויצא. ומנסה הגמרא לפשוט מהברייתא דברכות קריאת שמע שלא אזלינן בתר עיקר ברכה אלא אחר סיום הברכה, שהרי בשחרית פתח על דעת מעריב ערבים וסיים יוצר אור ובורא חושך יצא, ואילו להיפך לא יצא, שמע מינה שהעיקר אינו מה שדעתו בשעת שם ומלכות, אלא מה שמסיים.
אך הגמרא דוחה את נסיון התשובה ואומר שלעולם אזלינן בתר עיקר ברכה כלומר מה שהיתה דעתו בשעה שאמר שם ומלכות, ואינו דומה ברכות קריאת שמע לברכות הנהנין לפי ששם הוא גם חותם 'יוצר המאורות' והרי זה מראה שגם הפתיחה היתה ב'יוצר'. אך אם סיים המעריב ערבים הרי זה מגלה שגם פתיחתו היתה לשם כך. וכל זה הוא דווקא בברכות ארוכות, אך בשכר ויין שאין שם חתימה שתוכיח על תחילתו, העיקר הוא פתיחת הברכה, ומה שכיוון בשם ומלכות.
עוד הוסיף הכסף משנה שהרמב"ם דיבר על מקרה אחר משל הגמרא ופוסק שאפילו לקולא אמרינן שאזלינן אחר עיקר הברכה, וכל שכן במקרה של הגמרא שאזלינן לחומרא ואם כוונתו ליין בשעת אמירת שם ומלכות לא יצא ידי חובה, אפילו שסיים שהכל.
את תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל דוחה הכסף משנה בעקבות כמה וכמה קושיות עליה.
פירוש הלחם משנה
הלחם משנה (ברכות ח יא) מבאר גם הוא את דעת הרמב"ם כרש"י, אלא שהוא גם מיישב את תשובת הרמב"ם לומר, שדווקא בדברים הדומים אמרינן שהולכים בתר עיקר הברכה אף שהחתימה היתה שלא כדין, כגון שברך הגפן על שכר היוצא מן הענבים, או העץ על פירות האדנה או המוציא על תבשיל דגן, אבל שאר דברים שהם שקר גמור לא. וזו גם כוונת הגמרא לחלק בין ברכות קריאת שמע שאם טעה בין בוקר לערב זהו שקר גמור, ולכן בעינן גם חתימה, מה שאין כן בברכת הגפן על השכר שיצא אף שאין בו חתימה.
הכרעת הפוסקים
מובא בתוספות (ד"ה לא) בשם ר"י שכיון שהספק לא נפשט בגמרא, יש ללכת לחומרא וצריך לברך פעם אחרת.
אבל דעת הרבה פוסקים שיש לפסוק בעיבעיא לקולא. כן דעת הרי"ף, הריטב"א, המאירי (וכן כתב בדעת רש"י),
המאירי (ד"ה יש מי שאומר) כתב שדברי הרמב"ם שפסק לקולא הוא דווקא בברכות דרבנן, אבל בדאורייתא כגון ז' המינים אזלינן לחומרא וצריך לברך שוב.
טור ושלחן ערוך
הטור (אורח חיים רט) פסק כדעת רש"י שאם אמר על כוס מים[4] 'בא"י אמ"ה' על דעת לומר הגפן וסיים 'שהכל' כדין יצא. והביא גם את דברי אביו הרא"ש שאם אמר 'בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו' יצא. והוסיף שכן הדין בפרי העץ ופרי האדמה שכל שסיים כדין או שאמר שניהם יצא</ref>לכאורה כוונתו אם אמר שניהם כשהסיום הנכון הוא השני מביניהם, ולא סובר כפירוש הגאונים שגם שסיים בטעות יצא.</ref>.
אכל נהמא ותמרי
הערות שוליים
- ^ הוא מפרש כן בדעת הרמב"ם. ראה להלן דיון בדעתו של הרמב"ם.
- ^ גם מדברי המאירי (ד"ה ויש לגדולי הפוסקים) נראה שהבין בדעת הרי"ף כפי שהבין הרמב"ן, שהרי כתב שיטה זו בשם גדולי הפוסקים והמחברים.
- ^ אך נראה מדבריו שהבין שאין זו שיטת הרי"ף, אלא שיטת הגאונים בלבד, ואילו את הרי"ף מפרש הוא כדעת הרא"ש (לפי הרשב"א לגאונים פשיטא שיצא במקרה שהסתפק הרא"ש וכמו שכתב גם הרמב"ן)
- ^ לכאורה הטור הוא הראשון שהזכיר להדיא מים ולא שכר, וזה להדיא דלא כתשובת הרמב"ם המובאת לעיל.