מלאכת מעמר

מלאכת מעמר

בערך זה נדון מה הגדרת מלאכת מעמר האסורה בשבת?

הגמ' עג: אומרת שיש מחלוקת בין אביי לרבא / רבה באדם שאוסף מלח ממלחתא האם חייב משום מעמר או לא בגלל שאין מעמר אלא בגידולי קרקע?

ונראה שלא נחלקו האם זו פעולת העימור, שלכו"ע פעולת איסוף וקיבוץ נקראת מעמר. הגמ' צו: אומרת שהמקושש עבר על מעמר (לפי אחת מהדעות שם) ונראה שוב שמעמר זו פעולת איסוף.

הראשונים

צריך לשאול מהי הגדרת מלאכת מעמר? ולפי זה לדון בכמה נפקא מינות:

ובכן הגמ' (ביצה דף יג:) אומרת שאוסף בצלים פטור ואינה מזכירה את איסור מעמר וצריך להבין למה?

אולי נאמר שבבצלים פטור משום מעמר בגלל שאינו אוסף כדרך העימור הרגילה אלא בבית, וכמו שכותב רש"י שם (ד"ה לא פקסו): "ולעניין שבת משהביא בצלים לביתו – אין העמדת ערימה מלאכה" ואה"נ שבשדה יתחייב.

פי' נוסף לדברים זו שיטת התוס' רי"ד אצלנו שכותבים שאין מעמר אלא בשעת תלישתו מהקרקע אך לאחר זמן אם נתפזרו הפירות וכד' אין זה מעמר.

נראה שנח' התוס' רי"ד ורש"י בהגדרת מלאכת מעמר, שהנה לתוס' אין עימור אחר עימור ואפי' בשדה, לעומת רש"י שיאמר שיש עימור ודווקא בבית אין עימור אחר עימור ולכן נסביר שלתוס' רי"ד מעמר היא פעולה שמכשירה את הפירות לשינוע לשיווק וכד', אך רש"י מגדיר שמעמר זו כל פעולת איסוף שנעשית כדרכה, אבל בבית אינו כדרכה ולכן אינו נחשב מעמר כלל ולכן מותר.

המאירי בפירושו למשנה אומר שאין דרך עימור אלא במקום שקצר שם, ובבית אינו דרך עימור, וההסבר בזה שיש כאן תהליך משמעותי, שלב משמעותי שהפרי עובר ממקום הגידול אל הבית. פי' נוסף שמביא המאירי שמתרץ את הקושיה מביצה אומר שהדבר תלוי בכוונה, שהאוסף פירות לשם עימור – חייב והאוסף בצלים אסף שלא לשם עימור ומותר. ונראה להסביר שאם לא אסף לשם עימור – כלל לא פעל את המלאכה כי מלאכת מעמר ענינה פעולה עם כוונה לשם עימור. אין הבדל אם הפירות אסופים או לא אלא האם הפעולה אסורה?

על פי זה כתב באגרות משה (ד, עד) שהמסדר פרחים באגרטל אינו מתחיל להיות מעמר שאין כוונתו אלא לסדר הפרחים.

בשיטה לר"ן כתוב שתליא בקשירה שמעמר היא פעולה משמעותית שהופכת את השיבולים להיות עומרים – מפרטים כללים, צריך איסוף עם קשירה ולכן אם נתפזרו – חייב אם אוספם.

סיכום:

א. הר"ן אומר שתליא בקשירה – יצירה מחודשת.

ב. תוס' רי"ד – הפיכת הפרי ראוי לשיווק – בתור "פירות".

ג. מאירי – איסוף משמעותי בשני אופנים: א. כחלק מתהליך הייצור - מהשדה לבית (רש"י). ב. בגלל הכוונה יש לנו משמעות באיסוף.

בשיטת הרמב"ם:

א. הרמב"ם מדבר על מלאכת מעמר בכמה מקומות בפרק ח' הלכות ה – ו, ובפרק כא הלכה יא, שבפרק כא נראה שמלאכת מעמר היא דיבוק הפירות לגוף אחד, והחיי אדם כתב שכל החשש הוא דווקא בפירות שדרך לדבקם לגוף אחד, כתאנה ותמרים, וכ"כ מרכבת המשנה וכ"כ מהר"ח אור זרוע (שו"ת סי' ריד) וכ"כ בבאר רחובות בשם הרב פראנק.

ב. הסבר נוסף: מה שכתב הרמב"ם "גוף אחד" אינו שם המלאכה והגדרתה, אלא סימן למלאכה ובעצם מעמר היא פעולה שנותנת משמעות חדשה לפירות. וכ"כ החיי אדם וכן נראה באגלי טל.

מרן (שמ, ט) פוסק שאסור לקבץ מלח ממשרפות המלח ונשמע שהמלח מתקשה ומתגבש לגוש ולכן אסור – מדרבנן, שפוסק כאביי שאין מעמר אלא בגידולי קרקע, ובהלכה י' פוסק מרן שחייב כשמקבץ הפירות לגוש אחד, ונראה כמו שביארנו ברמב"ם ע"פ מרכבת המשנה, שתליא בדיבוק הפירות ליצירה חדשה – לגוף אחד.

אומנם רוב האחרונים פירשו בדעת מרן כמש"כ החיי אדם.