טיוטה:חישוב שנת השמיטה
|
הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
מחלוקת התנאים בזמן בית המקדש השני
בתורה נכתב:"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה... וקדשתם את שנת החמישים שנה" (ויקרא, כ"ג, ט"ו), בגמרא במסכת נדרים (מסכת נדרים, דף ס"א, עמ' א) נחלקו חכמים ורבי יהודה בקשר לחישוב שנת השמיטה:
- לדעת חכמים:כל שבע שנים שמיטה, ולאחר השמיטה השביעית חל שנת היובל, ולאחר מתחיל שוב מחזור השמיטה. לשיטה זו יש סימוכין בספר "סדר עולם"[1] שמונה את השמיטין והיבולות כפי שיטת חכמים.
- לדעת רבי יהודה:כל שבע שנים שמיטה, ולאחר השמיטה השביעית חל שנת היובל שהוא גם השנה הראשונה במחזור השמיטה. לשיטה זו יש סימוכין מהספר "ספר היובלים"[2] שמונה את השמיטין והיובלות כפי שיטת רבי יהודה.
הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ז') פסק כשיטת חכמים, בעוד הגאונים כרבי יהודה.
המחלוקת בימינו
בימינו נחלקו הפוסקים בעניין קביעת שנת השמיטה, מכיוון שבימינו לא מונים יבולים אזי מחלוקת התנאים לא רלוונטית. המחלוקת נעוצה בשני הנחות:א. באיזה שנה חרב הבית. ב. האם מונים את השנים מבריאת האדם או מיצירת העולם.
המקור בגמרא
בערכין
בגמרא במסכת ערכין (מסכת ערכין, דף י"ב, עמ' ב) מובא בשם רבי יוסי שגם בית המקדש הראשון וגם השני נחרבו במוצאי שביעית. בדף לאחר מכן (מסכת ערכין, דף י"ג, עמ' א) מקשה הגמרא כל כך, כל פי המובא שבית המקדש השני עמד 420 שנה, ועל פי חישוב שנות השמיטה (החל מהכניסה לארץ) יוצא שהבית חרב בשנת השמיטה.
הגמרא מביאה שני תירוצים:
- רבי יוסי הסובר זאת, סובר כמו רבי יהודה שמונה את שנת היובל לשנה הראשונה במחזור השמיטה שלאחר מכן.
- שנת ה420 כלתה בשביעית עצמה, והשנה שלאחריה התכ"א (421) היא הייתה שנת השמיטה.
- בשם רב אשי: לא מחשבים את השש שנים הראשונות מעלייתו של עזרא הסופר לארץ לחישוב שמיטה.
הגמרא מקשה על רבי יוסי, וזאת מכיוון שבספר יחזקאל כתוב שבית המקדש הראשון חרב 14 שנה לפני היובל, ולפי דבריו של רבי יוסי הוסבר כרבי יהודה יוצא שבית המקדש הראשון חרב ביובל עצמו (אם מחשבים החל מכניסה לארץ). הגמרא מתרצת שלא מחשבים את 14 שנים הראשונים מהכניסה לארץ, מכיוון שבשנים אלו עם ישראל לחם והטיל גורלות בחלוקת הארץ, ועדיין לא מנו אז שמיטות.
הגמרא מוסיפה להקשות, על התירוץ הראשון שעל פיו רבי יוסי סובר כרבי יהודה, שמונים יובלות כחלק ממחזור השמיטה, שאם כן לא יוצא לפי זה שבית המקדש הראשון חרב 14 שנה קודם היובל.
הגמרא מתרצת שני תירוצים:
- לא ספרו שמיטות בעת ששבט ראובן, גד וחצי משנה גלו.
- הגמרא חוזרת בה בתירוץ זה, בכך שרבי יוסי סובר כרבי יהודה, והתירוץ לקושיה על רבי יוסי היא, שרבי יוסי לא התכוון שבית המקדש הראשון דומה לבית המקדש השני בכך ששניהם במוצאי שביעית, אלא בדברים אחרים אותם הזכיר רבי יוסי.
בעבודה זרה
במסכת עבודה זרה (עבודה זרה, ט', א') מובא שמספר השנים בין החורבן עד לאלף הרביעי הוא 172 שנים, בדף שלאחר מכן מובא אמרתו של רב הונא בריה דרב יהושע לחישוב שנות השמיטה, שמסקנתה היא שיש להוסיף שנה אחת על המניין לחורבן בשביל לחשב את השמיטה.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם מחשיב את החמישה הימים שמבריאת העולם (כ"ה אלול) ליצירתו של האדם הראשון (בא' תשרי) כשנה, ואם כן מונים את מניין השנים החל מהשנה בו נוצר העולם[3]. ולשיטתו אם כן השנה ג'תתכ"ח המוזכרת בגמרא במסכת עבודה זרה (מסכת עבודה זרה, ט', עמ' א') כשנה שנחרב בה בית המקדש השני, היא למולד האדם, והשנה מבריאת העולם היא שנת ג'תתכ"ט.
הרמב"ם הסביר את המובא בגמרא בערכין (מסכת ערכין, דף י"א, עמ' ב) שבית המקדש השני חרב במוצאי שביעית, אין הכוונה לאותה שנה, אלא לשנה שלאחריה שהיא מוצאי שביעית.
המשנה כסף ומהר"י קורקוס כתבו שהמקור לדברי הרמב"ם הוא המובא בגמרא (מסכת עבודה זרה, דף ט', עמ' א') שבית המקדש השני עמד ת"כ (420) שנה, היינו שחרב בשנת הת"כ, ואם מחשבים על פי המובא בגמרא (מסכת ערכין, דף י"ג, עמ' א') שהחלו למנות שמיטה רק שש שנים לאחר בנית המקדש השני ועליית עזרא הסופר, נמצא שהשנה בה חרב בית המקדש השני היא שנת השמיטה, ואם כן הכרח לומר שהשנה שלאחר חורבן הבית היא מוצאי שביעית.
המפרשים נמקו מספר נימוקים לסיבה שהרמב"ם כינה את השנה שלאחר החורבן כ"שנה שחרב בה הבית", ההכסף משנה נימק זאת בכך ששנת החורבן כולל את כל הנעשה בי"ב חודשים שלאחר החורבן, המהר"י קורקוס והגר"א (ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן ס"ז, סעיף ק"ח) כתבו שהסיבה לכך היא מפני שהחורבן היה בסוף שנה (בחודש אב) ולכן הדבר נחשב כאילו השנה לאחריה כבר התחילה.
נימוק נוסף הוא של האורים ותומים (אורים ותומים, חושן המשפט, סימן ק"ג, ד"ה "ויש להבין") שכתב ששנות מניין בית המקדש השני, נמנות מניסן לניסן, ואם כן נמצא שחלקה השני של השנה שבה נחרב הבית הייתה "מוצאי שביעית".
שיטת רש"י
רש"י בפירושו במסכת ערכין (י"ב, ב') סובר, כפי העולה מפשטות הסוגיא, שהחורבן היה בשנת ה421 לבניינו, עם זאת בפירושו למסכת עבודה זרה (ט', ב') חוזר בו רש"י וסובר שהחורבן היה בשנת ה420, ובשנת מוצאי שביעית. על פי הנכתב בעבודה זרה שהבדל בין החורבן לאלף הרביעי הוא 172 שנה, שיטתו של רש"י תואמת רק לדעה שסופרים את מניין השנים החל מבריאת האדם.
לשיטתו של רש"י בערכין הצטרף הרשב"ם (עבודה זרה, ט', ב', תו"ס ד"ה "נטפי") ורבנו תם (ספר הישר, סימן תר"צ), ולשטיתו בעבודה זרה הצטרף הרא"ש.
שיטת הגאונים
לדעת רבי חננאל ב (מסכת ערכין, דף ט, עמ' ב), מנו במשך 850 שנה החל מהכניסה לארץ שמיטים ויובלות, לפי שיטה זו יוצא שבית המקדש הראשון חרב בשנת ג'שנ"ב, בשונה מהחשבון שמובא במסכת ערכין שהוא חרב בשנת ג'של"ב, ובנוסף גם לפי שיטתו של רבי חננאל בית המקדש הראשון חרב ביובל בשונה מהמובא בספר יחזקאל שהוא חרב 14 שנה לפני היובל.
עם זאת יש לתרץ, את התירוץ המובא בגמרא, שב14 שנים הראשונות לא ספרו שמיטות ויובלות, וכך שיטתו של רבי חננאל מסתדרת.