תערובת חמץ

חמץ שמעורב עם דבר אחר, מה דינו בפסח לענין אכילה ולענין איסור בל יראה ובל ימצא.

מקורות
משנה:	פסחים ג א
בבלי:	פסחים מב א-מג ב
רמב"ם:	חמץ ומצה א ו; ד ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמב א

מקור הדין

(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: ... (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי: ... (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (כ) כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

שמות יב

לדעת ר' אליעזר בברייתא המובאת בגמרא (פסחים מג א), הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יב כ) בא לרבות תערובת חמץ (כגון כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי), ולומר שישנו לאו בפסח גם על אכילת תערובת חמץ, שהרי איסור על אכילת חמץ גמור כבר נאמר למעלה בפסוק: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה".
אלא שבשונה מחמץ גמור שיש עליו עונש כרת, בתערובת חמץ לא מוזכר עונש כרת אלא לאו בלבד.
ואף שישנו פסוק נוסף שמזכיר עונש כרת גם על אכילת מחמצת ולא רק על חמץ: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" (יב יט), זה מדבר על חמץ גמור שנתחמץ מחמת דבר אחר ולא על תערובת חמץ.
עוד מבארת הגמרא שלדעת ר' אליעזר הריבוי לתערובת חמץ הוא מן המילה כל מחמצת לא תאכלו, ואילו חכמים החולקים עליו לא דורשים את המילה 'כל', ולכן לשיטתם אין ריבוי בפסוק לתערובת חמץ.

על פי הברייתא הזו סובר רב נחמן בגמרא שגם סתם המשנה (פסחים ג א) האומרת שמיני תערובת חמץ הם באזהרה ואין בה משום כרת, היא דעת ר' אליעזר. ואף שהמשנה מזכירה גם מינים של חמץ נוקשה, שאף בהם יש לאו, סובר רב נחמן שכל שכן הוא, שכן חמץ נוקשה חמור הוא מתערובת חמץ, ואם בזה יש לאו כל שכן בחמץ נוקשה.
לעומת זאת דעת רב יהודה שחמץ נוקשה קל הוא מתערובת חמץ, ולכן ר' אליעזר שאסר תערובת חמץ אינו אוסר חמץ נוקשה. וסובר הוא שסתם המשנה היא דעת ר' מאיר, שלדעתו יש לאו בחמץ נוקשה וכל שכן לתערובת חמץ.

טעם הדין

הגמרא אומרת שדין תערובת חמץ שלומד ר' אליעזר מן הפסוק מתבסס על הכלל שהיתר מצטרף לאיסור, כלומר שלמרות שהחתיכה הנאכלת מעורבת מחמץ ומדבר המותר, מתוך ריבוי הפסוק אנו מחשיבים גם את ההיתר כחלק משיעור האיסור, ולכן אם אכל מן התערובת כזית חייב, אף שבאיסור עצמו לא היה כזית.
עוד מבואר בגמרא שדין זה של היתר מצטרף לאיסור הוא ייחודי לאיסורים מסויימים (כמו יין לנזיר וכד'), וכמו כן הוא אינו מוסכם על כלל התנאים.
לדעת ר' אליעזר הוא יסוד הדין באיסור תערובת חמץ בפסח, ולכן גם אם אין כזית חמץ בתערובת, כל שיש בה ממשות חמץ, האוכלה חייב.

עוד מבואר בגמרא שגם התנאים שאינם סוברים דין זה של היתר מצטרף לאיסור, סוברים הם שטעם כעיקר מדאורייתא, כלומר שאם ישנה תערובת שיש בה טעם חמץ, התערובת אסורה מן התורה, אלא שאין חייבים עליה מלקות או כרת, ויתבאר להלן.

לסוגיה זו בהרחבה, ראו היתר מצטרף לאיסור

אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס

כתב הרי"ף (יג ב) שכל מחלוקת התנאים היא רק בתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, וכגון כותח הבבלי המובא במשנה ובברייתא, שהגמרא אומרת (מד א) שאין בו כזית בכדא"פ. אבל תערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, כלומר שאם יאכל את התערובת בזמן של אכילת פרס, יהיה בה כזית חמץ, גם לדעת חכמים לוקה על זה.
משמע מדבריו שגם בתערובת כזו יש איסור לאו, אבל אין עונש כרת. וכן כתב להדיא הרמב"ם (חמץ ומצה א ו) שאין עונש כרת בתערובת חמץ, וגם איסור לאו אינו אלא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס, אינו לוקה מהתורה אלא מכת מרדות מדרבנן.
אלא שהרמב"ם ציין את כותח הבבלי ושכר המדי כדוגמאות לדברים שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ושלוקה עליהם, ודלא כמבואר בגמרא וברי"ף שאין בכותב כזית בכדא"פ.
ובאמת הראב"ד השיג עליו בזה והעיר שאין בדברים אלו כזית בכדי אכילת פרס, ולכן אינו לוקה עליהם והיינו כחכמים.

קושיות המפרשים על הרמב"ם

המגיד משנה הקשה על הרמב"ם מדוע בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס אינו חייב כרת, והרי משמע בגמרא שדווקא על כותח הבבלי וכיוצא בו נחלקו, מכיוון שאין בהם כזית בכדא"פ ועליו קאי מיעוט הפסוק. אבל אם יש כזית, לא מצאנו פסוק שימעטו מן העונש, והרי זה כמו כל תערובת איסור (למשל חלב או דם) שחייב אם אכל ממנו כזית אפילו בתערובת.

האם יש איסור בל יראה ובל ימצא

נחלקו הראשונים האם בתערובת חמץ ישנו רק איסור אכילה, או שיש גם איסור 'בל יראה ובל ימצא'.
המשנה (ג א) כותבת 'ואלו עוברין בפסח', ובפירוש המילה 'עוברין' נחלקו הדעות.
לדעת רש"י (מב א ד"ה ואלו) הכוונה שעוברים עליהם בבל יראה ובל ימצא, ולפי זה אסור להשהותם בפסח כלל.
וכן היא דעת הרמב"ם (חמץ ומצה ד ח), אך הוסיף שזה דווקא בתערובת חמץ שראוי הוא לאכילה, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח.