המלאכות האסורות בשביעית

מקורות
בבלי:	מועד קטן ג א
רמב"ם:	שמיטה ויובל א א

מועד קטן ג א רמב"ם שמיטה ויובל א א

הפסוקים

בויקרא יש שביתה שמתבטאת בארבע מלאכות בלבד, בשמות יש שמיטה כללית. בבואנו להבין את היקף המלאכות נשאל האם בציווי העשה יש יותר מאשר ארבע המלאכות שמתואארות באופן מפרש בחומש ויקרא, וכן מה תפקיד הפסוק האוסר בשבת לחרוש ולקצור. מדרשי ההלכה לומדים במכילתא דר"י יש מחומש שמות איסור נרחב על עיבוד השדה בשביעית, בלי שפה של מלאכות. ואילו במכילתא דרשב"י על חומש שמות יש הגדרה של איסורים ספציפיים –לא לקשש, לא לסקל. ומתוך כך נלמד מתוך כן תעשה לכרמך וזיתיך כל מיני איסורים נוספים.

בספרא על ויקרא – לא נאסר לעבוד בארץ שלא על מנת לגדל, נאסרת "כל מלאכה בשדה ובכרם" נאסרה רק מלאכה שהיא בארץ ובאילן. מדוע הזמירה נאסרת? האם היא נחשבת עבודה בארץ ובאילן? מותר לבצור מן המופקר או שלא כדרך הבוצרים.

הלימוד של הספרא יכול להיות מסדר המילים "שדך לא תזרע" קודם כל השדה, החשיבות היא על המרחב, והאיסור הוא כללי על המרחב ולא על המלאכות הספציפיות. למה הספרא מביא שלוש רשימות מפוצלות? אולי הראשונה היא על הקרקע ועבודת האדמה ממש, השנייה היא על הנטיעה – על האדמה והאילן, השלישית היא על האילן והיא עידון שלו (פיסול, דיוק).

הסוגיה בתלמוד

הסוגיה במועד קטן ג א המשנה מתירה להשקות שדה בית השלחין במועד ובשביעית, התמודדות עם פער בין המציאות האידיאלית לעכשיו: אביי אומר שבאופן כללי, בשביעית המקורית והאידיאלית נאסר להשקות, המציאות כרגע חסרה בחיוב של שביעית מדרבנן ולכן מותר להשקות, רבא אומר – המציאות כרגע זהה למציאות האידיאלית של שביעית, גם בשביעית המקורית מותר להשקות . הבבלי מנסה לאזן בין הלימודים של המכילתא דרשב"י ללימוד של הספרא. מצד אחד הספרא מתיר, המכילתא דרשב"י אוסר – יש הבדל אם כן בין השבחה לקיום.

רבא מציע לחלק בין אבות לתולות, ושאם יש תולדה שכתובה אז דווקא עליה חייבים ועל שאר התולדות לא. ממילא הבבלי מבין בעקבות זה שכל התולדות שמוזכרות במדרשי ההלכה שנלמדות מהפסוקים הן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ויש מלאכות שאינן בשדה או בכרם והן מותרות. צריך לשאול מה היסוד המחייב לדעת רבא? למה הוא הולך מול מדרשי ההלכה ? מאיפה הוא מביא את החלוקה הזו? יש שם יסוד של להמעיט במלאכות, אולי קריאה של הפרשה בויקרא שיש בה מלאכות ספציפיות מאוד,

המלאכות הנוספות שאסורות מדרבנן לדעת רבא ואסורות מדאורייתא (בשביעית מדאורייתא) לדעת אביי הן מלאכות שבשדה ושבכרם.

הסוגיה בראשונים

נראה ברמב"ם שמיטה ויובל א א שיש ארבע מלאכות ספציפיות שנאסרו ועליהן לוקים וגם אם בהלכות אחרות הרמב"ם מונה איסורים שונים עם מכת מרדות, מדאורייתא נראה שיש רק את ארבע המלאכות שרבא מונה בפסוקים שאסורות. נראה שהרמב"ם פסק כרבא. הראשונים מתיחסים לפירוש הגמרא = מלאכות שבשדה ושבכרם

המיוחס לרש"י (על פי הבנה מסתברת) מתאר שמלאכה שהיא בשדה ושבכרם היא גם בשדה וגם בכרם, בשיטה זו הולכים תוספות ובתשובה לשאלה איך אפשר לומר על מלאכות שאינן גם בשדה וגם בכרם הם מציעים לתרץ שהמציאות השתנתה ושהמלאכות הללו היו נעשות בעבר גם בשדה וגם בכרם.

הבנה אחרת היא הבנה שיש הגדרה אחרת למלאכות האסורות מאשר מלאכה שיש גם בשדה וגם בכרם, על פי רש"י כתב יד – נראה שהקשר הלוגי הוא או בשדה או בכרם, הריטב"א מדבר על עבודה שצריכה לשדות להשביח, הר"י מלוניל, הר"ן, הנימוקי יוסף – עבודה שבשדה ושבכרם היא עבודה חשובה שעושים אותה פעם בשנה (אולי כמו חריש וזריעה וקצירה) , עבודה שבשדה ושבכרם – דברים מהותיים, לא דברים שוטפים, תחזוקה שוטפת היא לא עבודה. הבנת רבנו יחיאל מפריז – עבודה שהיא בקרקע השדה או בקרקע הכרם (ולא בגוף האילן למשל).