נטיית אוהל וסתירתו בשבת

מקורות
בבלי:	שבת קכה ב, קלח א, ערובין קב א
ירושלמי:	ירושלמי כ א
רמב"ם:	שבת כב כז
שולחן ערוך:	אורח חיים שטו א

גדרי איסור נטיית וסתירת אוהל, והוספה על אוהל עראי בשבת.

יסוד האיסור

אוהל קבע

הנוטה אוהל קבע בשבת חייב חטאת, כן הוא מפורש בגמרא (שבת קלח א) בדברי אביי שם. ובירושלמי (שבת כ א) מבואר שהוא תולדה דבונה. וכן כתב הרמב"ם (שבת כב כז) הובאו דבריו במשנה ברורה (אורח חיים שטו א) ובקצות השלחן (קכ א), וכן הוא בפני יהושע (סוכה טז ב תוד"ה פרסו) שהכרח לומר כן, שהרי לא מצאנו לה מלאכה מיוחדת בל"ט מלאכות.
ובאגלי טל (סד ב) כתב שעיקר בנין המשכן היה היריעות ולא הקרשים, ולכן אהל חמור יותר מבנין, ומשמע בדבריו שנטיית אוהל היא אב המלאכה, ולא תולדת בונה. שוב כתב כן בשו"ת אבני נזר (אורח חיים רכ).

עוד כתב בפני יהושע שם, שהחילוק בין בנין לאוהל, שלשון 'בנין' שייך בבנין קבוע המתקיים לימים רבים, ואילו לשון 'אוהל' הוא עראי יותר. וצריך לומר בכוונתו שאף אוהל שעושהו לקבע, מ"מ ביחס לבנין חשיב עראי. עוד כתב לחלק שלשון 'אוהל' הוא מלמעלה להאהיל, ואילו לשון 'בנין' הוא אף במחיצות בלבד, שעיקר הבנין הוא המחיצות.
ויש לחלק עוד ולומר שבנין הוא העשוי מעצים ואבנים ועפר, כמבואר במשנה (נגעים יב ב), או לכל הפחות אחד מהם, ואילו אוהל הוא דווקא מיריעות של בד או עוד וכד'.

אוהל עראי

אוהל עראי אסור לעשות מדרבנן, ואם עשה פטור. כן הוא בגמרא משם ר' יוחנן בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, סוכה כז ב) ובירושלמי (שבת כ א).
וטעם הגזירה כתב הרמב"ם שם שהוא שמא יבוא לעשות או לסתור אוהל קבע, וכן מתבאר מתוך דברי הגמרא (ביצה לב ב), והובא גם בתוספות (שבת קלז ב ד"ה דרבי).

סתירת אוהל

כשם שיש איסור בנטיית האוהל, כן יש איסור בסתירתו ופירוקו בשבת. כן מתבאר מהגמרא (שבת קלח א) שרב יוסף ראה בשבת בבוקר את הכילה שבבית רב הונא שהיא מושלכת לארץ, אחר שבערב שבת היתה נטויה, ורצה להעיד בזה שכילה מותרת. הרי מתבאר שבאוהל האסור, אף סתירתו אסורה. וכן פסק הרמב"ם (שבת כב כז) הובא במשנה ברורה (א). ובשלחן ערוך (אורח חיים שטו) לא הזכיר להדיא איסור הסתירה, אבל כן מתבאר מתוך דבריו שם (ד, י, יא).

הגדרת קבע ועראי לענין אוהל

זמן

כתב הפרי מגדים (אשל אברהם א) שאוהל קבע היינו לשמונה ותשעה ימים, ונראה שלמד כן ממה שסוכת החג שהיא לז' ימים חשיב דירת עראי, אמנם לא ברירא ליה כל כך ונשאר בזה בספק. ובשו"ת עטרת חכמים פרנקל-תאומים (א ו ד"ה אף בראשית) חלק עליו והוכיח מהפוסקים שקבע הוא לימים מרובים. אמנם הרב מנוחת אהבה (כג ח) כתב להלכה כהפמ"ג, וכן הוא בשמירת שבת כהלכתה (כד א).
ויש להעיר שהאחרונים נחלקו לגבי בנין אם אסור מהתורה אף בבנין לשעה או דווקא בנין עולם, ולפי המצדדים שרק בנין לעולם אסור מן התורה, פשוט שהוא הדין באוהל, שהרי לא תהיה התולדה חמורה מאב המלאכה.

חוזק

בגמרא ובראשונים לא מצאנו הגדרת קבע ועראי לפי מידת חוזק קשירת האוהל. אמנם לגבי בנין משמע בגמרא (ביצה לב ב) שאם הבנין מחובר לקרקע הוי בנין קבע, ואם הוא רק מניח אבנים זה על זה הוי בנין עראי. ולפי"ז היה מקום לומר שכן הוא גם לגבי אוהל, שאם אינו מחובר לקרקע לא חשיב אוהל קבע ואינו אסור אלא מדרבנן. אמנם אי אפשר לומר כן, שהרי המשכן לא היה מחובר לקרקע, ולכו צ"ל שכל בנין אף שאינו מחובר לקרקע, אם הוא של קבע אסור מן התורה.
וברש"י (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שפריסת מחצלת על ד' קונדסין הוא אוהל עראי. ובפרי מגדים (אשל אברהם א) כתב שאם קושר את המחצלת לקונדסין בעניבה לזמן הרבה חייב חטאת, אמנם במקום אחר (משבצות זהב ח) כתב שאף אם אינו קושר את המחצלת לקונדסין הוי אוהל קבע. ובשער הציון (ב) עמד על סתירה זו. אמנם אפשר שאינו סותר, לפי שאשל אברהם מיירי בקשר עניבה שאינו חזק כל כך, ולכן רק אם הוא לזמן מרובה חשיב קבע, ובמש"ז מדבר על קשר חזק, ואז אפילו אינו לזמן מרובה אסור מן התורה.

גודל האוהל

שטח האוהל

בגמרא מבואר בכמה מקומות שאוהל האסור מן התורה, הוא דווקא באופן שיש בגגו טפח על טפח, או שיש בפחות מג' טפחים סמוך לגגו טפח על טפח. אך to אין בגגו טפח, או שהוא משופע לשני צדדים באופן שאין בפחות מג' טפחים סמוך לגג טפח, אינו אסור מן התורה. אמנם אם אסור מדרבנן נחלקו המפרשים וכדלהלן.

טלית כפולה

הגמרא (שבת קלח א) מביאה דברי רמי בר יחזקאל, שטלית כפולה אסור מדרבנן לעשות בשבת, ואם עשה פטור. אמנם אם היה כרוך עליה חוט או משיחה מבעוד יום מותר.

רש"י (ד"ה טלית) פירש שמדובר ששוטח טלית על ארבע יתדות ע"מ לישון תחתיה, באופן שראשי הטלית מתקפלין לכאן ולכאן ככתלים, להגן מפני החמה, וכן נראה מדברי התוספות (ד"ה כרך). אבל הרי"ף (נו ב) מפרש שמדובר שהטלית כפולה לגמרי על גבי מוט או חבל הקשור משני צידיו לשני כתלים, כך שאין בגג טפח ולא בפחות מג' טפחים סמוך לגגה טפח, ולכן אינו חשוב אהל קבע אלא אוהל עראי ואסור מדרבנן. אמנם אם היו חוטין מאתמול ונטה אותם היום מותר לכתחילה. וכדבריו הם גם דברי הרמב"ם (שבת כב כט).

כילת חתנים

לסוגיה זו בהרחבה, ראו כילת חתנים

הגמרא (שבת קלח א, עירובין קב א) מביאה דברי שמואל משום ר' חייא, שכילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה בשבת. ומבואר ברש"י (ד"ה כילת) שאין לה גג שטוח כשאר כילות, אלא פרוסה היא על קנה אחד ונופלת לכאן ולכאן וגגה משופע לשני צדדים. ומסייגת הגמרא ואומרת שההיתר הוא דווקא כאשר אין בגגה טפח או בפחות משלושה סמוך לגג טפח, אך אם השיפוע הוא מתון באופן שיש רוחב טפח בסמוך לגג תוך ג' טפחים, אסור.
ולפנינו בגמרא ישנו סייג נוסף להיתר, שהוא דווקא כאשר אין טפח בשיפוע כולו, אבל אם יש טפח בשיפוע כולו, הרי שמחשיבים את הדופן כגג, לפי ששיפועי אהלים כאהלים דמו, ואסור. ומפרש רש"י (ד"ה ולא אמרן) שהכוונה שאין בשטח למטה ב' טפחים, דאל"ה אסור. אמנם הרמב"ם (שבת כב ל) השמיט דבר זה, וכתב הגר"א בגליון שלא היה לפניו בגמרא סייג זה.

הרי"ף (שבת נו ב) השמיט לגמרי על הסתייגות הגמרא להיתר, וכתב רק שכילת חתנים מותר לנטותה ולפרקה. ובר"ן (ד"ה כילת) נתקשה אמאי השמיט הרי"ף את דברי הגמרא. ובבית יוסף (אורח חיים שטז ד"ה והרי"ף לא הביא) תירץ שהרי"ף סמך על דין אחר שהביא קודם לכן, לגבי טלית כפולה שאין בגגה טפח ולא בסמוך ג' טפחים לגגה טפח, ופטור אבל אסור.

ובתוספות נתקשו מאד למה ראויה כילה זו אם אין בשיפועה טפח. אמנם רש"י שם כתב שאינה עשויה לישן תחתיה, אבל לא ביאר למה א"כ היא עשויה. ובעירובין כתב רש"י (קב ב ד"ה בשיפועה) שישנם כמה וכמה כילות קטנות סמוכות אחת לשניה, ויריעה אחת גדולה סביב המיטה לדפנות. וכעין זה תירצו גם תוספות (שבת קלח ב ד"ה שאין), אלא שכתבו שהוא דוחק.

להלכה

כתב הר"ן שם, שלשיטת הרי"ף והרמב"ם ההיתר הוא דווקא בכילת חתנים לפי שהיא מתוקנת לכך, אבל בשאר אהל עראי אסור, כמבואר לגבי טלית, אך לשיטת רש"י אין ההיתר דווקא מפני שהיא כילת חתנים, אלא כל אהל שאין בו טפח בגגו או סמוך לגגו ג' טפחים, וכן אין בשיפועו טפח בכל צד מותר.
והשלחן ערוך (אורח חיים שטו ח) פסק כדברי הרמב"ם והרי"ף, ואף הרמ"א לא השיג על דבריו, וא"כ גם אוהל שאין בגגו טפח אסור עכ"פ מדרבנן. ובפרי מגדים (אשל אברהם י) כתב שאף רש"י ורא"ש לא נחלקו אלא כשהוא אוהל עראי, אך באוהל קבע, אפילו הוא פחות מטפח, מודים לרמב"ם שאסור עכ"פ מדרבנן.

גובה האוהל

פחות מעשרה טפחים

תוספות (שבת קלח ב ד"ה שאין) הביאו שיש מי שפירש שכילת חתנים מותרת מפני שאין בגובה האוהל עשרה טפחים, וכמו שמצאנו לגבי סוכה, שמותר לישון תחת הכילה שבתוך הסוכה אם אין לה י' טפחים. אבל ר"י דחה דבריהם, לפי שאף שכן הם הדברים לגבי שינה בסוכה, שכל שהוא פחות מי' טפחים אינו חשוב אוהל, מ"מ לגבי שבת אף בפחות מזה אסור, שהרי אסרו אף להניח ביצה על גבי שתי ביצים משום אוהל, ובזה אין י' טפחים. וכדבריו כתב מדנפשיה המשנ"ב בבאור הלכה (שטו ד"ה דפין) שאף במחיצות קטנות שבקטנות כגובה טפח אסרו חכמים. ודחה דברי הרב תוספת שבת (י) שכתב שצריך שהמחיצות יהיה בגובהן י' טפחים. אמנם מדבריו משמע שאין זה אלא מדרבנן, ואפשר שמדאורייתא כן בעינן עשרה כמו לגבי סוכה.

פחות מטפח

המשנה (שבת כ ב) מתירה לסנן את היין בכפיפה מצרית. ובגמרא (שבת קלט ב) כתוב, שצריך להיזהר שלא יגביה את הכפיפה למעלה מן הכלי התחתון טפח, והחשש הוא משום שאז הוא עושה אוהל על הכלי התחתון. כן מבואר ברש"י (ד"ה שלא).
מדברים אלו מוכח להדיא שאוהל שגובהו פחות מטפח אינו חשוב אוהל כלל, וכן למדו הר"ן והרשב"א לענין בגד ששוטחים על גבי החבית, שאם החבית מלאה אין איסור לכסותה, לפי שאין כאן אוהל טפח. וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך (שטו יג).

כיסוי שלא לשם אוהל

הגמרא (ביצה לב ב) מביאה מימרא של רב יהודה, שאוסר להעמיד עצים למדורה כדרך בנין שעושים כתלים מעצים מד' רוחות ומלמעלה, לפי שדומה הדבר לאוהל. אמנם אם מסדר תחילה את הגג, ולאחר מכן את הכתלים, מותר. וכן אומר הוא לגבי ביצה שמושיב אותה על כלי חלול, צריך להעמיד קודם הביצה ואחר כך להושיב הכלי על הגחלים לחמם את הביצה, שלא יעשה כסדר בנין. וכן דקרה שמושיבים על שתי חביות, ומטה שפורקים ומחזירים, שיש להעמיד את מצע העור תחילה, ואחר כך את כרעי המיטה. וכן חביות שמסדרים אחת על גבי שתים.
אמנם רש"י עצמו כתב (לג א ד"ה והלכתא) שאין הלכה כרב יהודה בכל הני, לפי שהוא לשיטו אזיל שסובר כר' יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, אבל לפי מה שקיי"ל הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר.
אבל תוספות (לב ב ד"ה מלמטה) חלק עליו וכתב שדוחק הוא לומר שכל הלכות אלו אינם לדינא, אלא ודאי בזה גם ר' שמעון מודה, לפי שהגדרת אינו מתכוון הוא דווקא כעשוה מעשה שלא נתכוון כלל לעשותו, אבל אם מתכוון לעשות הדבר שהוא עושה, אף שאין האיסור לפי מטרתו שלו אסור. כדברים האלו כתב גם הרא"ש (ד יא), שדבר זה אסרו חכמים גזירה אטו בנין, ולכן כיון שמתכוון לעשות דבר זה שהוא דומה לבנין אסור. גם הרי"ף (יח א) והרמב"ם (יום טוב ד יד-טו) פסקו דברי רב יהודה להלכה.

כתבו התוספות (לב ב ד"ה מלמטה) שדברים אלו אסורים דווקא כאשר עושה גם מחיצות המגיעות לארץ, אבל כאשר אין מחיצות, כגון לסדר שולחן על גבי ספסלים שלו, אפילו שמניח קודם הספסלים ואחר כך את השולחן מותר, כיון שאין להם מחיצות. וכן כתב גם הרא"ש (ד יא), שאינו אסור להניח רגלי השולחן תחילה אלא כשהם כד' דופני תיבה, והוסיף שאף שבעלמא חשיב אוהל אף בלא מחיצות, זהו כשעיקר כוונתו לאוהל, אבל בנין עראי כמו זה לא חשיב אוהל בלא מחיצות.
עוד הקשו התוספות להקשות (ביצה לב ב ד"ה מלמטה, שבת לו ב ד"ה וב"ה), שהרי מצאנו בגמרא שבת לו: שהתירה להחזיר קדירה על גבי כירה בשבת, ומאי טעמא לא אסרינן משום בנין. ותירצו שלא אסרו חכמים אלא שעושה גם את האוהל וגם את המחיצות, ובהכי איירי רב יהודה, אך בקדרה על גבי כירה, הרי המחיצות מוכנות מבעוד יום, ודווקא אוהל ממש אסור לעשות אף אם לא עושה מחיצות.

הוספה על אוהל עראי

הגמרא בכמה מקומות (שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א) מביאה דברי רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, שאף אסור לעשות אוהל עראי בשבת, מכל מקום להוסיף על אוהל עראי מותר, וזה כדעת חכמים החולקים על ר' אליעזר שאוסר אף הוספה על האוהל.

דוגמא להוספת אוהל עראי מובאת בגמרא (עירובין קב א) לגבי ספינה שיש לה מוטות שראשם האחד נעוץ בדופן זו של הספינה, וראשם האחר בדופן השניה, והן מוטות ויוצרות כעין אוהל, ואומר רב עמרם בשם רב אסי שאם יש ברוחבם טפח הרי זה נחשב כבר לאוהל, ומותר לפרוס עליהם סדין בשבת, מפני שהוא אינו אלא מוסיף על אוהל קיים. וכן הדין אפילו כאשר אין ברחבם טפח, אלא שאין בין מוט לחבירו ג' טפחים, דאז אמרינן לבוד, ונחשב כבר לאוהל ויכול להוסיף עליו בשבת.
עוד מובא שם מעשה, שלרב הונא היו אילים ורצה להגן עליהם במחצלת מפני השמש ביום, ואילו בלילה היה צורך להסיר הכיסוי כדי שיכנס אויר, והציע לו רב שכשמסלק את המחצלת קודם כניסת שבת, לא יסלקנה עד הסוף אלא ישייר בה טפח, ואז יהיה מותר לו בשבת לפרוס את כולה, מפני שאינו אלא מוסיף.

אם צריך טפח פרוס מלבד רוחב הכריכה

רש"י (ד"ה כרוך בודיא) כתב שלא יסלק המחצלת לגמרי אלא יגלול ויכרוך אותה מעל הגג וישייר בה טפח פרוסה. וכתב הריטב"א (ד"ה זיל) בשם התוספות (ולפנינו בתוס' ליתא) שמלשון זה נראה שאינו צריך לשייר טפח מלבד הכריכה, אלא אם יש ברוחב הבריכה טפח די בכך להחשב אוהל. אבל בתוספות רא"ש (ד"ה זיל) שעובי הכריכה אף שהוא רחב טפח, אינו מועיל להיחשב אוהל, אלא צריך עוד טפח מלבד הכריכה, וכתב שכן משמע מלשון הגמרא 'כרוך... ושייר'. והוסיף הריטב"א שם שגם לשון רש"י ניתן להלום כפירוש זה.
דברים אלו של הריטב"א הובאו כצורתם ולשונם בבית יוסף (אורח חיים שטו ד"ה וכתב הריטב"א), ובבית חדש (ב) כתב שברש"י שלפנינו מפורש כתוס', אמנם במקום אחר (שבת קכה ב ד"ה ד"ה להוסיף) משמע שהכריכה לבד מועילה להחשב אוהל, אבל סיים דמ"מ יש להכריע לחומרא. גם בבאור הגר"א (ד"ה וטפח) למד בדעת רש"י שאין הכריכה מועילה להצטרף לטפח, והביא גם דיוק התורא"ש מהגמ'.

ההשלחן ערוך (אורח חיים שטו ב) פסק שעובי הכריכה אינו עולה לטפח להחשב כאוהל.

כתב הטורי זהב (ג) שאף שאין הכריכה נחשבת לאוהל לענין היתר הוספה על האוהל, מ"מ אסור לקחת את הכריכה כולה ולהאהיל בה על כלי אחר, דבזה חיישינן לשיטת רש"י (כהבנת התוס' בדעתו), שחשיב אוהל אף הכריכה עצמה. ודעת הרב אליה רבה (ה) להקל, שהרי אף בדעת רש"י נפלה מחלוקת, וכמ"ש הב"ח, ולכו"ע הכריכה לא חשובה אוהל.
בפרי מגדים (משבצות זהב ב) תמה בזה על הט"ז, וכתב דבזה אף תוס' מודים דחשיב אוהל שהרי יש פה כיסוי כלי שיש בו טפח, ולא חלקו על רש"י אלא לענין הוספה על הכריכה, וכעין זה כתב המאמר מרדכי וביאר הטעם שדווקא כשהכריכה במקומה אינה נראית כאוהל, שהרי מניחה במקום שגמר לכרוך, אבל כנותנה במקום אחר, שוב נראה כאוהל, שהרי מניחה לצורך זה. והובאו דבריו בשער הציון (כ) ונראה שסובר כן לדינא להחמיר.

מחצלת אחרת

כתב החזון איש (אורח חיים נב ח ד"ה שו"ע) שאם הוא פורס מחצלת אחרת, סגי בטפח של הכריכה, דבזה הכריכה עצמה חשובה כאוהל, ומשמע דאפילו אם לא היתה דעתו על כך מאתמול שרי. אבל בספר קצות השלחן (קכ בדי השלחן ח) כתב שאם הכריכה לא הונחה לשם אוהל אסור להוסיף עליה, והובאו דבריהם בשמירת שבת כהלכתה (כד ז {כז}).

להוסיף מצד אחר

כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (כד ו) שיש להוסיף דווקא מאותו שהחל בו מבעוד יום, שאל"כ הרי עכשיו הוא מתחיל לעשות אוהל, וכתב שמצא שכתב כן גם הגרי"מ שלזינגר. ולדבריו הסכימו גם הרב מנוחת אהבה (ג כג יא) ובעל פסקי תשובות (שטו ז {79}).