שבועת החנווני על פנקסו

מקורות
משנה:	שבועות ז ה
בבלי:	שבועות מז ב
ירושלמי:	שבועות לו ב
רמב"ם:	מלוה ולווה טז ה
שולחן ערוך:	חושן משפט צא א

מאמר זה דן במניעים שהובילו את חכמים לתקן את שבועת החנווני ובשאלה האם תקנת חז"ל כללה זכויות ממוניות או שהסתפקה בהטלת חיובי שבועה על הפועלים והחנווני הבאים ליטול מבעל הבית.

רקע

המשנה בשבועות (מד ע"ב) מונה רשימת מקרים שבהם יש דין דרבנן של ישבע וייטול. אחת השבועות מסוג זה היא שבועת החנווני על פנקסו: כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים ואלו נשבעים ונוטלים... החנווני כיצד? לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתיים על פנקסו זוז אלא אמר לו תן לבני סאתיים חטין; תן לפועליי בסלע מעות; הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלים. המקרה: בעל הבית התחייב לפועלים שכר על עבודה שהם עשו לו .כדי לפרוע את שכרם הוא ביקש מהחנווני שייתן להם בהקפה מזון בשווי סלע מעות והוא ישלם אח"כ לחנווני. על מה שקרה מכאן והלאה, חלוקות הדעות. החנווני טוען שהוא נתן לפועלים ואילו הפועלים טוענים שהם לא קיבלו כלום מהחנווני. א"כ החנווני תובע מבעל הבית תשלום על הסחורה שנתן והפועלים תובעים את בעל הבית שייתן להם שכרם. בעל הבית מצידו טוען ברי שאיני חייב לשניכם גם יחד. תקנת חכמים היתה אם כן שבעל הבית ישלם פעמיים ובתנאי שהחנווני והפועלים יישבעו.

דעת בן ננס

המשנה מביאה את דעת בן ננס החולקת על דעת חכמים: "כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שווא?" לדעת בן ננס אין לקבל את עמדת חכמים מכיוון שכל אחת מהשבועות שישבעו הצדדים סותרת את חבירתה שהרי אם החנווני נתן לפועלים לא יכול להיות שהפועלים לא קיבלו, וכן להיפך אם הפועלים קיבלו לא יתכן שהחנווני לא נתן, ואין זה נכון מצד בית הדין להשביע את שני בעלי הדין שבועות סותרות. אלא שנחלקו הראשונים מהי הצעתו של בן ננס: לדעת רש"י הבעייתיות של השבועה הביאה את בן ננס לוותר על הצורך בשתי השבועות ושניהם ייטלו בלי שבועה וכך יש לגרוס במשנה: הוא נוטל שלא בשבועה והם נוטלים שלא בשבועה.
לדעת בעל המאור (וכן כתב גם הר"ן בחידושיו) על מנת למנוע את הסתירה בין השבועות די לוותר על אחת מהן ולכן הוא גורס במשנה כך: הוא נוטל בשבועה והם נוטלים שלא בשבועה.
נשים לב כי על מנת שלא תיווצר סתירה בין השבועות ניתן היה לוותר על כל אחת מהשבועות אולם בעל המאור סבר כי השבועה שניתן לוותר עליה היא שבועת הפועלים, הואיל ומראש הייתה פחות נצרכת מכיוון שהיחסים בין בעל הבית לפועלים ברורים: הוא מחויב לשלם להם וקיים ספק האם פרע להם את חובו. דומה הדבר למקרה הבא (בבא קמא פ"י מ"ז:) האומר לחבירו הלויתני, גזלתיך, הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך - חייב לשם היחסים בין בעל הבית לחנווני הם שונים, שכן לא ברור האם הוא בכלל 2 התחייב בתשלום לחנווני. לכן הדין מדאוריתא הוא שהחנווני לא ייטול והעובדה שהוא נוטל היא תקנה שהשבועה היא חלק מהותי ממנה ולפיכך השבועה היא הכרחית על מנת לבצע אותה. מפירוש בעל המאור בדעת בן ננס ניתן להסיק על ההבדל בין שתי השבועות אותן אנו משביעים לדעת חכמים: שבועת החנווני מהותית והכרחית על מנת לאפשר לו לגבות את הכסף מבעל הבית ואילו שבועת הפועלים נוס פה כדרישה נוספת של חכמים למרות שמצד הדין יכלו הפועלים ליטול מעצם טענתם. הפוע לים אינם נוטלים מכח תקנת חכמים אלא מדין תורה, והתקנה מתמצה בשבועה בלבד. הרמב לפי היסוד הזה מדוע המשנה קוראת לשבועה זו "החנווני "ן מסביר על פנקסו" ולא מזכירה את הפועלים. לדעתו, כל המקרים של הנשבעים ונוטלים אלו מקרים שבהם תקנת דרבנן מאפשרת לבעלי הדין ליטול בשבועה במקום בו מצד דין התורה לא היו צריכים

סיבות התקנה

הראשונים נחלקו מהן הסיבות לתקנות של המשנה, כאשר ניתן לפרטן לשלש נקודות:
למה תיקנו שהחנווני ייטול?
למה תיקנו שהפועלים יצטרכו להישבע?
למה החנווני נשבע?
הר"ן נותן הסבר למה החנווני נוטל ע"פ גמרא בבבא מציעא ג ע"א.
"בין לרבנן ובין לרבי יוסי, התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית, ויהא מונח עד שיבא אליהו, דהא בודאי איכא רמאי? אמרי: התם היינו טעמא, דאמר ליה חנוני לבעל הבית: אנא שליחותא דידך קא עבדינא מאי אית לי גבי שכיר? אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי , בשבועה, את האמנתיה, דלא אמרת לי בסהדי הב ליה ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית: אנא עבדי עבידתא גבך, מאי אית לי גבי חנוני? אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי, הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית.
"הגמרא שואלת מדוע בחנווני על פנקסו לא מוציאים את הכסף מבעל הבית , המוסבר על 4ויהא מונח עד שיבא אליהו כמו במקרה של "מנה שלישי" ידי הגמרא בכך שבכל מקום שיש ודאי רמאי הדין הוא "יהא מונח" ואם כן הואיל וגם בחנווני על פנקסו יש ודאי רמאי, יש לפסוק כי גם כאן יהא המנה מונח עד שיבוא אליהו. הגמרא עונה שלש תשובות אותן היא שמה בפי החנוני: א. את שליחות בעל הבית ולא את שליחות הפועלים, ולכן בעל הוא עשה הבית הוא בעל דינו ולא הפועלים. ב. מעולם לא התקשר עם הפועלים מרצונו ולכן הוא לא מאמין לשבועתם. כנגד טענות אלו יכולים לטעון הפועלים טענות זהות: א. על הבית ולא אצל החנוני, ולכן בעל הבית הוא בעל דינם הם עבדו אצל ב ולא החנ וני. ב. ם לא התקשרו עם החנוני מרצונם ולכן הם לא מאמינים לו מעול בשבועתו. אולם לחנוני קיימת טענה נוספת: ג. בעל הבית האמינו שהורה לו לתת לפועלים שלא בעדים וכך הוא עשה. טענה זו היא שהובילה את חכמים לאפשר לחנווני ליטול -בזכות יחס י האמון שנוצרו בין בעל ה בית לחנווני. יש להעיר כי לדעת הריטב"א )בבא מציעא ג ע"א( סברא זו כוחה רב לה להוציא מבעל הבית אפילו . אולם לדעת הרמב"ן )במלחמות סוף שבועות ל"ג ע"א 5מדאורייתא באלפס( קשה להוציא ממון מן התורה על סמך סברא זו בלבד:  : משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה, טעמא 6 ההוא טעמא דפירשו סבוראי דתקנתא הוא ולאו דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא אמר ליה בסהדי הב להו הוה ליה לתקוני ולא לעוותי כלומר זהו הסבר לתקנת חכמים ולא לדין תורה, מכיוון שכנגד טענתו של החנוני יכול בעל הבית לטעון 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' ולכן צריך היית לתת בעדים גם בלי אמירה מפורשת מצידי. בסיבות שבגינן חייבו חכמים שבועה נחלקו הראשונים: דעת הר"י מיגאש )שבועות מז ע"ב( היא שחוץ מטענת בעל הבית שטוען שמא ביחס לטענות כל אחד מהצדדים, טוענים הפועלים ברי כנגד תביעת החנווני, ומאידך טוען החנווני ברי כנגד תביעת הפועלים. ובלשון הרימ"ג: החנווני משקר להו לפועלים והפועלים משקרים ליה לחנווני טענות נגדיות אלו, בצירוף העובדה שבעל הבית נדרש לשלם מכחן הן שהטילו שבועה על הצדדים. העולה מדבריו של הר"י מיגאש היא שאם מסיבה כלשהי לא נטענת אחת מטענות אלה, הצד השני ייטול בלא וגמא: אם הפועלים מתו שאז רק החנווני תובע את בעל הבי 7שבועה . לד ת, . 8 החנווני ייטול בלא שבועה הר"י מיגאש עצמו מביא בתור נ"מ נוספת מקרה בו בעל הבית שילם לחנווני מראש, החנווני טוען שהוא סיפק מזון לפועלים, והפועלים טוענים שלא קיבלו. לדעת הר"י מיגאש הואיל ובמקרה זה הטענות הסותרות לא חייבו את בעל הבית בתשלום נוסף אין להטיל בגינן שבועת המשנה אלא שבועת היסת בלבד. לכן החנווני יתחייב שבועת היסת לבעל הבית על כך שסיפק מזון לפועלים, והפועלים גם כן ייטלו בשבועת היסת )שלא קיבלו עדיין כל תשלום מהחנוני(. הר"ן באלפס שבועות( חולק על הר"י מיגאש בטעם השבועה. טעם )ל ע"א השבועה לפי הר"ן הוא שבעל הבית מפסיד שכן הוא משלם פעמיים, בלי שום קשר לשאלה האם הטוען נדרש להתמודד עם טענה נגדית. על מנת . 9להגן על בעל הבית חייבו חכמים את הנוטלים להשבע הר"ן חולק על אחת וחצי נ"מ שהבאנו בשם הר"י מיגאש: א. הוא חולק על הנ"מ השנייה לגמרי ולדעתו גם אם בעל הב ית שילם מראש היות ובעל הבית מפסיד גם אז הפועלים מחויבים להישבע שבועת הנוטלים. ב. הראשונה של הר"י מיגאש הר"ן חולק במקצת. לפי דעתו של על הנ"מ הר"י מיגאש כשכל אחד מהצדדים מת, הדין הוא שיטול בלי שבועה, ואילו הר"ן אמנם מודה להם במקרה שהחנווני מת שהפועלים ייטלו בלא שבועה כי הרי בעל הבית לא מפסיד אבל לעומת זה הוא חולק במקרה שהפועלים מתו שאז סובר הר"ן שאין החנווני נ וטל כלום בלא שיישבע קודם לכן. הסיבה לכך היא שאמנם גם במקרה הזה בעל הבית אינו מפסיד אבל הר"ן לשיטתו )שהובאה לעיל( סובר שהשבועה של החנווני היא מהותית לנטילה מכיון שמצד הדין הם לא היו צריכים ליטול ולא כמו טעם השבועה של הפועלים שחיובם ברור והשבועה היא רק מכיוון שבעל הבית מפסיד.

שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם "ושבועה זו תקנת חכמים בנקיטת חפץ מפני שבאין שניהן ליטול. לפיכך אם מת החנווני נוטל בעל חוב שלא בשבועה וכן אם מת הפועל או בעל חוב נוטל החנווני שלא בשבועה. שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד"
דעת הרמב"ם שאם הפועל מת, ייטול החנווני בלא שבועה צריכה ביאור שכן יש לשאול למה לא אומרים בזה המוציא מחברו עליו הראיה. על שאלה זו נותן הש"ך (סימן צ"א ס"ק י"ב) שני הסברים: האחד, שכאן בעל הבית אינו לגמרי מוחזק שהרי אין ספק שהוא צריך לשלם תשלום אחד וא"כ חזקתו על הכסף הורעה כי הכסף אמור בכל מקרה לצאת מרשותו.
השני, שהרמב"ם סובר כר"י אבן פלאט שהואיל ויש כאן תרתי: חזקת שליח עושה שליחותו, וטענת ברי, חזקת ממון נדחית מפני שניהם. אולם הסבר זה קשה שכן לא ידוע מהלכות אחרות ברמב"ם שהוא פוסק כר"י אבן פלאט שכל תרתי דוחים חזקת ממון. לפיכך נראה להציע הסבר אחר בדעת הרמב"ם: לפי הרמב"ם יש פה שתי תקנות, תקנה בסיסית שאומרת שהחנווני ייטול, ותקנה נוספת שתיקנו שהוא יישבע. טעם התקנה האחרונה הוא מפני שבעל הבית מפסיד ולכן כשהוא לא מפסיד בטלה תקנה זו וחוזרים לתקנה הראשונה לפיה החנוני נוטל את המגיע לו. הדברים מתישבים עם פשט לשון הרמב"ם לפיה החנווני נוטל בלי שבועה היא "שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום" שכן בעל הבית ודאי חייב לשלם תשלום אחד, גם אם אינו מדינא אלא מתקנת חכמים, וכפי שהסביר זאת הר"ן. אבל בניגוד לר"ן סובר הרמב"ם שאין השבועה הכרחית לנטילה אלא מהווה תקנה נוספת על גבי תקנת הנטילה. נראה כי בעזרת הסבר זה ניתן לבאר הלכה נוספת ברמב"ם (שם ה"ו) בה הוא חולק על ראשונים אחרים: "החנווני אומר: אתה אמרת לי תן לזה או צווית לי ואמרת: אם יבא פלוני תן לו ובעל הבית אומר לא אמרתי לך, הרי בעל הבית נשבע היסת ונפטר והחנווני עושה דין עם זה שנתן לו."
הר"ן מביא את דעת הרא"ה שפסק שגם היסת אין במקרה הזה. בגלל שכפירה זו של בעל הבית אינה כפירת ממון שהרי גם אם החנווני צודק, זה לא יזכה אותו בממון אלא רק יאפשר לו להישבע ויש כלל שלא נשבעים על טענה שהיא לא כפירת ממון. א"כ מדוע חולק הרמב"ם? כיצד ניתן להשביע על כפירה שאינה ממונית. צריך לומר שטענתו של הרא"ה מבוססת על העמדה (המתבטאת בדברי הר"ן) שמצד הדין אין החנוני נוטל כלום וכל מה שנוטל מותנה בשבועתו ולכן באופן בסיסי הויכוח בינו ובין בעל הבית אינו ויכוח ממוני וכפירתו של בעל הבית אינה כפירת ממון. אולם לפי הסבר זה ברור כי אחרי שתקנו חכמים כי בכל מקרה בו החנוני נשלח לבצע תשלום עבור בעל הבית מגיע לו ליטול, א"כ מדובר בכפירת ממון שכן טענת החנווני היא שמזכה אותו בממון והשבועה היא תקנה נוספת. יש להעיר כי ניתן להסביר את דעת הרמב"ם בהלכה זו גם לפי הסברו הראשון של הש"ך לפיה החנוני נוטל מדינא הואיל והורעה חזקת הממון של בעל הבית.

שבועת החנווני שנתן לבנו של בעל הבית

במשנה מובא מקרה נוסף שלא נידון עד כה: "אומר לו: תן לבני סאתים חטין... הוא אומר: נתתי, והן אומרים: לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין"
במקרה זה בעל הבית אינו חייב לבנו סאתיים חיטין ואעפ"כ הדין הוא שהחנווני יישבע וייטול. ונשאלת השאלה למה החנווני צריך להישבע? הרי בעל הבית אינו חייב דבר לבנו? , הדבר מובן לפי הר"ן בהסברו השני שטעם השבועה הוא עצם ההכחשה שכן הכחשה בודאי שיש כאן. גם לפי הרמב"ם שטעם השבועה הוא ההפסד שנגרם לבעל הבית (וכפי שכתב הר"ן בתחילת דבריו), גם כן הדבר מובן שהרי גם במקרה זה בעל הבית מפסיד שרצה לתת לבנו ועכשיו צריך לשלם לחנווני בלי שבנו קיבל לכאורה. וכל מה שאמר הרמב"ם שכשמשלם תשלום אחד, אין שבועה זה בגלל שאין כל ספק שתשלום אחד חייב אמנם נראה שלדעת הר"י מיגאש (כפי שהסברנו אותה) קשה, שאמנם יש כאן הכחשה אך אין זו הכחשה שגם מחייבת בתשלום.

סיכום

לסיכום נראה שיש שתי גישות בהבנת תקנת שבועת החנווני.
גישה אחת אומרת שמצד שורת הדין היה בין על הפועלים ובין על החנווני ליטול בלי שבועה מבעה"ב. וזאת ממספר טעמים, מכיון שנוצרו יחסי אמון בין בעה"ב לחנווני שהאמינו לתת לפועלים שלא בעדים (ריטב"א), לפי ההבנה שחזקת בעה"ב על כספו התרועעה שהרי הכסף ודאי אמור לצאת מרשותו (הסבר א של הש"ך) או שיש פה תרתי לריעותא נגד חזקת ממון (ר"י אבן פלאט). התקנה מסתכמת בעצם, לדברי גישה זו, בשבועה שחכמים הטילו.
הגישה ההפוכה טוענת שהתקנה חידש ה שהחנווני על הפועלים והחנווני ייטול. לפי דין תורה החנווני לא היה צריך ליטול מכיון שכל הסברות האמורות אינן חזקות מספיק על מנת להוציא ממוחזק ורק רבנן הם אלו שתיקנו, בגלל הסיבות האלה, שהחנווני ייטול וכל זה דווקא בשבועה. בדרך זו נמצאים הר"ן, ר"ח רמ"א וסמ"ע.
הנפקא מינה הבולטת בין הגישות היא כאשר הפועלים מתו, האם החנווני ייטול בלא שבועה? לגישה הראשונה כן ואילו לשניה לא ייטול עד שישבע. הרמב"ם גם הוא הלך בדרך השניה, אלא שלמעשה פסק בדומה לדרך הראשונה מכיון שהוא מחלק את התקנה לשתים שכל אחת מהם ברמה שונה: תקנה א' שהחנווני ייטול ותקנה ב' שהוא יישבע. לדעתו גם אם לא נוכל לבצע את תקנת השבועה, זה לא סותר את תקנת הנטילה. נראה לומר שכך גם סובר רבו של הרמב"ם, הר" מיגאש.