לימוד תורה ונישואין

סוגית לימוד תורה ונישואין

הקדמה

הגמרא(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.

הא לן הא להו

הגמרא (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה.
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.

רש"י בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים].
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [רש"י לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].

התוספות (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:
1. לפי רש"י אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.
2. לפי רש"י אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו במסכת גיטין (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י.
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו .
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של הפני יהושע (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא בכתובות (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה.
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?
התוספות (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.

מובא בר"ן (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י].

הר"י הזקן (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר]. לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר המקנה (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .

האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה

ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם).
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף ט ע"ב) וברש"י (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה.
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ הקובץ הערות (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב ערוך השולחן (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא ה סק"ד).

שיטת הרמב"ם

אמנם, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).
את השאלות האלו שואל הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו.

תירוצים על דברי הרמב"ם
מחדש שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).
בדומה לשוע"ה, מסביר הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.

תורה מול הרהורים

על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'.
אמנם, ברמב"ם(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו הבית יוסף (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה.
אך, הרב קוק (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים.
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .

ו. בן עזאי

ראינו לעיל ברמב"ם שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי.
מובא בגמרא במסכת יבמות (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים.
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך.
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא במסכת סוטה (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.
בנוסף לכך, יש גמרא במסכת כתובות (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם התוספות (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה.
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא.
כיוון אחד ניתן לראות בדברי ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל .
בכיוון דומה כותב הברית עולם (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה.
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו.
בכיוון אחר הולך ערוך השולחן (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש.
הסבר דומה כותב הקובץ הערות (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '.
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים.
מובא בגמרא בשבת (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה.
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי הרמב"ם (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות ת"ת דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב הרמב"ם (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.

ז. גיל הנישואין

לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין?
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה.
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה.
בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו.
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים.
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע.
מסביר שם רש"י שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר.
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .
מקור נוסף לדחייה מובא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו .
מובא במשנה באבות (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ורש"י (שם) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם.
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא.
כותב הטור (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה.
לעומתו, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה.
מה המקור לגילאים אלו?
כותב (שם) המגיד משנה שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות.
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר המעשה רוקח (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה .
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה.
את השאלה הזו שואל המעשה רוקח (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה .
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא בחלקת מחוקק (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה.
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות.
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי הציץ אליעזר (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו.
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?
מביא הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם המהריק"ש, שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.

ח. הלכה למעשה

התייחסות למציאות דורנו
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה.
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.