נוטל אדם את בנו

מקורות
משנה:	שבת כא א
בבלי:	שבת קמא ב-קמב א
רמב"ם:	שבת כה טז
שולחן ערוך:	אורח חיים שא א

נטילת ילד כאשר יש בידו מוקצה.

סוגית הגמרא

המשנה (שבת כא א) אומרת שמותר לאדם ליטול את בנו כאשר יש בידו אבן. לכאורה מדברים אלו משמע שכאשר אדם נוטל ילד שיש בידו מוקצה, אין זה נחשב כאילו הוא עצמו מטלטל את המוקצה.
הגמרא (שבת קמא ב) מקשה ממשנה זו על דברי רבא שאסר להוציא מרשות לרשות תינוק חי כאשר כיס תלוי לו בצווארו, שמזה מבואר שכן זה נחשב שהגדול מוציא את החפץ, אף שהקטן הוא זה שמחזיק אותו. מתרץ על זה ר' ינאי שבאמת משנתינו מדבר רק בבן שיש לו געגועין על אביו, וביאר רש"י(ד"ה בתינוק) שאם לא יטול את הילד יש בזה סכנת חולי, ולכן התירו טלטול שלא בידיים. מה שאין כן בהוצאה שהיא איסור דאורייתא לא שייך להתיר אפילו בחשש סכנת חולי, כל שאין כאן סכנת נפש ממש.
אמנם עוד מבואר בגמרא, שגם בבן שיש לו געגועין על אביו לא התירו אלא באבן, שגם אם תיפול לא יבוא האב להרימה, אבל אם הבן אוחז בדינר בזה לא התירו להגביהו אפילו שיש לו געגועין וחשש סכנת חולי, לפי שיש חשש שאם יפול הדינר יבוא האב להרימו.

קושיות הראשונים

התקשו הראשונים, מדוע הגמרא מתעוררת לשאול על טעם החילוק בין דינר לאבן, רק לאחר אוקימתת ר' ינאי שמעמיד בתינוק שיש לו געגועין על אביו, והרי אף לולי אוקימתא זו יש להתעורר לשאלה למה לחלק בין אבן לדינר.

תוספות (קמא ב ד"ה אי) תירצו בשם רבנו שמואל שבהוה אמינא סברה הגמרא שכל חפץ שביד התינוק בטל הוא אליו, ואין זה נחשב כלל שהגדול מטלטלו ולכן אבן מותר לפי שאין חשש שיגביהנו ואילו דינר אסור שמא יגביהנו. אבל השתא שאמר ר' ינאי שבאמת שום חפץ לא בטל לתינוק, אלא שבאבן הותר משום געגועין, אם כן יש לכאורה להתיר גם בדינר שהרי מה לי אם יבוא להגביהנו, והרי בלאו הכי התרנו טלטול המוקצה. ועל זה תירצה הגמרא שמכל מקום יש לחלק בין טלטול בידיים לטלטול כאשר הוא ביד התינוק, ולכן שייך לגזור דלמא נפיל ואתי לאתויי וזה דווקא בדינר.

לאחוז ילד ביד כשהוא מהלך ברגליו ובידו דינר

נחלקו הראשונים