סוף זמן קריאת שמע של ערבית
| משנה: | ברכות א א |
| בבלי: | ברכות ב א, ד א-ב, ח ב, ט א |
| ירושלמי: | ברכות א א |
| רמב"ם: | קריאת שמע א ט |
| שולחן ערוך: | אורח חיים רלה ב-ג |
עד מתי בלילה אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית, לכתחילה ובדיעבד.
מחלוקת התנאים והכרעת הבבלי
במשנה (ברכות א א) הובאה מחלוקת תנאים עד מתי ניתן לקרוא קריאת שמע של ערבית. לדעת רבי אליעזר ניתן לקוראה עד סוף האשמורה הראשונה (סוף השליש הראשון של הלילה), לדעת חכמים עד חצות הלילה, ולדעת רבן גמליאל עד עמוד השחר.
ובגמרא (ברכות ד א) מובא שחכמים סוברים בעיקרא דדינא כרבן גמליאל, שזמן קריאה הוא כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו עד סוף הלילה, אלא שעשו סייג לדבריהם ואמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. וכראיה לזה מביאה הגמרא ברייתא (ד ב), האומרת שחכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהיה אדם בא לביתו ואוכל קימעא וישן קימעא וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. לכן הקדימו את זמן הקריאה כדי שיכנס מיד לבית הכנסת ויקרא קריאת שמע ויתפלל.
ברש"י (ד א ד"ה חכמים וד"ה אי) מבואר שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא במשמעות הפסוק "בשכבך", שלדעת רבי אליעזר פירושו כל זמן שבני אדם עוסקים לילך ולשכב, והמאחרים ביותר ישנים בשליש הלילה, ולכן רק עד זמן זה ניתן לקרוא ק"ש. ואילו לדעת רבן גמליאל כוונת הפסוק היא כל זמן שבני אדם שוכבים, ואם כן ניתן לקרוא כל הלילה, עד עלות השחר. ובדעת חכמים הסתפקה הגמרא, והכריעה שסוברים כרבן גמליאל במשמעות הפסוק, אלא שעשו סייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה כנ"ל.
עוד במשנה (ברכות א א) מובא שבניו של רבן גמליאל באו מבית המשתה בלילה אל אביהם ואמרו לו שטרם קראו קריאת שמע של ערבית. אמר להם רבן גמליאל שכל זמן שלא עלה עמוד השחר רשאים הם לקרוא, לפי שמה שאמרו חכמים עד חצות אינו אלא להרחיק את האדם מן העבירה.
ובגמרא (ט א) מובא שאף שבניו ידעו מה דעת אביהם בענין זה, מכל מקום באו ושאלוהו האם הלכה כחכמים בזה, שיחיד ורבים הלכה כרבים ואין להם לקרוא אחר חצות, או שמא גם חכמים סוברים כמותו בעיקרא דדינא ואינם חולקים אלא לענין סייג, שרק לכתחילה יש לקרוא עד חצות, אבל בדיעבד מותר לקרוא עד עלות השחר. ועל זה ענה להם רבן גמליאל, שחכמים סבורים כמותו אלא שעשו הם סייג ולכן מותרים וצריכים הם לקרוא כעת.
מגמרא זו מבואר לכאורה שכולם מודים שהלכה כחכמים, אלא שאומר רבן גמליאל שגם לפי חכמים מותר וצריך בדיעבד לקרוא על עלות השחר. אלא שזה סותר לכאורה גמרא אחרת לעיל (ח ב), שבה להדיא פוסק רב יהודה בשם שמואל שהלכה כרבן גמליאל.
להלן יתבאר שישנן שתי אפשרויות בראשונים ליישוב הסתירה.
דרך ראשונה היא לומר שמה שפסק שמואל הלכה כרבן גמליאל, זהו רק לאפוקי מדעת ר' אליעזר שאומר שזמן קריאת שמע הוא רק עד סוף האשמורה הראשונה, אך לא לאפוקי מדעת חכמים שסוברים גם הם כמותו שזמן קריאת שמע הוא עד חצות ובדיעבד על עלות השחר. ולפי דרך זו הלכה כחכמים לכתחילה וכרבן גמליאל בדיעבד.
דרך שניה היא לומר ששמואל פסק כרבן גמליאל שמותר לקרוא לכתחילה עד עלות השחר, ודלא כחכמים, וזה שלא כמו שענה רבן גמליאל לבניו שהלכה כחכמים, שהוא לא אמר כן אלא לבניו, אבל לדידן הלכה כמותו. לפי אפשרות זו, ניתן לומר ששמואל סבור שחכמים חולקים על רבן גמליאל רק לכתחילה אבל בדיעבד מודים לו, וכמו שאמר רבן גמליאל לבניו, או אפשר לומר שחכמים חלוקים על רבן גמליאל גם בדיעבד וסוברים הם שאין לקרוא כלל קריאת שמע אחר חצות, אלא שלדידן קיימא לן כרבן גמליאל.
הכרעת הירושלמי
בירושלמי (ברכות א א) מוכרעת הלכה כחכמים, וכן אמר ר' יסא לחבריו, שאם רוצים הם לעסוק בתורה במשך הלילה, צריכים הם להיזהר לקרות קריאת שמע קודם חצות.
בהמשך שואל הירושלמי, איך עשה רבן גמליאל מעשה והורה לבניו לעשות כמותו בעוד חכמים חלוקים עליו, והרי מצאנו תנאים אחרים, ר' מאיר ור' עקיבא, שאף שחלקו על חכמים לדינא, מ"מ למעשה לא עשו אלא כחכמים וביטלו דעתם.
תירוץ אפשרי שמעלה הירושלמי, רוצה לומר שכיון שזו רק קריאת שמע, אין זה אלא כשינון בעלמא שמותר לשנן אף אחר חצות, אך מיד נדחה, שהרי אם כן נתיר לקרוא אף לאחר עלות השחר.
אלא מתרץ הירושלמי, ששונה המקרה של בניו של רבן גמליאל, שם כבר אי אפשר לעשות כחמים שהרי כבר עבר הזמן, ולכן הורה להם רבן גמליאל לקרוא כדעתו. מה שאין כן במחלוקות של ר' מאיר ור' עקיבא עם חכמים, שם יכולים הם לעשות כחכמים.
עולה מדברי הירושלמי שרבן גמליאל וחכמים פליגי אהדדי, והלכה היא כחכמים. וזהו דלא כהכרעת הבבלי לכאורה, ויתבאר להלן.
מחלוקת הראשונים אם הלכה כרבן גמליאל או כחכמים
כבר נתבאר לעיל שנחלקו הראשונים האם הלכה כרבן גמליאל ולא כחכמים, ומותר לכתחילה לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר, או דלמא הלכה כרבן גמליאל וכחכמים שצריך לקרוא לכתחילה עד חצות, ורק בדיעבד עד עלות השחר.
שיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם
הרי"ף (א ב) ציטט דברי רב יהודה בשם שמואל שהלכה כרבן גמליאל ולכאורה פשטות דבריו מורים שהלכה כרבן גמליאל לגמרי, שמותר לכתחילה לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר, ואין צורך בסייג. אמנם בהמשך דבריו כתב שדברי רבן גמליאל שאמר עד עלות השחר, הם בדיעבד, שהרי חכמים אמרו סייג לדבריהם שלא יהא אדם בא מן השדה וכו'. כלומר נראה מדברי הרי"ף שגם רבן גמליאל לא אמר דבריו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה יש לקרוא קודם חצות, וכן למד הרשב"א מדברי הרי"ף.
אמנם הרמב"ן במלחמות (ב א) מטה את דעת הרי"ף לומר שגם לכתחילה מותר לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר, אלא שלקיים מצוות חכמים יש לו לקרוא עד חצות, שאם יעבור עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה חייב מיתה.
הרמב"ם (קריאת שמע א ט) כתב להדיא שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד חצי הלילה, ורק אם עבר ואיחר קורא עד עמוד השחר, שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה. מבואר שפוסק כחכמים, או שסובר כהרי"ף שגם רבן גמליאל לא התיר אלא בדיעבד אבל גם הוא מודה שבעינן סייג. ויש להעיר שבפירוש המשניות כתב הרמב"ם שהלכה כרבן גמליאל, ואם לא נאמר שחזר בו, צריך לומר שסובר שגם רבן גמליאל סובר שיש לעשות סייג עד חצות, וכדעת הרי"ף. אמנם לא כל כך משמע כן בפירוש המשניות שם.
הסמ"ג (עשין יח) הסכים לדברי הרמב"ם וכתב להדיא שהלכה כרבן גמליאל, שהוא בעצם לא חולק על חכמים, לפי שהם לא אמרו כן אלא להרחיק את האדם מן העבירה.
כן היא גם דעת הראבי"ה (כה), והסמ"ק (קד), רבנו ירוחם (ג ב כג ב ד"ה החלק השני), ואבודרהם (קריאת שמע ד"ה ועד אימתי) שלכתחילה יש לקרוא ק"ש עד חצות משום סייג, אבל עיקר זמנה עד עלות השחר, ומלשונם נראה שגם הקריאה אחר חצות אינה נחשבת דיעבד אלא לכתחילה, ורק שמשום סייג יש לקרוא קודם חצות. גם המאירי (ב א ד"ה ולענין פסק) הכריע כהרמב"ם וסייעתו, אלא שהוא כתב במפורש שהקריאה שאחר חצות היא בדיעבד.
שיטה זו מקבלת חיזוק גם מדברי הירושלמי שפסק הלכה כחכמים, ואפשר ליישבו עם הבבלי שאין מחלוקת בין חכמים ורבן גמליאל, אלא רק בינם לבין ר' אליעזר. וכן כתב להדיא הראבי"ה (כה) שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, לפי שחכמים לא נחלקו אלא לענין סייג, וכמו שאומר רבן גמליאל לבניו, וכן העיר המאירי (ב א ד"ה ולענין פסק) כחיזוק להכרעתו.
מחלוקת הבית יוסף והבית חדש בהבנת שיטת הרמב"ם
כתב הבית יוסף (אורח חיים רלה ד"ה אבל הרמב"ם) בביאור שיטת הרמב"ם והסמ"ג שפסקו כחכמים, שזמנה לכתחילה הוא מיד בצאת הכוכבים, ונמשך הזמן עד חצות. ומה שנפסק בגמרא שהלכה כרבן גמליאל, זה רק לאפוקי מרבי אליעזר, ולומר שמשמעות "בשכבך" היא כל זמן שכיבה, אולם הסייג שקבעו חכמים לא נדחה, והלכה כמותם, שיחיד ורבים הלכה כרבים. נמצא לפי שיטתם, שלדעת ר"ג אפשר לקרוא ק"ש לכתחילה עד עלות השחר, ואילו לדעת חכמים יש לקרותה לכתחילה מיד בצאת הכוכבים עד חצות הלילה, ורק בדיעבד עד עלות השחר. ופסקו הרמב"ם והסמ"ג הלכה כחכמים.
אמנם הבית חדש (ו ד"ה אבל הרמב"ם) תמה על הב"י שלפי פירושו בחינם פסקה הגמ' כר"ג, שהרי הלכה לגמרי כחכמים. לכן כתב ביאור אחר בדבריהם, שאמנם לא נחלקו חכמים ור"ג בתחילת זמן ק"ש, שהוא מצאה"כ ועד חצות, וחייב לקוראה לכתחילה עד חצות, אך נחלקו כאשר לא קרא עד חצות, האם בדיעבד רשאי לקוראה. לדעת חכמים אינו רשאי מחמת הסייג, ואם יקרא לא יצא ידי חובתו, ואילו לדעת ר"ג רשאי לקוראה בדיעבד עד עה"ש, והלכה כמותו. ומה ששאלו בניו של ר"ג את ר"ג מהי סברת חכמים, והשיב להם שסוברים כדעתו לעניין משמעות "בשכבך", היה זה כדי לומר להם שמבחינת זמן החיוב אין ביניהם מחלוקת, ולא עבר הזמן, ואף שלשיטת חכמים הפסיד את המצווה בגלל הסייג, מ"מ לא מצו חכמים לפוטרו מק"ש לאחר חצות, והלכה כר"ג.
גם בשאגת אריה (ד) כתב מדנפשיה לפרש כן בדעת הרמב"ם. אבל בהמשך דבריו (ד"ה ונחזור לענייננו) דוחה פירוש זה, שלא ייתכן שחכמים ימנעו קיום מצוות עשה מחמת הסייג. שלא מצאנו שביטלו חכמים עשה אלא במקום שיש חשש איסור בקום עשה, אבל הכא אין סברה לגזור ולבטל מצוות קריאת שמע רק מפני החשש שמא לא יקרא.
גם בביאור הגר"א (יג) כתב בדעת הרמב"ם שחכמים סוברים שאין לקרוא אחר חצות אף בדיעבד, והביא לזה ראיה מדברי הירושלמי, שמבואר שם שאחר חצות לא יכלו בני רבן גמליאל לעשות כחכמים, ולכן הורה להם רבן גמליאל לעשות כוותיה אף שיחידאה הוא לעומתם. והוסיף הגר"א שאף שבבלי לא משמע כן, מ"מ הרמב"ם הכריע כרבן גמליאל בדיעבד, לפי שהוא תמיד נוטה אחר הירושלמי.
שיטת הרא"ש והרשב"א וסייעתם
הרא"ש (ברכות א ט) כתב, שכיון שנפסקה הלכה כרבן גמליאל, אין צורך להחמיר ולקרוא עד חצות אלא אפשר לכתחילה לקרוא עד עלות השחר, שהרי גם חכמים לא חלקו עליו אלא בסייג. וסיים הרא"ש שמכל מקום לאכול ולשתות אסור לפני שיקרא ויתפלל שמא תחטפנו שינה, כמבואר בברייתא הנ"ל.
מבואר מדברי הרא"ש שהוא פוסק כהברייתא בדף ד:, וכן הביאה בשלמותה להדיא לעיל (א ד), שאסור לאכול ולשתות ולישון קודם קריאת שמע, ואף שהגמרא הביאה ברייתא זו כהסבר להבנת דעת חכמים, ומשמע שאתיא אליבא דחכמים, מכל מקום אין זה סותר את דברי רבן גמליאל שלכתחילה מותר לקרוא עד עלות השחר ואין צורך לעשות סייג לקרוא עד חצות, וכמו שיבואר להלן בדברי הרשב"א.
כן היא גם דעת הרשב"א (ט א ד"ה ובני), שכתב שמתוך דברי רבן גמליאל מוכח שגם חכמים אינם חולקים שמותר לקרוא אחר חצות בדיעבד, אלא שנחלקו עליו בלכתחילה שלדעתם צריך להקדים ולקרוא עד חצות משום סייג. והוסיף הרשב"א שכיון שנפסקה הלכה כרבן גמליאל, ממילא אף לכתחילה מותר לקרוא אחר חצות. וכתב שאף שרבן גמליאל הורה להם לעשות כחכמים, זהו מפני שהם לא היו עושים כדעת יחיד, אבל מ"מ לדידן איפסקא הלכה כרבן גמליאל.
עוד כתב הרשב"א שם, שיש הבדל בין התעכבות מלקרוא מפני שעסוק במלאכתו או שקורא ושונה בתורה, לבין שמתעכב מלקרוא מפני שאוכל וישן כמובא בברייתא, שלאכול ולשתות ולישון אסור אף קודם חצות, ובזה אף רבן גמליאל מודה, מפני שדברים אלו מביאים לידי פשיעה, אך להתעכב בקריאה מסיבות אחרות אפשר לחכמים עד חצות ולרבן גמליאל עד עלות השחר. ומביא לזה ראיה מן הירושלמי, שר' יוסא אמר לחבריו שיש להם לקרוא ק"ש קודם חצות אם הם עוסקים בתורה, מבואר שלימוד תורה לא חשיב פשיעה.
ומה שהברייתא מובאת בגמרא כסיוע לדברי חכמים, הוא מפני שלמדה הגמרא שכשם שעשו חכמים סייג מלאכול ולשתות קודם חצות, כן עשו סייג שלא להמתין כלל מלקרוא אחר חצות לפי שפעמים יחשוב אדם שלא עלה עמוד השחר אף שעלה כבר, אבל לרבן גמליאל אין ללמוד מזה לזה, שאף שעשו סייג שלא לאכול ולשתות, מ"מ לא עשו סייג מלהתעכב מלקרוא אחר חצות לפי שאינו מצוי לטעות בזה.
כדברים האלו העתיק להלכה גם הריטב"א (ט א ד"ה מעשה), שאוחז בשיטה זו לפסוק להלכה כר"ג שמותר לכתחילה להמתין מלקרוא עד סמוך לעלות השחר, ולא אסרה הברייתא אלא לאכול ולשתות, אבל בעוסק במלאכתו או לומד מותר. וכן דעת הטור (אורח חיים רלה), וכן משמע גם בספר החינוך (תכ) ובריא"ז (פסקים א א ב) שכתבו רק עלות השחר, ולא הזכירו קריאה לכתחילה עד חצות.
בבית יוסף (אורח חיים רלה ד"ה ומ"ש רבנו ואפילו לכתחילה) כתב שגם דעת התוספות (ד ב ד"ה וקורא) כדעת הרא"ש והרשב"א, שהתוספות כתבו שמהברייתא משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה, אין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל, ומדייק הב"י שדווקא לאכול סעודה הוא דאסור, אבל אם רוצה להמתין מלקרותה, רשאי, ואפילו כל הלילה וכמו שכתב הרשב"א. ובבאור הלכה (רלה ד"ה וזמנה) כתב שזו גם דעת תוספות רבי יהודה.
שיטת תלמידי רבנו יונה
בתלמידי רבנו יונה (א א ד"ה וחכמים) מפרש את מחלוקת רבן גמליאל וחכמים כשיטת הרא"ש והרשב"א שלא פליגי אלא לעניין סייג, ולרבן גמליאל ליכא סייג דעד חצות. אבל סובר רבנו יונה שלכולי עלמא יש לקרוא קריאת שמע לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, כמו ששנינו בברייתא, שלא יהא אדם בא מן השדה וכו'. ולפי זה כל מחלוקתם של רבן גמליאל וחכמים היא רק לענין דיעבד, שלחכמים אף שביעבד אין לקרוא אחר חצות, ולר"ג שרי בדיעבד.
היוצא מזה, שאף שרבנו יונה מפרש את מחלוקת התנאים כשיטת הרא"ש והרשב"א, שפליגי לענין סייג, מ"מ הסייג של חכמים שלא לקרוא אחר חצות הוא לא רק לכתחילה אלא אף בדיעבד, ולכן יוצא שלמעשה סובר רבנו יונה כהרמב"ם ואף מחמיר ממנו - שקריאת שמע אחר חצות (ולשיטתו כבר אחר צאת הכוכבים) היא רק בדיעבד.
ושואלים שם, שאם מדין תורה יכול לקרוא ק"ש עד חצות, איך חכמים יאמרו לו שלא לקרוא, ויבטלו בזה מצווה מן התורה. ומתרצים שאכן קורא גם אחר חצות, אלא שעושה כן בלא ברכות, שכיון שהברכות הם מדרבנן, יכולים חכמים למנוע ממנו לברך ברכות שהם תקנו. ועל כל פנים מקבל שכר על הקריאה, שכן יצא יד"ח מדין תורה. ובשם רבנו יונה כתבו שאינו רשאי לקרוא ק"ש אחר חצות כלל, ואם קראה לאחר מכן אין לו שכר, לפי שיכולים חכמים לפוטרו ממצוות עשה משום סייג או משום המצווה עצמה.
אמנם בסוף דבריהם מכריעים שעל כל פנים הלכה כרבן גמליאל, ולכן לכתחילה יש לקרוא קריאת שמע מיד בצאה"כ, ובדיעבד רשאי לקרותה עד עלות השחר.
בספר שאגת אריה (ד ד"ה ונחזור לענייננו) תמה על רבנו יונה, איך יבטלו חכמים מצוות עשה רק משום חשש שמא לא יקרא, ועוד שהרי גם לרבנו יונה אם עבר על הסייג ואכל ושתה לאחר צאת הכוכבים, האם נאמר לו שלא יקרא.
סיכום שיטות הראשונים
נמצינו למדים שנחלקו רבותינו הראשונים בהלכה למעשה, מתי הוא סוף זמן קריאת שמע, שלדעת הרא"ש, רשב"א, ריטב"א, ריא"ז, טור, תוספות רבי יהודה, תוספות (אליבא דהבית יוסף), רשאי לקרוא לכתחילה עד עה"ש. לשיטתם גם אין איסור לעסוק בדברים אחרים בצאת הכוכבים קודם שיקרא, מלבד אכילה ושתיה.
דעת רבנו יונה שצריך לקרוא לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, ואין לו לעסוק בשאר דברים קודם הקריאה, אמנם בדיעבד רשאי לקוראה עד עלות השחר.
דעת הרמב"ם, סמ"ג, ראבי"ה, סמ"ק, רבנו ירוחם, המאירי ואבודרהם שלכתחילה יקרא עד חצות, ואם נתעכב רשאי לקרוא עד עלות השחר. וכן היא פשטות דעת הרי"ף.
שיטת ההלכה
הכרעת השלחן ערוך
השלחן ערוך (אורח חיים רלה ג) כתב שלכתחילה יש לקרוא קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, אמנם זמנה עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד עמוד השחר יצא ידי חובתו.
מבואר שפסק כהרמב"ם וסייעתו, אלא שהוסיף שיש לקראה לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, וזהו על פי מה שביאר בבית יוסף (ד"ה אבל הרמב"ם) שכיון שחכמים עשו סייג עד חצות, מזה נלמד שעיקר מצוותה מיד בצאת הכוכבים, וכמו שכתב רבנו יונה. גם בביאור הגר"א (ד"ה לכתחילה) ציין לתלמידי רבנו יונה, וכתב שאין מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל אלא לענין דיעבד, אבל לכתחילה מודו, ואף רבן גמליאל סובר כהברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה וכו'. כלומר שהסייג של עד חצות כולל גם את הזהירות לקרוא מיד בצאת הכוכבים.
דעת השאגת אריה
בשאגת אריה (ד ד"ה הילכך הדבר ברור) כתב לחלוק על השלחן ערוך, ופסק כדעת הרא"ש והרשב"א, שלכתחילה רשאי לקרוא ק"ש עד עה"ש. והאריך להוכיח שדעת חכמים היא שאם לא קרא קודם חצות, קורא אחר חצות, ודלא כרבנו יונה, ואם כן רבן גמליאל שחולק סובר שמותר אף לכתחילה אחר חצות, וכיוון שנפסקה הלכה כמותו, רשאי להמתין מלקרוא עד עלות השחר, ודלא כהשלחן ערוך, שאם כדבריו היה לה לגמרא לפסוק כחכמים ולא כרבן גמליאל.
בשערי תשובה (ז) הביא דבריו, וכתב שאין לעשות כן אלא כשיש צורך בדבר.
פסיקת המשנה ברורה והאחרונים
ובבאוה"ל (ד"ה וזמנה") צידד בדעת השו"ע, שהלכה כרמב"ם וסמ"ג, והציע אפשרות נוספת להסביר את דבריהם, שר"ג מודה לחכמים שלכתחילה עושים סייג עד חצות, וחולק במשנה רק על ר' אליעזר, ויוצא שאין מחלוקת כלל בין חכמים לר"ג. וזה שפסקו בגמ' הלכה כר"ג, אף שחכמים לא חולקים עליו, זה מכיוון שחכמים לא פרשו את דבריהם שהחצות הוא רק משום סייג, ואמרה הגמ' שהלכה כר"ג ולא כר"א, אולם לעניין הסייג הלכה כחכמים וכר"ג, שאין הם חולקים. וכתב שם בסוף דבריו, שאף שהלכה כדברי השו"ע ולא כשאגת אריה, מ"מ בשעת הדחק, כגון שמלמד תורה לאחרים וכיו"ב, רשאי לסמוך על שיטת הרא"ש לאחר עד אחר חצות. וכן כתב בדברי חמודות. וכתב במ"ב (רלה, כז) שלכתחילה יקרא מיד בצאה"כ, אולם אם מתאחר, כל שקורא לפני חצות, אין איסור, אלא שלא נקרא זריז (וזה עפ"י מה שכתב בסעיף כו, שמשום זריזים מקדימים למצוות יש לקרוא מיד בצאה"כ, וכפי שנראה להלן). ובפסקי תשובות (רלה, ט) כתב עפ"י נימוקי או"ח, שאם עוסק בתורה אין צריך להפסיק כדי להתפלל, גם אם התחיל ללמוד אחר צאה"כ (כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת). וכן כתבו בשו"ע המקוצר (נא, ב) ובפניני הלכה (תפילה כה, ח). וכן יכול להמתין למנין שבו יוכל לכוון יותר, או כדי להתפלל ברוב עם הדרת מלך, וכן אם עוסק בצרכי ציבור (עפ"י בית ברוך על הח"א). ומביא שם (הערה 63) את דברי הציץ אליעזר, שלדעת הרמב"ם העוסק בצרכי ציבור הוא כעוסק בת"ת לרבים, ולפי זה יכול לכתחילה לאחרה עד אחר חצות. ובשו"ע המקוצר (נא, ב) כתב, שאם יש לפניו מצווה, אע"פ שאינה עוברת, יעשה המצווה ואח"כ יתפלל. ובלא כל הסיבות הנ"ל יש לקרוא מיד בצאה"כ, ויתפלל במניין הכי מוקדם לשם כך. אולם כבר כתב ערוה"ש ללמד זכות על כך שרבים אינם מדקדקים בכך. ובשע"ת היקל להמתין עם הקריאה עד עה"ש כשיש צורך בדבר. ובילקוט יוסף (רלה, ב) כתב שכבר פשט המנהג ברוב תפוצות ישראל שאין ממתינים לזמן ר"ת לעניין ק"ש, ומיד בצאה"כ שלנו קוראים ק"ש, וסיים שם שמכל מקום המחמיר בזה תבוא עליו הברכה.
ביאור המשנה ברורה ובאר הגולה בדברי השו"ע לקרוא לכתחילה מיד בצאה"כ
ולגבי טעמו של השו"ע בפסיקת ההלכה, שלכתחילה יש לקרוא מיד בצאה"כ, כתב במ"ב (רלה, כו), שהוא משום שזריזים מקדימים למצוות, ומשמע שהוי רק מצווה מן המובחר, ולפי מה שאנחנו כתבנו, השו"ע סובר כך משום שמבין כך את הסייג של חכמים, כלומר זהו מדינא ממש. ואכן כך תמה עליו בהלכה ברורה, והציע שאולי לדעת המ"ב גם דין זריזים מקדימים למצוות הוא דין גמור ולא רק מצווה מן המובחר. אולם לפענ"ד עדיין צ"ע, שגם אם ברמת החיוב כתב המ"ב כשו"ע, דהיינו חיוב מדינא, מ"מ היה למ"ב לכתוב את טעמו של השו"ע, דהיינו סייג חכמים כדי שלא יפשע. ואין לומר שבחר לו המ"ב אחת משתי הסיבות שיוצרות את החוב מדינא, זריזין שמקדימים למצוות וסייג חכמים, שיותר היה לו לכתוב את הטעם שכתב הבית יוסף בדעת הרמב"ם וסמ"ג, משום הרחקה, ולפענ"ד צ"ע. ובבאר הגולה הביא כמקור לדברי השו"ע שלכתחילה יקרא מיד בצאה"כ, את דברי רבנו יונה, שאליבא דכל התנאים לכתחילה יקרא מיד בצאה"כ. ולפענ"ד גם דבריו צ"ע, שמדוע הביא את דברי רבנו יונה כמקור לדברי השו"ע, והרי השו"ע פסק הלכה זו עפ"י הרמב"ם והסמ"ג, ולא הסתמך רק על רבנו יונה, שאם לא כן, תקשה קושיות ערוך השולחן (רלה, יח), שכיצד בחר השו"ע לנקוט אליבא דרבנו יונה לגבי הלכה זו, שיש לקרוא לכתחילה בצאה"כ, שרבנו יונה דעה יחידאית היא, שמהרמב"ם וסמ"ג אין זה מבואר. אכן לפי מה שכתבנו, הב"י הבין את שיטת הרמב"ם והסמ"ג כך שלכתחילה יש לקרוא מיד בצאה"כ, ולכן כך פסק להלכה, ולא הסתמך על דעת רבנו יונה. ואם כן אין מקום לתמיהת ערוה"ש, ואף שאולי הוא חולק עליו בביאור דברי הרמב"ם וסמ"ג, מ"מ אין מה לתמוה עליו אחר שכך הבין את דבריהם. ואם כן נראה שהיה לבאר הגולה להביא כמקור לפסק ההלכה של השו"ע את הרמב"ם והסמ"ג. ואולי לא חש לקושיית ערוה"ש, והעדיף להביא את דברי רבנו יונה שכתב דבריו בפירוש, וגם אליבא דכל התנאים.
דין הנאנס ולא קרא ק"ש לפני עלות השחר
דעת רשב"י בדין הנאנס, וביאור דבריו בגמרא בשני אופנים
ולעניין הנאנס ולא קרא ק"ש עד עה"ש, הובאה ברייתא בגמרא (ח, ב): "תניא רשב"י אומר: פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עה"ש, ואחת לאחר שיעלה עה"ש, ויוצא בהן יד"ח, אחת של יום ואחת של לילה", ובגמרא שם מסקינן שזמן זה נחשב לילה, וזה שיוצא בזמן זה יד"ח ק"ש של יום, זה משום שיש אנשים שקמים בזמן זה, ולכן שייך לומר "ובקומך" בזמן זה (רש"י שם). ואמר רב אחא בר חנינא אמר ריב"ל, שהלכה כרשב"י. ומובאת שם לישנא אחרת, שמה שאמר רב אחא בר חנינא בשם ריב"ל שהלכה כרשב"י, היה זה לגבי ברייתא שאמר רשב"י בשם רבי עקיבא: "פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן יד"ח, אחת של יום ואחת של לילה", ומסקינן שזמן זה נחשב יום, וזה שיוצא יד"ח בק"ש של לילה, זה משום שיש אנשים שישנים בזמן זה, ולכן שייך לומר "בשכבך" בזמן זה (רש"י שם). ואמר שם רבי זירא: ובלבד שלא יאמר השכיבנו. ורב יצחק בר יוסף אמר שם, שמה שאמר רב אחא בר חנינא שלדעת ריב"ל הלכה כרשב"י, לא בפירוש נאמר, אלא למדנו זאת ממקרה שבו השתכרו שני חכמים בהילולא דבריה דריב"ל, ובאו לפניו ואמר להם: כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק.
מחלוקת התוספות והרא"ש בביאור הלישנות שבגמרא
ובתוספות (ד"ה "לא לעולם ליליא הוא") הקשו בלישנא קמא, שאם זמן זה הוא לילה ובכל זאת יוצא יד"ח ק"ש שחרית, מדוע לא חידש רשב"י שלפעמים אדם קורא ק"ש פעמיים בלילה אחד, אחר עה"ש, ולפני הנץ החמה, ויוצא יד"ח ערבית ושחרית. ותרצו, שכוונת הגמ' באומרה שזה לילה, הייתה לשאר מצוות שניתן לקיימן רק ביום, כמו ציצית ותפילין, ובהן אינו יוצא יד"ח בזמן זה, אולם לעניין ק"ש הוי רק זמן יום (ודווקא מזמן שיכיר בין תכלת לכרתי, כדלקמן ט, ב, שלפני כן ודאי לא שניתן לקרוא ק"ש דשחרית), שיש אנשים שקמים בשעה זו, ולא יוצא ק"ש דערבית כלל בזמן זה. וכן מקשה התוספות על לישנא בתרא, בד"ה "לעולם יממא הוא", שמדוע לא חידש ר"ש בשם ר"ע שפעמים קורא אדם פעמיים בלילה אחד ויוצא יד"ח ערבית ושחרית. ותירץ גם בזה, שהוי יום לעניין שאר מצוות, כגון תפילין וציצית, שיוצא בהן ביום, אך לעניין ק"ש הוי זמן של ק"ש דערבית בלבד, דקרי ביה "בשכבך", ואילו בק"ש דשחרית לא יוצא כלל. ולפי זה מבואר שנחלקו שתי הלישנות, שלדעת הלישנא הראשונה ניתן לקרוא ק"ש דשחרית בין עה"ש לנה"ח (משיכיר), ולא ניתן לקרוא ק"ש דערבית, ולדעת הלישנא השנייה ניתן לקרוא ק"ש דערבית בזמן זה, ולא ניתן לקרוא ק"ש דשחרית. וכן נחלקו לעניין שאר מצוות הנוהגות ביום, כציצית ותפילין, שלפי לישנא קמא א"א לקיימן בזמן זה, ולפי לישנא בתרא אפשר לקיימן בזמן זה. ודעת בעל המאור כדעת התוספות, שהלישנות חלוקות ביניהן, שללישנא א' רשאי לקרוא בזמן שבין עה"ש לנץ החמה רק ק"ש דשחרית, וללישנא ב' רשאי לקרוא רק ק"ש דערבית, ופסק שם כלישנא ב', והוסיף שאף שהמאחר ק"ש של ערבית לא עושה כראוי, מ"מ גם אם איחר ועלה עה"ש, אף אם עשה כן במזיד, רשאי לקרוא ק"ש קודם שעלה הנץ החמה.
אולם הרא"ש אינו סובר כתוספות וכבעל המאור. בלישנא הראשונה, במילים "לעולם ליליא הוא", הוא אומר, שבלשון העולם נקרא זמן זה לילה, אע"פ שיוצא בהן יד"ח מצוות היום, כתפילין וציצית, כפי שכתוב סמכת מגילה (כ, א), שכולם שעשאן משעלה עה"ש יצא, מ"מ זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה יעשה מצוות אלו אחר הנץ החמה, משום שזמן זה נראה כלילה. וכן הוא אומר שלעניין ק"ש יכול להיקרא לילה למי שנאנס ולא קרא לפני עה"ש, ויוצא בו יד"ח, אך גם משמש כיום במקום הצורך, כגון למי שצריך להחזיק בסוסו בדרך, מכיוון שיש אנשים שקמים בזמן זה. ומקשה הרא"ש, שאם יוצא יד"ח ק"ש של ערבית אחר שיעלה עה"ש, היה לרשב"י לומר במפורש חידוש זה, שהוא גדול יותר מאשר מה שאמר שפעמים שקורא ק"ש פעמיים בלילה אחד ויוצא יד"ח פעמיים. ומתרץ, שרצה רשב"י לחדש שקורא ק"ש פעמיים- סמוכות זו לזו- ויוצא בהן יד"ח פעמיים, ולכן הוצרך לומר שקורא פעם אחת קודם עה"ש ופעם אחת אחרי, שאם יארע שיצטרך לקרוא גם של ערבית וגם של שחרית בזמן זה שבין עה"ש לנץ החמה, זה ודאי א"א, שסתרי אהדדי. וממשיך הרא"ש ומסביר את לישנא בתרא, שהמילים "לעולם יממא הוא", משמעותן שבלשון העולם נקרא זמן זה יום, וכן לגבי המצוות שמצוותן ביום, ניתן בדיעבד לקיימן בזמן זה, אולם רשאי לצאת יד"ח ק"ש דלילה אם נאנס, מכיוון שיש אנשים ששוכבים בזמן זה. ומסכם הרא"ש ואומר שכך לא סותרות ברייתות אלו. ומוסיף, שגם מה שאמר ר"ג לבניו שאם לא עלה עמוד השחר הם חייבים לקרוא, זה דווקא משום שלא נאנסו, אולם אם היו אנוסים, היו יכולים לקרוא עד הנץ החמה. ויוצא מדברינו שנחלקו התוספות ובעל המאור עם הרא"ש בביאור שתי הלישנות. לדעת התוספות ובעל המאור חלוקות שתי הלישנות, שללישנא א' הזמן שבין עה"ש לנץ החמה הוי יום לעניין ק"ש, ומכונה לילה לעניין שאר מצוות הנוהגות ביום, ולכן ניתן לקרוא בו ק"ש דשחרית, ואילו בק"ש דערבית לא יוצא יד"ח בזמן זה גם אם נאנס, ולדעת לישנא ב' זמן זה הוי לילה לעניין ק"ש, ומכונה יום לעניין מצוות הנוהגות ביום, וניתן לקרוא בו ק"ש דערבית, ובק"ש דשחרית לא יוצא יד"ח גם אם נאנס (התוספות כתב כן בפירוש, וכן נראה לומר בדעת בעל המאור). ולדעת הרא"ש אין נפקא מינא הלכתית בין לישנא א' ללישנא ב', ולדעת שתיהן, אם נאנס, רשאי לקרוא ק"ש דערבית בזמן זה, ובק"ש דשחרית יוצא יד"ח במקום הצורך. וכל החלוקה בין שתי הלישנות היא בשאלה האם זמן זה מכונה לילה בפי האנשים (דעת לישנא א') או שמכונה יום (דעת לישנא ב'). אולם הרא"ש מסייג ואומר שאינו רשאי לקרוא בזמן זה גם ק"ש דערבית וגם ק"ש דשחרית בשום מצב. בנוסף לכך, מדברי התוספות נראה שרשאי לקרוא ללישנא א' ק"ש דשחרית בזמן שבין עה"ש לנץ החמה גם שלא באונס, ואפילו אם הזיד (למעשה ציין בדבריו שדווקא מזמן שיכיר בין תכלת לכרתי רשאי), וכן ללישנא ב' רשאי לקרוא ק"ש דעברית בזמן שבין עה"ש לנץ החמה גם שלא באונס, ואפילו לכתחילה, שכן אם אין לקרוא כלל ק"ש של הזמן האחר, משמע שזמן זה מיוחד לק"ש הזו, ועוד שלא כתב בדבריו שרק באונס מותר לו לקרוא בזמן זה, בניגוד לרא"ש שכתב זאת במפורש, וכן בעל המאור כתב כן בפירוש, שרשאי לקרוא ק"ש אחר שעלה עה"ש גם אם הזיד, ופסק כאמור כלישנא בתרא. וגם הריא"ז כתב שיוצא יד"ח אם קורא ק"ש דערבית גם אחר עה"ש, קודם הנץ, גם אם לא נאנס. וכן כתב בהלכה ברורה (רלה, כה) בדעת תוספות רי"ד, שמכיוון שלא חילק בין נאנס ללא נאנס, משמע שסובר שגם כשלא נאנס יוצא ידי חובה. אמנם קצת תמוה לי למה לא הזכיר הבירור הלכה שם את דעת תוספות שסובר, שגם הוא לא מחלק בין נאנס ללא נאנס.
דעת הרי"ף והרמב"ם בביאור דברי רשב"י
והרי"ף כתב, שמה שאמר רשב"י שיוצא יד"ח ק"ש דערבית בזמן שבין עה"ש לנץ החמה הוא דווקא בשעת הדחק, כגון שיכור או חולה, אך העושה כן במזיד או בפשיעה לא יוצא יד"ח, וראייתו מהמקרה המובא בגמ' בשני התלמידים שלא קראו משום שהיו בהילולא, ולכן הייתה זו שעת הדחק, ורק משום כך הורה להם רבי יהושע בן לוי לסמוך על רשב"י, ונימק זאת בכך, שכדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. ומה שאמר רשב"י שיוצא יד"ח ק"ש דשחרית לאחר שעלה עה"ש, זה לא לכתחילה, אלא בדיעבד או בשעת הדחק, כגון שהשכים לצאת לדרך וכיו"ב. וביאר רבו של רבנו יונה, שדווקא כשיודע שהשיירה הולכת במהרה ולא ימתינו לו כלל כך שלא יוכל לומר ק"ש, אך אם יש לו אפשרות יכול לקוראה בדרך, ואז יקרא אותה בזמנה לכתחילה (עפ"י המבואר בדף ל, א, שהמשכים לדרך מחכה עד זמן ק"ש וקורא). ולפני כן כתב הרי"ף שכל דברי רשב"י, בין לישנא א' ובין לישנא ב', הם להלכה. ומכאן הסיק תר"י שלדעת הרי"ף שתי הלישנות אינן חלוקות, שכן אם כל מה שאמר הוא להלכה, ודאי שלא יכולה להיות מחלוקת בדבריו. ויוצא שהרי"ף והרא"ש הם בדעה אחת, מלבד הבדל אחד, שלדעת הרא"ש הקורא ק"ש דשחרית יוצא רק בשעת הדחק, ולדעת הרי"ף יוצא בדיעבד גם אם הזיד. וכדעת הרי"ף כך דעת הרמב"ם, שכתב (הלכות ק"ש א, יב): "מי שהקדים וקרא ק"ש של שחרית אחר שעלה עה"ש, אע"פ שהשלים קודם שתנץ החמה, יצא ידי חובתו, ובשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך קורא לכתחילה משעלה עמוד השחר". מבואר בדבריו ברישא של דבריו שאם קרא בדיעבד בזמן זה, יצא יד"ח, גם אם לא הייתה זו שעת הדחק, וכן כתב בכסף משנה שם, שדברי הרמב"ם הם כדברי הרי"ף. ולעניין ק"ש דערבית בזמן זה כתב כמו הרי"ף והרא"ש (שם א, י). וכן דעת הרשב"א, וכתב שאפילו סמוך לנץ ממש רשאי לקרוא ק"ש דערבית, ודווקא אם נאנס, אבל אם עבר במזיד, או אפילו אם פשע, אינו יוצא. ומוכיח זאת מהמעשה שמובא במשנה לגבי בניו של ר"ג, שאמר להם שחייבים לקרוא משום שלא עלה עמוד השחר, ומשמע שאם היה עולה לא היו יכולים לקרוא, והם וודאי לא היו שוגגים גמורים, אלא פשעו, שנמשכו אחר המשתה. ובט"ז ביאר את ההבדל שבין בניו של ר"ג לבין שני התלמיד שהיו בהילולת בנו של רבי יהושע בן לוי, שנחשבו בגמר לאנוסים, שבניו של ר"ג לא השתכרו אלא רק שהו במשתה, ולכן היו שוגגים הקרובים למזידים, משא"כ אותם תלמידים שהיו בהילולת בנו של ריב"ל, שהם השתכרו לפני תחילת זמן ק"ש, והיו שוגגים גמורים. ומכאן מסיק הט"ז שאם נשתכר אדם אחר זמן ק"ש אין זה אונס, ולא יוכל לקרוא אלא רק עד שיעלה עמוד השחר.
ביאור נוסף של התוספות בסוגיה
ובהמשך דבריו של התוספות בד"ה "לעולם יממא הוא" הקשה, שרשב"י אמר דבריו אלה בשם ר"ע, אולם ר"ע בהמשך הגמ' (ט, ב), אמר שזמן ק"ש דשחרית הוא משיכיר בין חמור לערוד, משמע שגם לפני הנץ החמה רשאי לקרוא ק"ש, ולמה לא יוצא ידי חובה בק"ש דשחרית בזמן זה. ותירץ, שבאמת שתי מימרות אלה בשם ר"ע הן של שני תאנים שחלוקים ביניהם בדעת ר"ע. והביא אפשרות נוספת לתירוץ, שהוי יום גם לעניין ק"ש, ולא רק לגבי המצוות הנוהגות ביום, וזאת מכיוון שיש אנשים שקמים בשעה זו. ולפי תירוצו השני הוא אינו חולק על הרא"ש, לפחות בביאור הלישנא השנייה, ומודה לו שניתן לקרוא גם ק"ש דשחרית בזמן זה, ובלבד שלא יקרא באותו זמן גם של לילה וגם של יום, כדברי הרא"ש. וגם הרא"ש התייחס לקושייה שהקשה תוספות לגבי רבי עקיבא, ובתירוצו הראשון תירץ כפי שתירץ התוספות בתירוץ הראשון, ששני תנאים הם אליבא דר"ע. ובתירוץ השני כתב, שזה שנאמר כאן אחר הנץ החמה לאו דווקא הוא, שה"ה קודם הנץ, שכן כבר מזמן שיכיר בין חמור לערוד רשאי לקרוא ק"ש דשחרית לכתחילה, ונקט הנץ החמה כדי לומר שלאחר הנץ החמה אינו יכול לקרוא ק"ש של ערבית גם אם נאנס.
דעת רש"י לגבי ברכת השכיבנו לאחר עה"ש ודעת תוספות והרי"ף
ולגבי מה שאמר שם בגמרא רבי זירא, שאם קורא ק"ש דערבית בזמן זה שבין עה"ש לנץ החמה, לא יאמר השכיבנו, כתב רש"י: "הקורא ק"ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו, שאין עוד זמן תחילת שכיבה, אלא זמן סוף שכיבה". כלומר, הוא מפרש שדברי רבי זירא אינם מסובים על הזמן שבין עה"ש לנץ החמה, אלא על הזמן שלפני עה"ש, שעליו כאמור אמר רשב"י שיוצא יד"ח אם קורא סמוך לעה"ש, ובא רבי זירא ואומר שמכל מקום לא יאמר השכיבנו. ונמצא לפי רש"י, שאף שמובאים דברי רבי זירא אחרי הלישנא השנייה, שדנה בזמן ק"ש דערבית בין עה"ש לנץ החמה, מ"מ הם מוסבים על הלישנא הראשונה, שדנה בזמן ק"ש דערבית גם בזמן שלפני עה"ש. וכן משמע מספר הרוקח (כך כתב בהלכה ברורה רלה, כו). ותמהו התוספות (ד"ה "ובלבד") על רש"י, שלפני עה"ש ודאי הוי זמן שכיבה, ולמה שלא יאמר השכיבנו. ועוד, שלא סביר לומר שר' זירא אמר דבריו אחרי הלישנא השנייה והתכוון ללישנא הראשונה, שאם כן היה לו לומר דבריו אחרי הלישנא הראשונה. ולכן מביא תוספות את פירוש השר מקוצי, שאכן דיבר ר"ז על הזמן שבין עה"ש לנץ החמה, שבו לא יאמר השכיבנו, שאינו זמן שינה. וכן נראה מדברי הרי"ף, שכתב את דברי רבי זירא אחרי הלישנא השנייה, ומשמע שדווקא בין עה"ש לנץ החמה לא יאמר השכיבנו, אך לפני עה"ש וודאי שיאמר. וכן דעת הרמב"ם (א, י), ולכך נטה הרא"ש. וכן כתב ראבי"ה, והוסיף שאת שאר ברכות ק"ש יאמר, וכן כתב המרדכי. ורבנו פרץ והרשב"ץ הציעו שרש"י במילים "סמוך לעמוד השחר" התכוון לומר שכשקורא אחר עלות השחר לא יאמר השכיבנו, ונמצא שאינו חולק על תוספות, וכל הלילה עד עה"ש אומר השכיבנו.
דעת רי"ץ גיאות בעניין ברכת השכיבנו
וכתב ר' יצחק אבן גיאת, שבזמן זה אמנם לא יאמר השכיבנו, אך יתחיל מ"ותקננו בעצה טובה מלפניך", כלומר רק את תחילת הברכה לא יאמר, שהרי צריך לומר שתי ברכות לפני תפילת עמידה, ושתיים לאחריה. וטען כנגדו הרא"ש, שאם כדבריו היה לגמרא לפרש זאת, כשם שפירשה בפרק שני (יד, ב), שאם לא אמר 'אני ה' אלהיכם' אינו צריך לומר 'אמת', ומפרשת שם הגמרא מה צריך לומר. וכדעת הרא"ש פסקו המאירי, רבנו ירוחם וספר הבתים. ומחידושי הרשב"א משמע שמסכים לרבי יצחק אבן גיאות, שכן הביא דבריו בשתיקה (כ"כ בהלכה ברורה רלה, כו), וכן דעת הרשב"ץ. ורבנו מנוח הביא עצה שיאמר השכימנו במקום השכיבנו, אך כתב שמסוגיית הגמרא משמע שלא אומר את כל הברכה. וכתב שם שכן משמע מרש"י וראב"ד.
סיכום ההלכה למעשה
ובבואנו לפסוק הלכה לעניין ק"ש של ערבית, נמצינו למדים שנחלקו רבותינו בשני עניינים. עניין ראשון הוא השאלה האם יוצא ידי חובה בק"ש בזמן שבין עה"ש לנץ החמה, והאם יוצא רק כשנאנס או גם כשלא נאנס. לדעת התוספות ובעל המאור, ללישנא א' אינו יוצא ידי חובה, גם אם נאנס, וללישנא ב' יוצא ידי חובה, ויוצא ידי חובה גם אם לא נאנס. ובעל המאור כאמור פסק כלישנא השנייה. וכן דעת ריא"ז ותוספות רי"ד, שיוצא גם אם לא נאנס. ולדעת הרי"ף, רמב"ם, רא"ש ורשב"א אין מחלוקת בין לישנא א' ללישנא ב', ויוצא ידי חובה לדעת שתיהן רק אם נאנס, כגון שהיה חולה או שיכור, אבל אם עבר במזיד ולא קרא, או אפילו אם פשע, לא יוצא ידי חובה גם בדיעבד. וכן נפסק בטוש"ע (רלה, ד), וכן הלכה. ושכחה אינה בכלל אונס, וכן מי שהיה טרוד בעסקיו וכדו' לא הוי אונס (פס"ת רלה, יא בשם הלבוש ודה"ח. והוסיף שם בפס"ת, שמשמע ממ"א [תרפז] שאונן שיצא מאנינותו לאחר עה"ש ולפני הנץ, הוי אונס). וכאמור לעיל כתב הט"ז, שאם השתכר אחר שהגיע זמן ק"ש, שוב אינו נחשב שוגג גמור, אלא פושע הוא, ויוכל לקרוא עד עה"ש לכל המאוחר. אולם באליה רבה ובמאמ"ר חולקים עליו, וסוברים שמכיוון שסבר שיש עוד שהות כך שיפוג יינו, נחשב לאנוס אם בזמן שלפני עה"ש היה שיכור, ויוכל לקרוא אחר עה"ש, קודם הנץ, ורק אם נשתכר זמן מועט קודם עה"ש, שא"א שבזמן זה תפוג שכרותו, לא הוי אונס ולא יצא יד"ח. וכדעה זו פסק במ"ב (רלה, לא). ובפסקי תשובות (רלה, יא) הביא מחלוקת, האם אדם שהלך לישון מעט ובדעתו לקום ואח"כ להתפלל וחטפתו שינה והתעורר אחר עה"ש, האם הוי אונס ויוכל לקרוא ק"ש בברכותיה אחר עה"ש, קודם הנץ (שולחן הטהור), או שלא נחשב אונס (חסד לאלפים). ובהלכה ברורה (רלה, כז) הסיק שאם לא קרא ק"ש קודם עה"ש, ולא היה אנוס, אך שלרוב הראשונים ולדעת השו"ע אינו יוצא ידי חובה גם בדיעבד, מ"מ מכיוון שיש סוברים שיוצא יד"ח גם כשלא היה אנוס, ראוי להחמיר שיקרא ק"ש בלי ברכותיה, ומ"מ את הברכות לא יאמר אחר עה"ש. ובטעם ההלכה שרק אם נאנס יכול לקרוא ק"ש של ערבית אחר עה"ש, ביאר המ"ב (רלה, ל), שאף שיש אנשים ששוכבים בזמן שבין עה"ש לנץ החמה, וקרינן בו "בשכבך", ולכאורה היה אמור לצאת בו יד"ח גם אם לא נאנס, מ"מ חכמים ביטלו זמן זה כקנס למי שהתאחר כל כך, ולכן אינו יוצא שוב יד"ח אא"כ נאנס. ובשעה"צ כתב שם, עפ"י פמ"ג, שפשוט שאם ירצה לקרוא ק"ש בלא ברכות כקורא בתורה, רשאי. ובטוב רואי (נ"ה) למרן הרב קוק ביאר, שמהתורה זמן ק"ש של ערבית עד עה"ש, וחכמים תקנו למי שנאנס שישלים עד הנץ החמה.
ועניין שני הוא ברכת השכיבנו בזמן זנה שבין עה"ש לנה"ח, שלדעת רש"י והרוקח לא יאמר אותה אם קורא ק"ש דערבית סמוך לעלות השחר (ולדעת רבנו פרץ והרשב"ץ ברש"י אפשר לומר שרש"י לא סובר כן), וברור שלאחר עה"ש, אם נאנס וקורא ק"ש, אינו מברך אותה. ולדעת שאר הראשונים, אם קורא ק"ש לפני עה"ש אומר השכיבנו, ואם קורא לאחר עה"ש, קודם הנץ החמה, לא יאמר השכיבנו. וגם כאן נחלקו, שלדעת ר' יצחק אבן גיאת, חידושי הרשב"א ורשב"ץ מברך מ"ותקננו בעצה טובה מלפניך", ולדעת הרא"ש, המאירי, רבנו ירוחם וספר הבתים לא יאמר כלל השכיבנו, וכן כתב רבנו מנוח שמשמע מרש"י ומראב"ד. וכן נפסק בטוש"ע (רלה, ד), וכן פסקו האחרונים (אליה רבה, ערך השולחן, מג"ג, חסד לאלפים, מ"ב רלה, לב, ערוה"ש, כה"ח, הובאו כל אלה בשער הציון בהלכה ברורה). וכתב הרמ"א עפ"י המרדכי, שאת שאר הברכות, וכן מ'אמת ואמונה' ועד לפני 'השכיבנו', יאמר. ובהלכה ברורה (רלה, כו) כתב, שלכאורה היה לנו לפסוק הלכה שלא נברך השכיבנו גם קודם עה"ש, כדעת רש"י, שספק ברכות להקל. ותירץ, שמכיוון שרבנו פרץ והרשב"ץ העלו סברה לבאר את רש"י כך שסובר שיש לברך קודם עה"ש, ובצירוף העובדה שלרוב רובם של הראשונים, וכן לדעת השו"ע, יש לברך קודם עה"ש, משום הכי לא חוששים לספק ברכות, ומברכים. [[[קטגוריה:ברכות ד:]]