הפעלת נכס בשבת על ידי נכרי

מקורות
משנה:	עבודה זרה א ט
בבלי:	עבודה זרה כא ב, מועד קטן יב א
ירושלמי:	שבת א ח
רמב"ם:	שבת ו טו
שולחן ערוך:	אורח חיים רמג

נכס שבבעלות ישראל, באילו תנאים אפשר יהיה להפעילו בשבת על ידי נכרי.

השכרת נכס

מרחץ

המשנה (עבודה זרה א ט) אוסרת להשכיר מרחץ לגוי, מפני שהמרחץ נקראת על שם ישראל, וביאר רש"י (כא א ד"ה מפני) שכשהגוי יסיק את המרחץ בשבת, יאמרו הרואים שישראל ציווה את הגוי לעשות כן ובשליחותו הוא עושה כן. ומשמע מדבריו שיש איסור עצמי להפעיל מרחץ על ידי גוי, וכן משמע בדברי המאירי על הגמרא (עבודה זרה כא ב ד"ה כלל הדברים) שכתב שאף שאין שליח לדבר עבירה, זה אינו שייך בגוי שאינו בר ציווי, ולכן אסור.
אבל הרמב"ם (ו יג) את האיסור בפרק של דיני אמירה לנכרי, שבזה כתב טעם לאיסור (ו א) משום שמא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות כן מעצמו. משמע דליתא איסור עצמי בעצם הפעלת המרחץ על ידי גוי.
מכל מקום אפילו להשכיר, שאינו עושה בשליחות ישראל, אלא רשאי לפתוח ולסגור את המרחץ על דעת עצמו מתי שרוצה, אפ"ה אסור משום חשש הרואים.

שדה

הגמרא (עבודה זרה כא ב) מביאה ברייתא בשם רשב"ג ששדה מותר להשכיר לנכרי, ומבארת הגמ' שם הטעם, לפי שהרואים תולים שהנכרי הוא אריס בשדה ולא שכיר יום, כלומר שמקבל את שכרו לפי אחוזים, ולכן גם מה שעובד בשבת, אין הוא עושה זאת לצורך ישראל, אלא לצורך עצמו. מה שאין כן במרחץ שאין מעסיקים בו פועלים באריסות לפי תפוקת המרחץ, אלא רק בשכר יומי, הרי שמה שעושה בשבת הוא בשליחותו של ישראל.

אמנם תוספות הביאו בשם הר"ם פירוש מחודש לגמרא זו, שבשדה כיון שהנכרי אינו נוטל מעות בשכרו אלא בגוף הקרקע, הרי הוא כשותף. מה שאין כן במרחץ שנוטל מעות בשכרו, שהרי אי אפשר ליטול בגוף המרחץ, אינו דומה לשותף ואסור. ולפי"ז יוצא שאף אם יקח הנכרי את המרחץ באריסות, כלומר שיקבל רווחים לפי תפוקת המרחץ, אסור. מה שאין כן לפי הפירוש הפשוט, שהסכימו לו רוב ככל הראשונים, אם לוקח מרחץ באריסות יהיה מותר, ויתבאר להלן.

והסכימו הראשונים שלא שדה בלבד הוא שמותר, ולא מרחץ הוא שאסור, אלא הכל לפי מנהג המקום והזמן, שאם הוא דבר שדרך העולם להעסיק בו פועלים באריסות מותר להשכירו לגוי שעושה בו מלאכה בשבת, לפי שאין לחשוש לרואים. ואילו דבר שאין דרך העולם להעסיק בו באריסות אלא רק לפי יום, אסור להשכירו, לפי שהרואים יאמרו ששלוחיו הם ועל דעתו הם עושים.

כתב הטור בשם רב האי גאון, שאם השכיר את המרחץ לשנים הרבה ונתפרסם הדבר, מותר, ושכן נהגו היתר בבבל. והוסיף הטור שהרא"ש כתב שלפי"ז נהגו במדינותם שכל מי שיש לו מרחץ או תנור, אינו שוכר פועלים להפעילו, אלא משכירו לזמן ממושך בדבר ידוע, והשוכר נוטל רווחי המרחץ או התנור, הרי שגם מרחץ חזר להיות דינו כשדה. כלומר הרא"ש הבין בדברי רב האי שיש להתיר שכירות המרחץ, היכא שאין חשש הרואים. אבל המהר"י אבוהב בהגהותיו לטור כתב בכוונת רב האי שדווקא כשהשכיר את המרחץ לכמה שנים מותר, משום דדמי למכר, וקלא אית ליה וליכא למיחש לרואים. ולפי"ז אפשר שבשאר שכירות אין להתיר.

אריסות וקבלנות

מבואר מתוך הגמרא בעבודה זרה שם שאריסות מותרת, כלומר שאם נותן את השדה לאריס נכרי שיקבל אחוזים ברווחי השדה, והאריס עושה מלאכתו בשבת, אין צריך למחות בידו, ואף לא לנכות מחלקו את שכר השבת. ומבואר הטעם ברמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) לפי שזה דומה לקבלנות שהגוי קיבל על עצמו את כל העבודה, וכתב הר"ן (בדפי הרי"ף ו ב ד"ה ומהא, ובחידושים שבת מו ב ד"ה ומהא) שאף שיש לישראל מזה הנאה ליכא איסור, אא"כ מוטל גם על הישראל אחריות המלאכה, כגון בשותפים.

כתב הרמב"ן שם שמקצת הגדולים הסתפקו לגבי פורני האם מותר לתת אותו באריסות לנכרי שעושה בה מלאכה בשבת. והכריע הוא לאסור, לפי שאין היתר אלא בדבר שדרכו בכך, כגון בשדה, מה שאין כן פורני שאין דרך לתתו באריסות ולכן אסור אף להשכירו. אבל סיים שבעל מתיבות התיר בפורני וריחיים כדין שדה.