קטגוריה:כל הנושאים

שבת דף צ ע"ב

בענין ספיה לקטן

כתבה המשנה ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו, וכתבה על זה הגמרא ותנא קמא סבר לא, מאי טעמא דילמא אכיל ליה.

וכתב רש"י (ד"ה דילמא אכיל) ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד א) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וכוונת ר"י לאיסור ספיה, וכ"כ ההגהות אשר"י.

והנה מקור הדין הוא בגמרא יבמות (דף קיד א) שכתבה שם הגמרא לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא) לא תאכילום – ומשמע דהיינו להאכיל ממש, אמנם ממה שכתב רש"י בסוגיין נראה שיש גם איסור להניח לפניו שמא יאכל.

ויש לדון בזה שהגמרא (יבמות סוף דף קיג ב) מביאה רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו (תרגום: ר' יצחק בר ביסנא נאבדו לו מפתחות בית המדרש ברשות הרבים, בשבת בא לפני ר' פדת מאר לו לך קח קטן וקטנה ויטיילו שם ואם ימצאו את המפתחות יביאו אותם), אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין בי''ד מצווין להפרישו, עד כאן הגמרא, ומשמע שמותר להביא הקטן למקום המפתח על אף שיודע שיעבור איסור.

ויותר מזה כתב הרשב"א שם שמותר להביא הקטן אל הנבילה על אף שיודעים שיאכל ממנה, ויש לעיין שבפשטות נראה שכל האיסור הוא להאכיל את התינוק אך להניח את האיסור שרי ולא כרש"י שאסר לתת ליד התינוק משום איסור ספיה לקטן.

ובאמת עיין במלוא הרועים שביאר שאין שייכות בין סוגייתנו כלל לאיסור ספיה לקטן, אלא שתנא קמא סבר שאין מצניעים חגב טמא מת לקטן שמא יאכל – מפני שאביו אינו רוצה בזה שבנו יאכל איסור, ולכך אין מטמין בשבילו, ואולי אפשר לדייק כן גם מהרבינו חננאל.

ולדבריהם לא קשה מאומה, אך לרש"י צריך ביאור מה החילוק בין סוגייתנו לסוגיא ביבמות.

ובפשטות היה מקום לחלק בין אם נותן בידו ממש שנחשב ספיה, לבין אם רק מניח לפניו שלא נחשב לספיה, שרש"י כאן כתב שהאיסור בנותן לידיו, ושם אינו נותן ביד הקטן ממש.

אך היותר נראה לבאר בזה שיש חילוק בין אם מביא הקטן אל האיסור, לבין אם מביא האיסור אל הקטן, שכשמביא את האיסור אל הקטן – במעשהו מעורר את הקטן לראות האיסור ולהתעניין בו וגורם לקטן לאכול את האיסור, [ויותר מזה שהקטן מבין שצריך לעשות משהו עם מה שהביאו לפניו]. אך כשמביא הקטן אל האיסור אינו מראה לקטן את האיסור אלא הקטן מגלה את האיסור לבד, ואינו נחשב שמאכיל את הקטן באיסור. ולכן בגמרא ביבמות וברשב"א שהמקרה הוא שמביא התינוק אל האיסור אין בזה איסור של ספיה לקטן, אך בסוגייתנו מדובר שמביא את האיסור לתינוק ולכן אסר רש"י מצד איסור ספיה.

והנה בגמ' לקמן (שבת קכא א) כתבה המשנה אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. וביארה הגמרא שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו, אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו.

וביארו הרשב"א והריטב"א שהאיסור של קטן שעושה לדעת אביו הוא מצד איסור ספיה.

ויש לעיין שלפי מה שנתבאר כל האיסור הוא כשמביא את האיסור לקטן, וכאן הרי אין מביא את המים או האש אל הקטן, ובוודאי שאינו נותן בידו את המים לכבות את האש, וא"כ איזה שייכות יש בין זה לאיסור ספיה.

אמנם המעיין ברש"י (יבמות קיד א ד"ה בעושה על דעת אביו) וז"ל שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו.

ומשמע ממרש"י שמדובר שהאב צופה בו וצפיה זו הוי כספיה שנחשב שמצווהו לעשות.

ולאחר העיון בדברי הריטב"א נראה שאף הוא הבין שהכיבוי כאן נחשב כאלו האב אומר לו לאכול, או כמאכילו בידים ממש, וז"ל פירוש שהוא בן דעת ודעתו לעשות נחת רוח לאביו, וכגון שאביו עומד עליו דחשבינן כאילו הוא עושה ברשותו ובמצותו, והא דכו"ע אסור ואפילו באיסורים דרבנן, דאפילו איסורים דרבנן נהי שאין בית דין מצווין להפרישו אסור להכין לו או לומר [לו] שיאכל, וכש"כ שאסור להאכילו בידים כדכתיבנא התם (יבמות קי"ד א'), ומכאן ראיה לדברינו, דהא כיבוי לרבי שמעון דקיי"ל כותיה איסורא דרבנן, ואסור כשהוא עושה לדעת אביו, וכש"כ דאסור להאכילו איסורים דרבנן בידים.

אך צריך ביאור שהנה המרדכי (פ' כלל גדול סי' שס"ט) הביא מהר"מ שיש איסור דרבנן לאכול עוגה שעליה אותיות, וכתב על זה במרדכי שלגבי קטן אין לחוש – שקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווים להפרישו היכן שלא ספינן ליה בידים. ובפשטות נראה שמדובר אף בהניח לפני הקטן ולאו דווקא באופן שהקטן לקח את העוגה מעצמו, ואפילו כך לא אסר זה מדין ספיה, [וכן ביאר בספר ארחות שבת (פרק כד הערה רג) בדבריו].

אמנם היה מקום לומר שהמרדכי למד בסוגייתנו כשיטת המלוא הרועים שאין בסוגיא כלל שייכות לדיני ספיה, אך אי אפשר לומר כך שהמג" אברהם הביא דברי המרדכי (בסימן שמ סק"ה), ומאידך בסימן שמג ד הביא את שיטת הרש"י ואם נאמר שהמרדכי חולק על רש"י ולמד הסוגיא כמלוא הרועים א"כ המג"א סתר משנתו שמחד גיסא הביא דברי המרדכי ומאידך הביא את רש"י.

ואולי אפשר לתרץ על פי מה שכתב בשו"ע הרב, (סימן שמג י) שיש חילוק בין הלכות שבת לשאר איסורי אכילה, שדבר שאסור בחפצא אסור לתת לפני הקטן, אך לענין שבת שהחשש שמא הקטן יעשה מלאכה מותר לתת לפניו ולא הוי ספיה אף אם יודע שעתיד לעשותה.