עיקר וטפל בברכות

מקורות
משנה:	ברכות ו ז
בבלי:	ברכות מא א, מד א
רמב"ם:	ברכות ג ה-ז
שולחן ערוך:	אורח חיים ריב א-ב

משנה וגמרא

המשנה (ברכות ו ז) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל.
דין דומה מובא בתוספתא (ברכות ד יג) שאם הביאו לפניו אורז ויין, מברך על האורז ופוטר את היין, צנון ונובלות, מברך על הצנון ופוטר את הנובלות.

כתבו הראשונים שאף על גב ששנינו כבר שאם ברך על הפת פוטר את הפרפרת, מ"מ חידשה המשנה כאן שאפילו פת שהוא דבר חשוב, אם הוא טפל אין מברכים עליו. כן כתבו התוספות (ד"ה מברך), רבנו יונה (לב א), הריטב"א ועוד, וכן כתבו הטור (אורח חיים ריב) והשלחן ערוך (ריב א) לדינא.

הגמרא (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת.

ביאור הראשונים

שיטת רש"י וסייעתו

רש"י (ד"ה פירות) מפרש, שפירות ים כנרת חשובים הם מן הפת. וכן העתיק בפסקי הרי"ד (מד א ד"ה מתני'). משמע ברש"י שפירות גינוסר הם מקבילים למליח של המשנה, והאוכלם עם פת מברך עליהם ולא על הפת. וכוונת הגמרא לומר שדווקא פירות גינוסר הם חשובים יותר מן הפת, ובהכי צריך להעמיד כוונת המשנה שדיברה על מליח. ולפי זה, הגדרת טפל ועיקר הוא על פי החשיבות, שאם יש דבר חשוב מן השני, עליו מברכים אפילו שהטפל הוא פת. וכן הסביר המאירי (מד א ד"ה אמר המאירי) בדעת רש"י, שהפירות נעשים עיקר הסעודה.
כן למד גם הפרי חדש (אורח חיים ריב א) בדעת רש"י. אמנם הצל"ח (מד א ד"ה ומי) ביאר את דעת רש"י כשיטת תלמידי רבנו יונה או כשיטת התוס' המובאים להלן.
רבנו ירוחם כתב בקצרה לפרש (אדם וחוה טז ב קמג ד), שפירות גינוסר הם עיקר לגבי פת ולא מליח אחר. משמע קצת כרש"י וסייעתו, שכוונת הגמרא לומר שמליח האמור במשנה הכוונה לפירות גינוסר, וכל דבר אחר אינו טפל לפת.

שיטת התוספות וסייעתם

לעומתו מסבירים התוספות (ד"ה באוכלי) שאוכלי פירות אלו היו אוכלים את הפירות שהיו מתוקים במיוחד, ולאחר מכן היו אוכלים מליח כדי להשיב את הלב מפני המתיקות. וכדי שלא יהיה מלוח מדי, היו אוכלים אחר כך פת כדי לעדן את המליחות.
ומעירים התוספות שבאמת ראוי היה לברך על הפירות עצמם ולפטור גם את המליח וגם את הפת, אלא שהמשנה מדברת בכגון שלא אכל את הפירות באותו מעמד ולכן לא פטרו ברכתם את המליח. או שכשאכל את הפירות לא היו שם עדיין המליח והפת, וממילא אין ברכת הפירות פוטרתן. כפירוש התוספות פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות, שהמליח נועד להסיר מתיקות הפירות, ולכן אין מטרה באכילת הפת אלא מפני שאינם יכולים לאכול המליח לבדו. וכן פירשו רבנו עובדיה מברטנורא ותוספות יום טוב. וכן הוא בספר הפרדס (שער תקון ברכות ד"ה גרסינן התם בפרק כיצד מברכים).
בתוספות הרא"ש (מד א ד"ה באוכלי) הביא כדברי התוספות, אבל הוסיף בסוף דברי רבנו חננאל שזהו דווקא כשאת המליח אפשר לאכול בלא פת, ולכן הוי עיקר כשאוכלו עם הטפל. משמע שכאשר את העיקר אי אפשר לאוכלו בלא הטפל, יש לברך גם על הטפל. ולכאורה זהו היפך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה.

בשו"ת קול אליהו ישראל (א יא) הוכיח מהגמרא כשיטת התוספות, שודאי אין כוונת הגמרא 'ומי איכא מידי', להקשות דלא משכחת שום דבר טפל לפת אלא פירות גינוסר, שאם כן הרי זה סותר דברי המשנה שדיברה על מליח. אלא כוונתה להקשות - שהרי אין כוונת אדם לעשות מליח לעיקר לעומת פת שהרי הוא מזיק, אלא ודאי דמיירי באדם שהוכרח לאכול המליח, עד שהפת נעשית טפלה אפילו למליח. אך אם אוכל מליח תחילה כעיקר, זה מלתא דלא שכיחא. אלא על כרחך באוכלי פירות גינוסר. וזהו כפירוש התוספות.
כעין זה כתב לבאר בגמרא גם בשו"ת תפארת אדם חיים (ו ד"ה והנה), וכתב להוכיח שגם שיטת רש"י היא כן, ודלא כשיטת רבנו יונה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (ברכות ג ז) כתב שאם היה צריך לאכול דג מליח, ואכל עמו פת כדי שלא יזיק לגרונו וללשונו, מברך על המליח ופוטר את הפת.
בלחם משנה שם דייק מלשון הרמב"ם שכתב 'צריך לאכול', שכוונתו שאכל קודם לכן פירות מתוקים וצריך כעת לאכול מליח להסיר המתיקות. וזהו כפי שפירש במשנה וכפירוש התוספות. וכן רמז בביאור חדש על הרמב"ם. וכן פירש הדברי חמודות (בדפי הרא"ש ו קכו).

בשו"ת תפארת אדם (ו ד"ה אבל הרמב"ם) כתב לדייק שהרמב"ם חלוק על רש"י, שלפי רש"י דווקא באוכלי פירות גינוסר הדין כן שהפת נעשית טפלה, וזהו מפני חשיבותם, אך לפי הרמב"ם כל שנצרך לאכול מליח מחמת דבר מתוק שאכל, פוטר הוא את הפת בברכתו. והגמרא שנקטה אוכלי פירות גינוסר, אורחא דמילתא נקט.

שיטת רבנו יונה

רבנו יונה (לב א) כתב פירוש ממוצע בין שני הפירושים, וביאר שפירות גינוסר מחמת מתיקותם אינם נאכלים אלא עם מלח, ולכן אוכלים אותם עם פת. נמצא שהפת טפילה לפירות. כלומר הוא לא מפרש שהמליח אלו הפירות עצמם (כדמשמע ברש"י ובתוס' רי"ד), אלא שמביאים גם מליח בשעת אכילת הפירות וכדעת התוס'. אלא שרבנו יונה מפרש שהפת טפילה לפירות ולא למליח וכדעת רש"י (ובזה נשמר מקושיית התוס' מדוע לא לברך על הפירות שהם העיקר ולפטור הפת), וכן פירש הריטב"א (מד א).

דעת הטור והשלחן ערוך

בטור (אורח חיים ריב) כתב כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על המליח ופוטר את הפת. וכן העתיק השלחן ערוך (ריב א).

המהרש"ל בהגהותיו הקשה על הטור, שבדברי הגמרא מבואר היפך דבריו, שהגמרא אומרת שליכא מציאות של אכילת מליח ופת, כאשר המליח עיקר, ולכך הוצרכה להעמיד בפירות גינוסר. ואילו הטור שהשמיט הא דפירות גינוסר, ואיירי באוכל רק מליח ופת, היאך אומר שהפת עיקר? כעין זה הקשו גם בדברי חמודות הלר (בדפי הרא"ש ו קכו), והפרי חדש (ריב א).
בבית חדש (ב) הסכים לקושיית המהרש"ל, וגם כתב שמנהג העולם כשמלפתים פת בהערינ"ג, ומברכים על הפת ולא על המליח אפילו שהמליח הוא עיקר הסעודה. ותירץ הב"ח שהטור מדבר במקרה שאינו אוכל את המליח לרצונו, אלא הוצרך לאכולו מפני איזה אוכל או משקה אחר, וכעת אוכל פת כדי שלא יזיקנו המליח, וזהו כדעת הרמב"ם שכתב 'צריך לאכול', אלא שהטור לא דק בלשונו. וכן תירץ הדברי חמודות שם.
ודעת הבית חדש להלכה (ב ד"ה ולענין הלכה) שיש לחשוש לשיטת רבנו יונה ורש"י שאין חשוב לעומת פת אלא פירות גינוסר, ולכן אם אוכל מליח ופת, לא יברך על המליח ויפטור את הפת, אלא ישתדל להביאם לפניו קודם שיברך על הפירות, ואז יפטור אותם בברכת הפירות, דבזה אף לשיטת התוספות יוצא ידי חובה. גם הפרי חדש (ריב א) הסכים לתירוץ הדברי חמודות והב"ח, שהטור והשלחן ערוך לא דקו בלשון הרמב"ם, אבל סובר הפר"ח להלכה שלא כמותם, אלא כהב"ח וכפשט רש"י, שדווקא פירות גינוסר חשובים מפת, אבל דג מלוח ושאר דברים אינם חשובים דים כדי לעשות את הפת טפל.

הטורי זהב (ב) כתב לתרץ שהגמרא מדברת באופן שנאלץ לאכול המליח מחמת הפירות, אבל דעת הטור ושולחן ערוך, הוא שאפילו אוכל המליח לרצונו, פוטר הוא את הפת, ובתנאי שאוכל את הפת רק כדי לעדן המליחות שלא יזיקנו, שאז מברך על המליח ולא על הפת, אך אם אוכל הערינ"ג ופת, מברך על הפת לפי שאינו בא למנוע נזק בגרונו.
כדבריו כתב הרב אליה רבה (ב) לתרץ בדעת הטור והשו"ע, שהם סוברים שפירות גינוסר לאו דווקא אלא הוא הדין דג שמלוח הרבה, פוטר הוא את הפת (והסביר כן גם בדעת רבנו ירוחם ורבנו יונה). אמנם זהו דווקא כשאוכל הפת כדי שלא יזיקנו המליח, אבל האוכלים הערינ"ג עם פת, ודאי הפת עיקר.
בשו"ת קול אליהו ישראל (א יא), מצדד לומר להלכה כשיטת התוספות שמיירי באוכל פירות ואחר כך אכל מליח, והוסיף שבמליח אינו מצוי לאוכלו בלא פירות ולעשותו עיקר, ואם נמצא כן, בטלה דעתו אצל כל אדם. אמנם לא ברור מדבריו, אם יש בנמצא דברים אחרים שהפת תהיה טפלה להם, מלבד מליח שאחר פירות גינוסר. ובשו"ת תפארת אדם חיים (ו ד"ה הגם) הביא דבריו וחלק עליהם, וסובר הוא לדינא בדעת הטור מרן שכל שאוכל מליח ועושהו עיקר, ואינו אוכל את הפת אלא שלא יזיקנו, אינו מברך אלא על המליח. וכתב שכן היא גם דעת הרמב"ם שלא הזכיר דווקא אוכלי פירות גינוסר, אלא דיבר בסתם שאכל דבר מתוק, ואם כן אין הטעם מחמת חשיבות הפירות (וכשיטת התוספות), אלא מפני המליח, ובזה אין נפקותא אם הוכרח לאכול המליח מחמת המתיקות, או שאוכלו לרצונו.

המשנה ברורה (ג) הכריע כדעת הבית חדש וסייעתו שדווקא אם נצרך לאכול מליח מחמת דבר האחר, הוא דפוטרת ברכתו את הפת. אבל אם אכל את המליח לרצונו, אף שאוכל פת שלא יזיקנו, יש לברך על הפת.
בשו"ת יביע אומר (ז לב) כתב לחלוק על מסקנתו, והכריע כדעת הרב תפארת אדם וסייעתו, שכל שאוכל דבר שהוא עיקר, בין מליח בין מתוק, מברך עליו ופוטר את הפת, אפילו לא הוכרח לאכול המליח מחמת מתיקות הפירות. וכתב שכן נראה מדברי המאירי ועוד ראשונים.

אוכלן יחד או אחד אחרי השני

הרמב"ם (ברכות ג ה) כותב שזהו כלל בברכות - כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין שהיא מעורבת עם העיקר ובין שאינה מעורבת.

גם הרא"ש (ו כו) כתב שאין לומר שהצנון פוטר את הזית רק כאשר אוכלן יחד, אלא אפילו אוכלן זה אחר זה, פוטר העיקר את הטפל. וכן פסק הטור (אורח חיים ריב) שהמליח פוטר את הפת גם כאשר אוכלם כל אחד לבדו, ולא רק כאשר הם מעורבים יחד. וכן פסק השלחן ערוך (ריב א).
אמנם לא מבואר בדברי הפוסקים, מה הדין כאשר אוכל את הפת קודם המליח.

אוכל את הטפל לפני העיקר

בתרומת הדשן (לא) בתחילת דבריו מחלק ואומר שכאשר הטפל נאכל לפני העיקר, אין הוא פוטרו, שהרי הוא כבר אוכל הטפל ונהנה בלא ברכה. ומביא בשם מהר"ח אור זרוע בשו"ת (לח) שכתב שהאוכל גרעיני גודגדניות כדי שיהא ערב לו לשתות אחריהם, מברך עליהם שהכל. כלומר כיון שהוא טפל, הרי הוא מאבד את ברכתו העיקרית ויש לברך עליו 'שהכל'. והאו"ז שם אף מצדד לומר שכן הדין גם בפת שאינו אוכלו לשם רעבון אלא לשם מיתוק האוכל שבא אחריו.
אמנם בסוף דבריו, מסיק התרומת הדשן שאין לחלק בין אכילת הטפל קודם העיקר לבין אכילת הטפל לאחר העיקר, דבשניהם אין לברך כלל על הטפל, ומסביר בזה טעם - שלא תיקנו חכמים כלל ברכה על דבר שהוא טפל לעיקר.
ומה שכתב האו"ז לברך שהכל על הגודגדניות היינו מטעם שלאחריהם שותה יין, ואין המשקה פוטר המאכל. אך אה"נ אילו היה אוכל אחריהם דבר שהוא עיקר, אינו מברך על הטפל אף שאוכלו קודם לכן.

בבית יוסף (ד"ה כתוב בתרומת הדשן) חלק על דברי האו"ז ותרוה"ד, וכתב שאף בדבר טפל, אין ברכתו משתנה מחמת זה, ואף שבא כדי למתק השתיה, מברכים עליו ברכתו הראויה לו.
מבואר מדברי הבית יוסף שהסכים עקרונית לדברי התרוה"ד שכאשר העיקר הוא משקה, אינו פוטר מאכל שהוא טפל. אולם בשני מאכלים, עיקר וטפל, לא חלק על דברי תרוה"ד שאף שאוכל את הטפל בתחילה, אינו מברך עליו כלום, אלא ברכתו של העיקר.
הדרכי משה (ב) חלק בזה על הבית יוסף והסכים לדברי התרוה"ד, שדבר טפל משנה את ברכתו, לפי שאין עיקר ההנאה מאותו דבר, אין ראוי לברך ברכתו הרגילה, אלא רק שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ולכן מברך שהכל.
הפרישה (ב) הסכים גם הוא לפסק הדרכי משה, אבל חילק באופן אחר, שכאשר אוכל דבר כדי שלא יזיקנו אינו מברך עליו, אבל אם אוכלו כדי למתק השתיה, כגון הגודגדניות, מברך עליהם, שהרי יכול הוא לא לאכול ולא לשתות. וסיכם לדינא שאם אוכל הטפל כדי שלא יזיקנו, ואוכלו אחר העיקר, אינו מברך עליו. אכלו לפני העיקר, מברך עליו ברכתו הראויה לו. אך אם אוכל הטפל כדי למתק השתיה, מברך עליו שהכל, בין לפני העיקר ובין לאחר העיקר.

שלחן ערוך ונושאי כלים

בשלחן ערוך (ריב א) פסק שלא רק אם אוכל הטפלה עם העיקר יחד, אלא אפילו אוכלן כל אחד לבדו, פוטר.
הרמ"א במקום השיג וכתב שדווקא כשאוכלן יחד או או שאוכל העיקר תחילה, אבל אם אוכל את הטפל תחילה, כגון שמקדים אכילה לשתיה כדי לא לשתות על ליבא ריקנא או כדי למתק השתיה, שמברך על המאכל הטפל, ומ"מ יש לברך עליו שהכל ולא את ברכתו הרגילה.
מה שכתב הרמ"א שאם אוכל הטפל תחילה יש לברך עליו, בזה גם השו"ע מודה, כמבואר בבית יוסף. אך מה שכתב שמברך שהכל, בזה מבואר בב"י שסובר שיש לברך ברכתו הראויה לו

הלבוש (א) הסכים לדעת הרמ"א, שעל טפל שמקדימו לעיקר, יש לברך שהכל.
הטורי זהב (ה) כתב לחלק, שכל מה שבא קודם השתיה (כגון גודגדניות) לא חשיב טפל, שהרי אינו בא למתק מה ששתה אלא מה שישתה. מה שאין כן בצנון וזית, שאוכל את הזית אחר הצנון, הוא מביא לו תועלת על מה שאכל, ולכן חשיב טפל.

הטפל אינו על השלחן בשעת ברכה

כתב הפרישה (ריב א) שאם בשעת הברכה על העיקר, לא היה הטפל על השולחן, לא נפטר בברכתו, וטעון הוא ברכה לעצמו.
דברים אלו למד הפרישה מתוך דברי ר' אברהם מפראג, שהקשה על מה שפירשו שהמליח בא רק להשיב הלב מפני מתיקות הפירות, והפת מעדן את המליח, שאם כן למה מברכים על המליח כלל, והרי יש לפוטרו מדין טפל לפירות? ותירץ שלא היה המליח שם בשעת הברכה על הפירות. מזה למד הפרישה שאם שותים, ולאחר מכן מצווים להביא דבר למתק השתייה, שיש לברך עליו.
כדברים אלו כתב גם הטורי זהב (א) לדינא. וכתב שכן סובר גם רבנו יונה למעשה, שאם לא היה הטפל לפניו בשעת ברכת העיקר, או שלא היתה דעתו עליו, אינו פוטרו.

ברכה אחרונה

בספר כלבו (כד ד"ה וכל זה שאמרנו) מסתפק לגבי צנון וזית, כאשר הצנון עיקר, האם הוא פוטר את הזית גם מברכה שלאחריה או רק מברכה שלפניה. ונוטה הוא שם לומר שפוטר גם מברכה שלאחריה. והרב בית יוסף (ריב ד"ה ומ"ש ואפילו) כתב שדבר פשוט הוא שכשם שפוטר מברכה ראשונה כן פוטר הוא מברכה אחרונה, וכן הסכים הדרכי משה (א).
בשלחן ערוך (ריב א) פסק כדעתו בב"י, שברכת העיקר פוטרת את הטפל בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה.

אכל מהטפל כשיעור

כתב בשו"ת הלכות קטנות (ב נט) שאם אכל מן הפת כדי שביעה, אף על פי שהוא טפל, צריך לברך אחריו ברכת המזון. ומשמע בדבריו, שאפילו אם אכל גם מהמליח כדי שיעור ברכה אחרונה, צריך לברך על הפת ברכת המזון.

בשו"ת משיבת נפש צינץ (ב ה), תלה את הדבר בשאלה אם חיוב ברכת המזון על הפת היא מדאורייתא או מדרבנן, שאם חייב בברכה"מ מדאורייתא, כגון ששבע, אין ברכה אחרונה של מליח יכולה לפוטרו. אך כיון שבסתמא אינו חייב אלא מדרבנן, שהרי לא אוכל הפת אלא להפיג המליחות, יש לומר שנפטר הפת בברכה אחרונה של המליח. ובסוף דבריו (ד"ה ועתה נבאר) מסיק להלכה, שאם אכל מליח פחות מכשיעור, ופת כשיעור, צריך לברך 'בורא נפשות'. וכתב טעם לדבר, שאם היה אוכל פחות מכשיעור מהעיקר ופחות מכשיעור מהטפל, וביחד נצטרפו לכשיעור, פשיטא שצריך לברך נפשות, שהרי גם הטפל טעון ברכה. ואם כן, הוא הדין אם אכל טפל יותר מכשיעור, נימא דמצטרף קצתו לעיקר ומברך בורא נפשות, שהיא ברכה בנתקנה על כל הנאות שבגוף.
והרב יביע אומר (ז לב) השיג על דבריו, שאין ברכת בורא נפשות פוטרת אלא מה שקבעו חכמים ולא שאר מינים. ולמד גם מדברי החזון איש (אורח חיים כז ט) שאם אכל מהמליח פחות מכשיעור שאין צריך לברך עליו, צריך לברך על הפת ברכת המזון.

עיקר מול חביב

הגמרא (מא א) מביאה דברי עולא, שמה שיש להקדים מין שבעה או מין חביב הוא דווקא כאשר ברכותיהם שוות, אבל אם אין ברכותיהם שוות, מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
על זה מקשה הגמרא מהברייתא, שם כתוב שכאשר יש לפניו צנון וזית, מברך על הצנון ופוטר את הזית, אף שהזית מין שבעה? ומתרצת דאיירי שהצנון עיקר, כלומר יש כאן דין של עיקר וטפל, ולכן יש לברך על הצנון שהוא עיקר לעומת הזית.

בספר האגור (רחצ) כתב בשם האור זרוע, שכל דין קדימת הצנון לזית כאשר הצנון עיקר, זהו דווקא כאשר הצנון גם חביב, אבל אם אין עדיפות לצנון על פני הזית, יש להקדים את הזית אף על פי שהצנון עיקר. והוסיף שכל כהאי גוונא יש להעדיף להרבות בברכות, ולא להפקיע את הברכות, לכן יברך על שניהם כאשר מקדים את הזית.
אמנם באור זרוע (א קעו) הביא דברים אלו בשם ר' יצחק אלפסי, אך האגור לא דייק בדבריו, כי הוא כתב שצריך לברך על שניהם כאשר הצנון לא חביב ולא עיקר. מבואר שאם על כל פנים הצנון עיקר, מברך עליו אף שאינו חביב. ומה שאמר הרי"ף שאפושי בברכות עדיף, הכוונה שאין סיבה לוותר על הברכה של הזית, ולכן לא יברך על הצנון 'אדמה' ויפטור בכך את הזית. אך אם הצנון עיקר ודאי יש לברך עליו.
בבית יוסף הביא דברי האגור הללו עם חוסר דיוקם, ולא העיר עליהם כלום.

אמנם השלחן ערוך (ריב א) לא הזכיר דברי האגור ומהר"ח אור זרוע, אך הרמ"א שם הביא דברי האגור להלכה, שאם הטפל חביב עליו מברך עליו בפני עצמו.
דעת הטורי זהב (ג) שמברך על החביב בנפרד מהעיקר רק אם אוכל אותם כל אחד בפני עצמו, אבל אם אוכלם יחד לא מהני חביב, ומברך על העיקר.

תערובת מאכלים

הסוגיה הנ"ל עסקה באוכל שני מאכלים כאשר אחד הוא עיקרי והשני בא רק כדי להכשיר את אכילת העיקר.

בנוסף, הפוסקים דנו במקרים בהם אדם אוכל שני מאכלים מעורבים יחד, שאין אחד מהם בא רק כדי להכשיר את האכילה, אלא את שניהם הוא רוצה לאכול מצד עצמם.

מקור לדיון זה בראשונים נמצא בסוגית ברכת האורז והדוחן, שם דנו הפוסקים לגבי ברכת האורז כאשר הוא מעורב עם תבשיל אחר.