טיוטה:אוקמי ואברויי בשביעית

מקורות
משנה:	שביעית ד' ו'
בבלי:	מועד קטן ג' א'
ירושלמי:	שביעית ב' ג'
רמב"ם:	שמיטה ויובל א' י'

עבודת הקרקע בשביעית נאסרה, בעקבות ניסוחים ודינים בגמרא ראשונים רבים מציעים שמלאכות שנעשות באופן ששומר על האילן חי "מקיימות" אותו מותרות למרות האיסור הכללי על מלאכות.

המקורות התנאיים

במשנה (שביעית ד' ו') ישנו הניסוח הקרוב ביותר לדין אוקמי, יש היתר לקשור אילן שנפשח (לחבוש עץ שנפצע) כך שלא ימות, אבל אין היתר לרפות את הצמח כך שיגדל ומצבו יהיה טוב יותר מאשר קודם הפציעה. רעיון דומה אפשר לראות במשנה (שם ה') - לאחר שקוצצים וחושפים את העץ, אי אפשר לחפות את החלקים המגולים של האילן בעפר (כנראה משום שהוא עוזר לעץ לצמוח בצורה טובה) אבל בכל זאת אפשר לכסות אותם באבנים ובעפר.

המקורות בתלמוד

בתלמוד (בבלי, מועד קטן, ג' א') כתירוץ לסתירה בין שני מקורות תנאיים (הספרא והמכילתא דרשב"י [להפנות בצורה מדויקת]) שאחד מהם מתיר קשקוש בשביעית ואחד מהם אוסר, רב עוקבא בר חמא מסביר שיש שני סוגים של קשקוש, קשקוש שמיועד לסתום סדקים והוא מותר בשביעית וקשקוש שמיועד להצמיח את העץ ולהשביח אותו והוא נאסר. בתלמוד (בבלי, עבודה זרה, נ' ב') יש הרחבה של התירוץ המקומי של רב עוקבא בר חמא לכלל שאפשר לתרץ אתו קשיים שונים. הגמרא מציעה לחלק בין מלאכות שהן לקיום האילן (בסוגיה - זיהום) ומלאכות שהן להרווחת האילן (בסוגיה - גיזום) וכן להסביר שכמו שמצינו חילוק בין שני סוגי קשקוש, כך אולי יכול להיות חילוק בין שני סוגי זיהום. התפתחות מקבילה של הכלל אפשר לראות בתלמוד הירושלמי, כך בתלמוד (ירושלמי, שביעית, ב' ג') מוזכר בשני ניסוחים שונים הרעיון שפעולה מסוימת (זיהום, חיפוי בקש) תהיה מותרת משום שהיא כהושבת שומר ליד האילן ושמירה על המצב הקים, ובניגוד לכך פעולה אחרת (הצללת האילן, חיפוי בעפר) תהיה אסורה משום שהיא גורמת לגידול של העץ בשביעית.

דיונים בראשונים

אפשר לחלק את הראשונים בסוגיה לשתי סיעות מרכזיות:

היתר קיום האילן הוא היתר משום מניעת הפסד.
היתר קיום האילן הוא משום שאין שם מלאכה על פעולות שנעשות לקיום האילן.

אוקמי משום הפסד

קריאה זו בדין אוקמי מתייחסת למלאכות האוקמי כאסורות כאשר יש גורם מתיר של הפסדת העצים. מקובל לשייך הבנה זו להבנה שתוקף היתר האוקמי הוא רק במלאכות שנאסרו מדרבנן (כי חכמים לא גזרו במקום הפסד^[1]) אך לא במלאכות מדאורייתא. בסיעה זו אפשר למנות את המיוחס לרש"י^[2] (מועד קטן, ו' ב') שמסביר שהתירו להשקות שדה בית השלחין משום שהוא זקוק למים ויהיה הפסד גדול אם לא יושקה, אבל לא התירו להשקות שדה בעל שאם לא יושקה לא ייגרם הפסד גדול. אפשר לראות זאת גם בפירושו (מועד קטן, ג' א') לקשקושים השונים - יש קשקוש לסתימת סדקים שהותר כי היעדר שלו יגרור פסידא וקשקוש להרווחת האילן שנאסר משום שהוא משפר את המצב ולא מונע הפסד. הרמב"ם מתאר (שמיטה ויובל, א' ח'-י') שהתירו כל המלאכות הללו מפני החשש שמא יפסדו האילנות,

אוקמי משום הגדרת המלאכה

בסיעה זו אפשר למנות את רש"י (עבודה זרה, נ' ב') שמסביר שמלאכת קיום האילן לא נחשבת מלאכה משום שהיא רק השארת האילן במצבו הנוכחי, וכך גם רש"י מכתב יד (מועד קטן, ג' א') שמסביר . וכך הריטב"א (מועד קטן, ג' א') שמסביר שההיתר לסתום נקעים הוא משום שזו רק הגנה על העץ מאור השמש ואין בכך כלל שם "עבודה" ואילו הקשקוש הנאסר הוא קשקוש שפועל בצמח ומשביח אותו וממילא הוא מלאכה האסורה בשביעית. כך גם דברי הרשב"א (עבודה זרה, נ ב) ותוספות הרא"ש (שם) - מלאכות שאין בהן פיטום האילן מותרות משום שהן לא מלאכות. המאירי (מועד קטן, ג' א' 'אבל עודרין') משלב בין שתי ההגדרות, וההיתר שלו הוא למלאכות שאינן חשובות והן יומיומיות ורק במקום פסידא.

בהסתכלות על האחרונים אפשר להוסיף לסיעה זו גם את הקרן אורה (מועד קטן, ג' א') שלשיטתו פעולות אוקמי הן כלל לא עבודות.

הגרי"ש אלישיב מסביר את סברת סיעת הריטב"א שהיתר המלאכה הוא משום שאין מלאכה בקיום האילן - אם ההיתר הוא רק משום פסידא איך אפשר להתיר בנימוק של פסידא מלאכה שחכמים לומדים מסמיכה על פסוקים?

צמצומים של היתר אוקמי

עבודה באילן

בהמשך להגדרת המלאכות שראינו בבבבלי (מועד קטן, ג' א') "עבודה שבשדה ושבכרם", היו שצמצמו את היתר אוקמי רק למלאכות שהן בקרקע, בעוד המלאכות שבאילן נאסרות גם כאשר הן לאוקמי. פאת השולחן (שביעית, כ' ב') מסביר שהיתר אוקמי הוא רק במלאכות שהן בקרקע (תחת הגפנים ולא בשורשי הגפנים) והמחלוקת בנושא מובאת על ידי הרב קוק (שבת הארץ, א', ה') ו(שם, קוטרס אחרון, י').

כשאין פסידא

יש לשאול האם היתר אוקמי הוא בכל מקרה בו האילנות יכולים להיפגע או רק במקום הפסד גדול, נראה שיש קשר בין ההכרעה ביסוד אוקמי - האם ההיתר הוא משום שאין בכך מלאכה או משום שיש היתר במקום הפסד, אם ההיתר הוא רק במקום הפסד אולי כאשר אין הפסד לא יהיה היתר לבצע מלאכות גם לא לשם אוקמי. מלשון הרמב"ם (שמיטה ויובל, א' י') נשמע שההיתר הוא דווקא משום שאחרת כל האילנות יפסדו וכל העץ בארץ ייפגע, אך החזון איש (שביעית, י"ז כ') מתיר אוקמי גם כאשר אין הפסד.

פעולה שנראית כעבודה

החזון איש (שביעית, י"ז, י"ט ד"ה מדרבנן וקרא אסמכתא), מסביר שגם במלאכות אוקמי גזרו חכמים לאסור כאשר זה נראה כעבודה. הרב קנייבסקי (דרך אמונה, ביאור הלכה, שביעית, א' ה' "ולא יאבק") מביא את דברי החזון איש ותמה - איך נוכל להגדיר מה נראה כעבודה ומה לא?

פעולה שיש בה אוקמי ואברויי גם יחד

הרב קנייבסקי (שם) מסביר שליסוד אוקמי כגורם מתיר של הפסד או כפעולות שלא נאסרו משום שהן אינן מלאכות כלל יש נ"מ במצב שבו יש גם אוקמי וגם אברויי באותה הפעולה. אם היסוד הוא הפסד - יש בכך הפסד ומותר, אך אם היסוד הוא שהפעולה לאוקמי לא נאסרה - הרי בפעולה משולבת יש גם מלאכה שכן נאסרה והיא המלאכה להשחת האילן ויהיה אסור.

היתר אוקמי במלאכות דאורייתא

וכן הלאה...

אוקמי פירא - היתר אוקמי בפירות

ראו גם

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

[ התוכן בקישור], באתר (שם האתר)

הערות שוליים

^ למשל בסוגיה בבבלי (מועד קטן ג' א') לפיה במקום הפסד התירו רבנן לעבוד בחול המועד.
^ [ טקסט הקישור], מקובל לראות את פירוש רש"י הנדפס על מסכת מועד קטן כפירוש שנכתב על ידי אדם אחר, הסוגיה שלנו היא אחת ההוכחות לכך שאין מדובר בדעת רשי.

[1] למשל בסוגיה בבבלי (מועד קטן ג' א') לפיה במקום הפסד התירו רבנן לעבוד בחול המועד.

[2] [ טקסט הקישור], מקובל לראות את פירוש רש"י הנדפס על מסכת מועד קטן כפירוש שנכתב על ידי אדם אחר, הסוגיה שלנו היא אחת ההוכחות לכך שאין מדובר בדעת רשי.

[1]

[2]