תערובת חמץ

חמץ שמעורב עם דבר אחר, מה דינו בפסח לענין אכילה ולענין איסור בל יראה ובל ימצא.

מקורות
משנה:	פסחים ג א
בבלי:	פסחים מב א-מג ב
ירושלמי:	פסחים ג א
רמב"ם:	חמץ ומצה א ו; ד ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמב א

המקורות התנאיים וסוגית הגמרא

(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: ... (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי: ... (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (כ) כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

שמות יב

איתא במכילתא דרשב"י (יב כ) שהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" בא לרבות איסור אכילה לדברים שאינן עיקרם חמץ גמור, אך מעורב בהם חמץ, כגון כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי וזיתום המצרי. אבל מ"מ עונש כרת אין בהם לפי שלא נאמר כרת אלא בחמץ גמור, "כי כל אוכל חמץ ונכרתה", אבל אלו שאינם מין חמץ גמור, יש בהם איסור לאו בלבד.
דין זה מובא גם בברייתא בבבלי (פסחים מג א) בשינויי לשון, וכן היא סתמות המשנה שם (פסחים ג א), שעל אכילת מינים אלו אין עונש כרת אלא אזהרה בלבד.

מחלוקת ר' אליעזר וחכמים

בגמרא שם מובאת ברייתא נוספת שממנה מתבאר שדין זה הוא רק אליבא דר' אליעזר, ואילו חכמים סוברים שעל עירוב חמץ אין אפילו לאו.

הגמרא מסבירה שמחלוקת ר' אליעזר וחכמים היא בדרשת הפסוקים. שר' אליעזר דורש את המילה 'כל' בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" שהיא באה לרבות איסור לאו לתערובת חמץ, ואילו חכמים לא דורשים את המילה 'כל'.
ומסבירה הגמרא שמהמילה 'מחמצת' לבד לא ניתן היה לרבות תערובת חמץ, מפני שיש פסוק נוסף "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" שמטיל עונש כרת על אכילת מחמצת, והוא בא לרבות חמץ שנתחמץ על ידי דבר אחר, ואם כן ניתן לומר שגם הפסוק שלנו 'כל מחמצת לא תאכלו' בא לתת אזהרה לחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר.
נמצא שלדעת חכמים שאינם דורשים את המילה 'כל', אין פסוק לריבוי תערובת חמץ.

על פי הברייתא הזו סובר רב נחמן שגם סתם המשנה (פסחים ג א) האומרת שמיני תערובת חמץ הם באזהרה ואין בה משום כרת, היא דעת ר' אליעזר. ואף שהמשנה מזכירה גם מינים של חמץ נוקשה, שאף בהם יש לאו, סובר רב נחמן שכל שכן הוא, שכן חמץ נוקשה חמור הוא מתערובת חמץ, ואם בזה יש לאו כל שכן בחמץ נוקשה.
לעומת זאת דעת רב יהודה שחמץ נוקשה קל הוא מתערובת חמץ, ור' אליעזר שאסר תערובת חמץ אינו אוסר חמץ נוקשה. לכן סובר רב יהודה שסתם המשנה היא דעת ר' מאיר, שלדעתו יש לאו בחמץ נוקשה וכל שכן לתערובת חמץ (ראה עוד).

טעם הדין

הגמרא אומרת שדין תערובת חמץ שלומד ר' אליעזר מן הפסוק מתבסס על הכלל שהיתר מצטרף לאיסור, כלומר שלמרות שהחתיכה הנאכלת מעורבת מחמץ ומדבר המותר, מתוך ריבוי הפסוק אנו מחשיבים גם את ההיתר כחלק משיעור האיסור, ולכן אם אכל מן התערובת כזית חייב, אף שבאיסור עצמו לא היה כזית.
עוד מבואר בגמרא שדין זה של היתר מצטרף לאיסור הוא ייחודי לאיסורים מסויימים (כמו יין לנזיר וכד'), וכמו כן הוא אינו מוסכם על כלל התנאים.
לדעת ר' אליעזר הוא יסוד הדין באיסור תערובת חמץ בפסח, ולכן גם אם אין כזית חמץ בתערובת, כל שיש בה ממשות חמץ, האוכלה חייב.

לסוגיה זו בהרחבה, ראו היתר מצטרף לאיסור

אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס

בהמשך הגמרא (מד א) מובא דין ודברים בין רב דימי לאביי בעניין היתר מצטרף לאיסור, ובתוך הדברים אומר רב דימי לאביי שאם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס, גם חכמים מודים לר' אליעזר שאסור מדאורייתא.
הסיבה אם כן שהם חולקים עליו בכותח הבבלי (ובשאר הדוגמאות שבמשנה) היא מפני שבהם אין כזית בכדי אכילת פרס, אך לדעת ר' אליעזר אפילו כשאין כזית בכדי אכילת פרס, אם אכל כזית מן התערובת אפילו מן ההיתר שבה, חייב, כיוון שההיתר מצטרף לאיסור להתחייב עליו.

רש"י מסביר שמודים חכמים לר' אליעזר כאשר ישנו כזית אחד של חמץ בתערובת של ארבע ביצים (שהיא הכמות של כדי אכילת פרס לדעת רש"י), שאם אוכל את כל ארבע הביצים בזמן של כדי אכילת פרס, הרי שבוודאי אכל כזית חמץ ולכן חייב מן התורה גם לדעת חכמים.
אלא שבכותח הבבלי אין דרך לאוכלו במהירות של כדי אכילת פרס, לפי שהוא עשוי לטיבול. לכן אם אכל אותו מהר, בטלה דעתו אצל כל אדם ופטור לדעת חכמים. ואם אכל אותו כדרך אכילתו, הרי שלא אכל כזית שלם בכדי זמן של אכילת פרס.
לעומת זאת לדעת ר' אליעזר לוקה מפני שההיתר מצטרף לאיסור, ודי בכך שאכל כזית שמעורב בו חמץ.

פירוש נוסף לגמרא זו נמצא בפני יהושע שמסביר שאין מדובר שאכל שיעור ארבע ביצים, אלא אכלל כזית אחד בלבד, אלא שזה גופא חידוש הגמרא, שאם יש בתערובת כזית בתוך כמות של ארבע ביצים, ואכל כזית מהתערובת, יש חשש שאכל את הכזית חמץ ולכן אסור מהתורה.

הראשונים נחלקו בביאור דעת התנאים ר' אליעזר וחכמים, ואף נחלקו כמי ההלכה, וכדלהלן.

שיטות הראשונים

הלכות גדולות

בספר הלכות גדולות (יא פסח) משמע שפסק הלכה כחכמים. אמנם הוסיף וכתב שגם לדעת חכמים, אף שאין מלקות בתערובת חמץ, מ"מ יש בזה איסור, שהרי מין בשאינו מינו אסור בנותן טעם מהתורה.

הרי"ף

הרי"ף (יג ב) העתיק להלכה את דברי רב דימי וכתב שכל מחלוקת התנאים היא רק בתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס וכגון כותח הבבלי. אבל תערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, גם לדעת חכמים לוקה על זה.
עוד אומר הרי"ף שמה שחלקו חכמים על ר' אליעזר בתערובת שאין בה כזית בכדי אכילת פרס, הוא רק לענין מלקות, אבל מ"מ מודים הם שאסורה התערובת באכילה.
משמע מדברי הרי"ף שהוא פוסק כדעת חכמים וסובר שתערובת חמץ אסורה היא באכילה, אלא שלא לוקים עליה אלא אם כן אכל מן החמץ כזית בכדי אכילת פרס. לכן כותח הבבלי כיון שאין בו כזית בכדי אכילת פרס להתחייב עליו, פטור אבל אסור, אלא שלא פירש הרי"ף האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.
ובריטב"א הביא שתי דעות בזה, שיש מי שאומר בדעת הרי"ף שהאיסור הוא מדאורייתא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. ויש מי שאומר שזהו דווקא בעין, אבל בתערובת אינו אסור מן התורה חצי שיעור. ודברי הריטב"א נוטים לומר שהוא דאורייתא, וכדמשמע בבה"ג.

בעל המאור והרמב"ן

בעל המאור השיג על הרי"ף, וכתב שהלכה כר' אליעזר שהרי סתם משנה כמותו.
ועוד שהרי הרי"ף עצמו פסק בחמץ נוקשה כר' מאיר ששיאור ישרף, ואם בחמץ נוקשה יש לאו, כל שכן לתערובת חמץ.

הרמב"ן במלחמות השם הגן על הרי"ף מהשגת בעל המאור וכתב להוכיח שהלכה כחכמים ולא כר' אליעזר, שהרי בעל המימרא 'הלכה כסתם משנה' הוא ר' יוחנן, והוא עצמו אומר שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בנזיר.
ועוד שאף שסתם משנה כר' אליעזר, קיימא לן 'סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם', והרי יש בהמשך הפרק מחלוקת לגבי חמץ נוקשה, שלדעת ר' יהודה שיאור ישרף והאוכלו פטור, וסובר ר' יוחנן שהוא הדין לתערובת חמץ, שיש בה מחלוקת.
גם הר"ן (יג א ד"ה הרי אלו) כתב שהלכה כחכמים ושכן דעת הרי"ף, שאין על עירובו לאו, אבל אסור מהתורה מדין חצי שיעור, לעומת חמץ נוקשה שאינו אסור מהתורה כלל אלא מדרבנן.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (חמץ ומצה א ו) פסק להלכה שאין עונש כרת בתערובת חמץ, וגם איסור לאו אינו אלא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס, אינו לוקה מהתורה אלא מכת מרדות מדרבנן.
לכאורה דברי הרמב"ם מתאימים לרבו הרי"ף, אלא שהרמב"ם ציין את כותח הבבלי ושכר המדי כדוגמאות לדברים שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ושלוקה עליהם, ודלא כמבואר בגמרא וברי"ף שאין בכותח כזית בכדא"פ.
ובאמת הראב"ד השיג עליו בזה והעיר שאין בדברים אלו כזית בכדי אכילת פרס, ולכן עליהם אינו לוקה והיינו כחכמים.

אמנם בספר המצוות (לא תעשה קצח) מנה הרמב"ם מצוות לא תעשה לאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ אע"פ שאינם לחם. ולראייה הביא את דברי המכילתא דרשב"י שלומד זאת מן הפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו', אלא שאין חייב כרת אלא על חמץ גמור, וזה לכאורה כדברי ר' אליעזר בגמרא דידן.
ועוד הוסיף הרמב"ם שחיוב המלקות באלו המינים הוא דווקא אם היה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אבל בפחות משיעור זה אין חייבים על אכילתן מלקות, אף שמכל מקום אסורים הם.

דברי הרמב"ם קשים שמצד אחד נראה שדעתו לפסוק כר' אליעזר, שהרי דרשת הכתוב 'כל מחמצת לא תאכלו' נאמר בגמרא לשיטתו, אבל מאידך כתב שאין מלקות אלא בשיש כזית בכדי אכילת פרס, וזהו כרבנן.
ובאמת נחלקו המפרשים בדעתו האם פסק כחכמים וכרבו הרי"ף או כר' אליעזר, וכדלהלן.

המפרשים על הרמב"ם

בכל אחת משתי הדרכים שנפרש ברמב"ם ישנן קושיות, וכפי שסיכם הכסף משנה בסוף דבריו (ד"ה ולפי שהארכתי).
לפי דרך ראשונה הרמב"ם פסק כחכמים. אך אם כן קשה:
א. מדוע בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס חייב רק מלקות ולא כרת, והרי מיעוט הפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו' שלמדה הגמרא שהוא בלאו ולא בכרת, הוא דווקא בכותח הבבלי וכיוצא בו שאין בו כזית בכדא"פ, אבל אם יש כזית בכדא"פ שבזה גם חכמים מודים לחיובא, לא מצאנו פסוק שימעטו מעונש כרת, והרי זה כמו כל תערובת איסור (למשל חלב או דם) שחייב אם אכל ממנו כזית אפילו בתערובת (קושיית המגיד משנה).
ב. למה מביא הרמב"ם את הפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו' שבא למעט תערובת חמץ, והרי בגמרא מבואר שהדרשה מהפסוק היא רק אליבא דר' אליעזר ולא אליבא דחכמים?
ג. משמע מדברי הרמב"ם שהפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו' קאי על תערובת שיש בה כזית בכדא"פ ולא כדמשמע בגמרא שזה קאי על תערובת שאין בה כזית בכדא"פ?

האפשרות השניה היא שהרמב"ם פוסק כר' אליעזר, ולדעתו אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס פטור ממלקות, ודווקא בשיש בו כזית סבירא ליה לר' אליעזר שחייב, וחכמים פוטרים.
ולדרך זו קשה:
א. למה לחכמים פטור בכזית בכדי אכילת פרס בשונה מכל שאר האיסורים?
ב. הרי בגמרא מבואר שבכותח הבבלי אין בו כזית בכדי אכילת פרס, ועל זה אומר ר' אליעזר דחייב, וא"כ איך פוטר הרמב"ם באין בו כזית בכדא"פ?

הרמב"ן בהשגות

הרמב"ן השיג על הרמב"ם וכתב שהאוכל כזית בכדי אכילת פרס מתערובת חמץ חייב כרת ולא לאו, לפי שהוא כחמץ גמור בפני עצמו, וזו כוונת הגמרא 'כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא'. וכל הריבוי מ'מחמצת' לאיסור לאו אינו אלא לר' אליעזר ובשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ואין הלכה כמותו. ואילו לדעת חכמים שאין ריבוי כלל, יש או כרת או פטור לגמרי.
כעין זה השיג גם המגיד משנה.

רש"י

בתערובת שאין בה כזית בכדי אכילת פרס, משמע ברש"י שלדעת חכמים מהתורה אין איסור כלל, שכתב (מה א ד"ה ור' עקיבא) שכיוון שחכמים חולקים על ר' אליעזר בכותח, צריך לומר שסוברים שטעם כעיקר אינו דאורייתא.
משמע מדבריו שלדעת חכמים כותח הבבלי וכיוצא בו המוזכרים במשנה מותרים הם באכילה לכתחילה מהתורה, ולכן הוכרח לפרש שסוברים הם שדין טעם כעיקר אינו מהתורה.

האם יש איסור בל יראה ובל ימצא

נחלקו הראשונים האם בתערובת חמץ ישנו רק איסור אכילה, או שיש גם איסור 'בל יראה ובל ימצא'.
המשנה (ג א) כותבת 'ואלו עוברין בפסח', ובפירוש המילה 'עוברין' נחלקו הדעות.
לדעת רש"י (מב א ד"ה ואלו) הכוונה שעוברים עליהם בבל יראה ובל ימצא, ולפי זה אסור להשהותם בפסח כלל.
וכן היא דעת הרמב"ם (חמץ ומצה ד ח), אך הוסיף שזה דווקא בתערובת חמץ שראוי הוא לאכילה, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח.